לאורך שנות עבודתה בהוספיס, ג'ולי מקפאדן הייתה עדה למותם של מאות אנשים. היא מספרת כי רבים מהמטופלים חווים "חווית סף מוות", הכוללת חזיונות של קרובי משפחה שנפטרו או חיות מחמד בחודשים האחרונים לחייהם. אולם, החוויה עם מטופל אחד הייתה שונה מכל מה שחוותה בעבר.
המטופל היה אדם צעיר ובודד שסבל מחרדות ומהפרעת אגרנות כפייתית. הוא שהה בהוספיס בין שישה לתשעה חודשים. מקפאדן והצוות שלה התקרבו אליו במהלך תקופה זו, והוא היה פתוח לגבי פחדיו מהמוות. ביום פטירתו, האחות עזבה את ההוספיס לאחר שביקשה מאחות אחרת לעדכן אותה כשהמטופל ילך לעולמו. היא עצרה במכוניתה מחוץ לביתו כדי להיפרד. ברגע זה, היא חוותה תחושה משונה.
"פתאום, שמעתי את קולו בבהירות בראשי. הרגשתי תחושה של חופש, הקלה והתרגשות עצומה. הוא אמר את שמי: 'אוי, אלוהים ג'ולי, לו רק הייתי יודע'. הוא חזר על זה שוב ושוב. התחושה הייתה כה חזקה, שאני מתרגשת בכל פעם שאני מספרת על כך".
מקפאדן הוסיפה והסבירה כי שמעה את המטופל אומר: "לו רק הייתי יודע כמה זה טוב, לעולם לא הייתי מפחד". היא מציינת שהוא נהג לשאול תכופות על חווית המוות ומה יקרה אחריו.
החוויה הסתיימה באופן פתאומי, ומיד לאחר מכן קיבלה האחות הודעת טקסט מהקולגה שלה בה היא הודיעה לה על פטירתו של המטופל. היא אומרת: "ידעתי, כי הוא הרגע סיפר לי".
מקפאדן שמרה את החוויה הזו בסוד במשך שנים, ושיתפה אותה רק עם חברתה הטובה לאחר שחששה שהיא "משתגעת". היא סיכמה כי בעקבות חוויה זו, היא כבר אינה חוששת מהמוות בעצמה.