בתאל פלדמן ובן זוגה אליהו, תכננו את החתונה שלהם במשך שנה שלמה, כאשר כל הפרטים הכי קטנים כבר היו סגורים, וההתרגשות לקראת הצעד המשמעותי שלהם של הקמת בית בישראל, כבר הייתה בשיאה.
בני הזוג ששרדו בנס את הטבח של ה-7 באוקטובר ונמלטו ממראות האימה של גופות שעדיין היו מוטלות בפתח דירתם, לקרובי משפחה בלוד, התקשו להאמין שהחלום שלהם להתחתן יוכל להתממש, כאשר רק מפגש אקראי עם שירה מיוחס, אחות במוקד טרם-רפואה דחופה, הצליח לשנות את התמונה ולהוביל לחתונה בלתי נשכחת שאליה התנקזה כל הסולידריות והאהבה הישראלית שמתגלה תמיד בעיתות משבר.
תוכלי לספר לנו איפה תפס אתכם האסון של ה-7 באוקטובר?
"הנס הראשון שלנו קרה ביום שישי, לאחר ארוחת חג שמחת תורה, כשהתלבטנו אם לחזור לדירה שלנו או להישאר לישון אצל ההורים. לא היתה סיבה להשאר לישון שם. היו אצל ההורים בני משפחה רבים ואנחנו גרים ממש בסמיכות. לא יודעת למה כל כך התעקשתי אבל לאחר ויכוח עם הארוס שלי, החלטנו להישאר, וההחלטה הזאת הצילה את חיינו. בבוקר ה-7 באוקטובר התעוררנו לאזעקות ומייד החל ירי שלא פסק. בדירה של ההורים אין ממ"ד והחלטנו לא לצאת למקלט הסמוך אלא להישאר בבית. אנחנו דתיים אז התלבטנו שעות אם להדליק טלפונים. בהתחלה חשבנו שמדובר בארוע על רקע פלילי, אך הירי הבלתי פוסק בשכונה נתן לנו תחושה של ארוע אחר, חריג מאוד, ולבסוף החלטנו להדליק טלפונים. אז גם התבררו מימדי הזוועה".
"נשארנו בבית של ההורים עד יום שני בבוקר, ויצאנו רק כממש היינו חייבים להגיע לדירה שלנו כדי להביא משם בגדים, הרי יצאנו רק לארוחת חג. הארוס שלי, אבי ואחי יצאו. והם חזרו מזועזעים. הם סיפרו על מראות של מלחמה, כתמי דם בכל מקום וגופות שעדיין היו מוטלות ברחוב שבו אנחנו גרים והדירה כולה היתה מחוררת בכדורים. קיר אחד ספג ירי כל כך כבד עד שהוא נפער לשניים. הארוס שלי אסף כמה בגדים ושכח להביא לי את התיק עם המסמכים והארנק. ובמשך חודש של נדודים הייתי בלי בית ובלי תיק, בלי מסמכים ובלי כרטיסי אשראי".
"כעבור כמה ימים החלטנו לצאת ללוד. גם שם אמנם היו אזעקות, אבל העיר לא היתה זירת אסון כמו באופקים. ישבנו והתלבטנו במשך יומיים מה לעשות עם החתונה שכבר תוכננה לפרטי פרטים. חלק מבני המשפחה אמרו שעל פי ההלכה אסור לדחות וכדאי להתחתן בבית כנסת ולעשות מסיבה אחרי המלחמה. אבל אנחנו דתיים, בשבילי חתונה בבית כנסת פירושה כיסוי ראש. ואיך אגיע למסיבת חתונה כשתיגמר החתונה? בכיסוי ראש? הרגשתי שכל החלום שלי על חתונה מרגשת וערב חלומי שיתחיל ברגל ימין את חיי הנישואין שלנו הולך ונמוג. לא האמנתי שנצטרך לוותר על החתונה ולהסתפק בטקס קצר בלבד. במיוחד שהכל היה כבר מוכן, לקחנו גם די-ג'יי וגם זמר, אולם מפואר, צלם, אוכל משובח, מאות אורחים והכל יורד לנגד עינינו לטימיון. כל הלחץ סביב השאלה איך ומתי נתחתן הקשה עלי מאוד ולא הצלחתי כמעט לישון. יחד עם הלחץ והמחשבות על האנשים שנרצחו, ושהכרתי מהרחוב שלי,ומכל האסון הזה שקורה במדינה גרם לי לתחושות קשות מאוד, כאשר מפלס הלחץ עלה והשפיע גם על הגוף הפיזי שלי. הלחץ היה כל כך גדול עד שבוקר אחד קמתי עם כף רגל נפוחה מאוד. מאחר ולא כאב לי כלום לא רציתי ללכת למוקד. אבל הארוס שלי התעקש, ובסוף הלכנו למוקד של טרם-רפואה דחופה בלוד. והאדם הראשון שפגשנו היה שירה".
שירה, תוכלי לספר על המפגש הראשון עם בתאל ואליהו?
בתאל נכנסה עם פנים נפולות, עצובה ולחוצה, עם רגל נפוחה מסיבה לא ברורה, והתחלתי בתשאול רגיל. ותוך כדי שיחה היא סיפרה לי על הטבח באופקים, והקורבנות שהיו ממש ברחוב שלהם. מהדברים שבתאל חלקה איתי הבנתי שהיא כל כך עצובה מכך שהחתונה שהיא כל כך חלמה עליה ותכננה אותה והתכוננה אליה תצטרך להתבטל.
ברגע ששמעתי את הדברים האלו, אמרתי לעצמי שמבחינתי אין מצב שהחתונה הזאת לא תתקיים. שלחתי את בתאל לצילום רנטגן ותוך כדי כבר הרגשתי שאני כולי דרוכה לקראת המשימה. הטלפון הראשון שהרמתי היה לבעל קייטרינג בלוד, שהיה בחו"ל אבל אמר שהוא מוכן לארגן להם את האוכל לחתונה על חשבונו ואפילו פותח בפניהם את חצר הבית לחתונה. זאת היתה התחלה ממש מעודדת. מייד כשסיימתי את השיחה, בתאל נכנסה לחדר ויחד איתה נכנסו ארוסה ואמא שלה, והתתחילה אזעקה וכולנו רצנו לממ"ד.
מרוב התרגשות לא הצלחתי להמתין לסיום מטח הטילים ותוך כדי קולות הבומים והיירוטים, סיפרתי לבת ל את הבשורות המשמחות. 'סגרתי לך קייטרינג'. והיא היתה המומה ואמרה לי... אבל מתי הספקת? כבר שם, במקלט של המוקד, התחלתי לראות את התקווה בעיניים שלה. כשהיא שאלה, אבל מה עם רב? זה רק דרבן אותי יותר ומיד נדלקתי שוב. מאחר שאח שלי רב, הרמתי אליו טלפון עוד לפני שיצאנו מחדר הביטחון והוא, כמובן, מיד הסכים.
בינתיים במוקד התחילו להגיע מטופלים ובתאל הפצירה בי ללכת לטפל באנשים אחרים. אז החלפנו טלפונים. למחרת בבוקר, היא סיפרה לי שהיא ואליהו ממש המומים ונרגשים מההתפתחויות ומהאפשרות שאולי אולי החתונה בכל זאת תתקיים. הם מאוד התרגשו מנדיבות הלב של בעל הקייטרינג, אבל פחדו להתחתן בחצר פתוחה בזמן אזעקות אז התקשרתי לעובדת שאני מכירה בעיריית לוד והיא אמרה שאפשר לעשות שימוש במתנ"ס, ושהיא מכירה מעצבת חתונות, המעצבת הכירה די.ג'' וזמר, ומכאן כבר הכל התחיל להתגלגל.
בתאל, האמנת שבתוך כמה ימים כבר תהיי אישה נשואה?
אני פשוט לא האמנתי איך שירה מארגנת לנו חתונה בתוך יומיים, בעוד שלנו לקח חודשים על גבי חודשים. זה היה כמו נס. עוד נס שקורה לנו. כשכבר התחיל להתברר שהחתונה באמת הולכת להתקיים, נסענו אליהו ואני למעצבת שמלת הכלה באשקלון, ותחת מטחים כבדים, היא פתחה את סלון הכלות כדי שאוכל לקחת את השמלות ולחזור ללוד.
ופתאום משום מקום הגיע כל השפע. הצלם הגיע מבת ים, הדי.ג'יי מהשומרון, השולחנות הובאו אלינו בתוך יומיים מאחיסמך, הרב ממבשרת ציון, ובעל הקייטרינג בכלל ניהל הכל מגיאורגיה. ומשום מקום הגיעו גם זרי פרחים, מישהו קישט לנו את הרכב, הגיע גם צלם מגנטים, וכאילו כל ההתרגשות הזאת לא הספיקה אז כשנכנסנו לאולם ראינו ערימה ענקית של מתנות. ראש העיר הגיע גם הוא לשמוח איתנו. מסתבר שהשמועות על חתונה של זוג מאופקים פשטה בעיר ואנשים התחילו לשלוח לשירה מתנות עבורנו, וגם בזמן החתונה היו אנשים ששמעו שיש חתונה במתנ"ס ונכנסו לתת לנו מעטפות של כסף. קיבלנו הרבה מאוד חום ואהבה. זאת היתה חתונה שלא האמנתי שאקבל. שירה אפילו הבינה שהחלום שלי היה שבחתונה שלי יהיו שולחנות עגולים, אז אני ממש לא יודעת מאיפה היא הצליחה להשיג לנו שולחנות עגולים! כולם יודעים כמה עולה חתונה בישראל, והנה פה, באמצע מלחמה, בעיצומו של אסון שאף אחד במדינה לא מצליח לעכל אותו, פתאום גילויים של נתינה. גלים גלים של שפע שמגיע מכל פינה והכל בחינם. אפילו הגיע זמר שידע לשיר גם שירים טרנדיים וגם שירים רוחניים, בדיוק כמו שאנחנו אוהבים.
והכי מרגש היה ששירה לא מספיק שארגנה לנו חתונה מהחלומות, עם ספקים, כפי שהסתבר אחר כך שהגיעו מכל רחבי הארץ, גם הציעה לנו לגור ביחידת הדיור שלה שבדיוק התפנתה, בחינם ועד סוף המלחמה. אבל מאחר שעיריית אופקים החליטה לפנות אותנו לאילת נסענו לשם ונשארנו מספר ימים עד שהודיעו לנו שלעירייה נגמר התקציב ואנחנו חייבים לחזור לאופקים. אבל הדירה ניזוקה קשות ולא ניתן לחזור ולגור בה. בינתיים אנחנו הומלסים, עוברים מבית לבית. הבשורה הטובה היא שהשבוע הגיע שמאי לאמוד את הנזק והעבודות לתיקון הנזקים יתחילו בקרוב.
ומה עם הרגל? "אה, שכחתי מזה".