בדיור מוגן אחוזת פולג, החליטו לערוך כבוד אחרון לדיירת האחוזה - שורדת שואה - טרודי אשר, שהלכה לעולמה לפני שבועיים, והקימו לזכרה תערוכה של ציורים שצייר חמה, לואי אשר, בזמן השואה במחנה ברגן בלזן.
טרודי הייתה בעיצומה של הקמת התערוכה לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה השנה, אך היא נפטרה על אדמת הולנד, בזמן שנסעה לטקס יום השואה של תלמידים קתוליים בהולנד, ולא הספיקה לסיים את הקמת התערוכה. תמי סלע זסלבסקי, מנהלת התרבות של אחוזת פולג סיכמה: "היה חשוב לנו לשמר את זכרה ופועלה של טרודי. היא הייתה דיירת אהובה ויקרה והיא תחסר לנו מאוד. התערוכה תוצג באחוזה בשבוע הקרוב ואנו מזמינים את כל מי שרוצה לבוא ולחלוק כבוד אחרון".
לפי האתר "מרכז מורשת יהדות לוב", לואי אשר נולד ב-1885 למשפחה יהודית דתית ענפה שהשתקעה באמסטרדם במאה ה-18. אביו היה סופר סת”ם ומורה לעברית שהנחיל את המסורת היהודית לילדיו. כשרונו של לואי התגלה כבר בהיותו ילד, אך בשל מצוקה כלכלית הוא נאלץ לעבוד מגיל צעיר למחייתו בעבודת כפיים של ליטוש יהלומים, ובזמנו החופשי צייר.
לשאלה, האם למשפחתה שורשים בספרד, השיבה בתו רחל ז"ל, שהמשפחות היהודיות ממוצא ספרדי שהגיעו להולנד היו מבוססות מבחינה כלכלית ובעלות מעמד גבוה בקהילה הרבה יותר מאלו שהגיעו מארצות אשכנז, כמו משפחתה. לואי נישא ללואיזה לבית ון גלדר, ונולדו להם ארבעה ילדים: אליעזר (1920), פריי (1921), ברי-יששכר (1924) (לו הייתה טרודי נשואה), ורחל (1928).
כיצד הגיעו יהודים מהולנד למחנה המוות ברגן בלזן בגרמניה?
הולנד נכבשה במאי 1940 וחיי היהודים הפכו קשים מנשוא. מיד לאחר כניסת הכוחות הגרמנים אל הולנד במאי 1940, הוטלו על היהודים צווים והגבלות. רחל מספרת שב-20 ביוני 1943, בהיותה בת 15, הוריה, אחותה פריי בת ה-22 והיא, נכלאו במחנה המעבר ווסטרבורק שבהולנד, שם פגשו באליעזר אחיה הבכור בן ה-24, שכבר היה שם וטיפל ביתומים.
אחיה הצעיר ברי-יששכר בן ה-19, שהיה חבר בקבוצת ה”הכשרה” בהולנד, הצליח לברוח עם חבריו לצרפת, משם לספרד דרך הפירינאים, וב-1944 המשיך לארץ ישראל.
בינואר 1944 יצא לברגן בלזן המשלוח הראשון של יהודים מהולנד, ביניהם משפחת אשר. מחנה ברגן בלזן הוקם באפריל 1943 בסקסוניה התחתית בצפון גרמניה, כמחנה מעצר למיועדים לחילופים באזרחים גרמנים, ורוכזו בו יהודים בעלי נתינות בריטית או זיקה לשלטון הבריטי, כמו בעלי “סרטיפיקטים”.
רחל מספרת בשובבות של ילדה, איך גילתה שלמשפחה יש "סרטיפיקטים": “כילדה אסור היה לי לפתוח דואר, הייתי ילדה צייתנית ואף פעם לא המריתי את פי הוריי. באחד הימים, כשעוד גרנו בבית הגיעה מעטפה ועליה היה כתוב “סודי ביותר.” רחל לא עמדה בפיתוי, פתחה את המעטפה וגילתה את הסרטיפיקטים ששלחו להוריה חברים טובים מהארץ כדי להצילם. רחל אומרת ש”האחרים שלא היו בעלי נתינות בריטית או שלא היו להם סרטיפיקטים, נשלחו ישירות לתאי הגזים של סוביבור ואושוויץ בפולין".
“בשנת 2009 יצא לאור אוסף הציורים של אבי, בשיתוף בית לוחמי הגטאות, באלבום שנקרא 'רישומי חיים מארץ הישימון – ציורים מהמחנה הריכוז ברגן בלזן 1944'." רחל מציינת: “אבי אהב איכות, ולכן השקענו באלבום, כך שלו היה חי, התוצאה הייתה לטעמו.” ואכן, האלבום מרשים ביותר. לואי שהה במחנה כשנה וחצי והותיר אחריו ארבעים וארבעה רישומי עפרון שצוירו בסתר על גיליונות נייר קטנים בחודשים האחרונים של שנת 1944, כשהיה כלוא ב”צריף הזקנים".
כיצד השיג אשר את הציוד לציור?
בנו ברי-יששכר סיפר שאביו ידע שהוא עלול להיכלא במחנה, ונערך לכך: “בחודשים הראשונים של שנת 1943, ראיתי כי באחד החדרים עמדו תרמילים, ובהם נארזו חפצים שונים שהוריי חשבו לחיוניים במקרה של גירוש אפשרי למזרח.” מאוחר יותר התברר שאביו ארז בתרמילים מלאי רציני של נייר, עפרונות, מחקים ועוד.
בתרמילים נארזו גם חמש מאינספור יצירותיו של לואי אשר מתקופת טרום המלחמה, שהיו עבורו בעלות חשיבות עליונה, ורק הן שרדו: דיוקנאות של אמו רוזלי, של אביו אליעזר ושל בנו הצעיר יששכר (ברי), כשהוא בן ארבע-עשרה. ודיוקן עצמי. היצירה החמישית מתארת כלי עבודה ששימשו אותו בעבודת היהלומים שבה הוא עסק למחייתו.
“יומן” התמונות של אשר מתאר את מחנה המוות ואת חיי היום יום המיוסרים בו. הדיוקנאות מייצגים את הפסיפס היהודי האנושי לצד הרעב, החידלון והגסיסה. ציוריו, לכאורה, מעודנים ו”פסטורלים”, וזאת מתוך מחשבה שאם הם יפלו לידי הנאצים, לא יהיה בהם כדי להציג בגלוי את הזוועות. ואולם במבט שני מגלים שבשתיקתו הרועמת הטעין אשר את ציוריו ברמזים על הקיפאון והמוות. כך, למרות הצפיפות הרבה ששררה במחנה, הציורים כמעט נקיים מבני אדם, והיעדר החיות שבהם מעצימה את תחושת הריק. פה ושם נראים בציורים דמות בודדת או מספר קטן של דמויות, בדרך כלל חסרי תנועה. בתמונה “ילדים בברגן בלזן”, מתוארים הדממה המעיקה, השממה והבור הפעור כמו בולען שמסביבו יושבים ילדים.
הרעב הכבד בא לידי ביטוי, בין היתר, בציורים: “כלי אוכל” ו”לחם”, שבהם אין פירור אחד של אוכל או מים. הספל ריק, הקערה ריקה, המלחייה ריקה, הצנצנת ריקה. ריק בכל מקום. גם ה”לחם”, המונח על קרש הנקי מפירורים, הוא בבחינת "לראותו בלבד". הלחם נותר רק בדמיונו של אשר.
לצד יהודים הולנדים, שהיו חלק הארי במחנה, הגיעו לשם במחצית הראשונה של שנת 1944 "משלוחים" של אסירים יהודים מלוב, מצרפת, מיוגוסלביה, מאלבניה ועוד. הדיוקנאות של אשר, ביניהם דיוקן עצמי, מנציחים את המרקם היהודי הזה ברגישות, באהבה, בחמלה ומתוך מחשבה שייתכן שהציור יהיה הזיכרון האחרון שייוותר מהאיש.
רחל מספרת על תיעוד נוסף ב"זמן אמת" של שני בחורים יהודים, אפי והונקי, שנכלאו בברגן בלזן בצריף מבודד: “כשעושים השוואה בין היומן שלהם לבין התיאורים בציורים של אבי, מקבלים תמונה תואמת במדויק.” גם מאוסף עדויות של יהודים מלוב שניצלו משם המובאות בספר “יהודי לוב בשואה” מאת ההיסטוריון יעקב חג’ג’-לילוף, עולה אותה תמונה קשה.
בסוף שנת 1944 תש כוחו של אשר, והוא לא יכול עוד לצייר כי “החיים במחנה היו זוועתיים, ממש לא אנושיים,” אומרת רחל ומוסיפה שרוחו היהודית של אביה נשארה איתנה: “גם בימים הקשים והאכזריים של השואה המשיך לשמור על מצווה קלה כחמורה והעדיף להשתמש במעט המים לשתייה שקיבל לצורך קיום מצוות נטילת ידיים.”