בג'ונגלים של פפואה ניו גינאה, חי שבט הפורה ועתיק יומין עם מנהגים ייחודיים, ביניהם טקסי לוויות יוצאי דופן - אכילת בני המשפחה שנפטרו. נשים בשבט ראו בכך דרך מכובדת להיפרד מאחיותיהן ואימהותיהן, שעדיפה מאשר שגופן יאכל על ידי תולעים. למעשה, להיאכל על ידי קרובי משפחה נחשב ל"כבוד גדול".
אך מנהג זה, שהיה מושרש עמוק בתרבות השבט ונפסק בשנת 1960, טמן בחובו סכנה קטלנית. בשנות ה-50 של המאה ה-20 התגלתה מחלת הקורו, מחלה נוירולוגית קשה הגורמת לרעד ולשיתוק. האנתרופולוגית שירלי לינדנבאום, שחקרה את אנשי שבט הפורה במשך שנים, גילתה קשר מטריד בין טקס אכילת המתים לבין התפרצות המחלה.
"שאלנו אותם מה עשו עם הגופות", סיפרה לינדנבאום ל-Daily Star. "ואז נפל האסימון. הם ענו 'אכלנו אותם'. הבנו שזה מה שעשה אותם חולים". מחלת הקורו, שאין לה תרופה, מועברת דרך אכילת מוחם של נפטרים נגועים. אנשי הפורה, שנהגו לאכול את כל חלקי הגוף פרט לכיס המרה, נחשפו למחלה דרך טקס אכילת המתים.
החוקרת גילתה שאכילת קרובי משפחה נחשבה למעשה חיובי, וכי רק נשים השתתפו בטקס. "אנחנו רגילים לחשוב על קניבליזם כתהליך אלים של אכילת יריבים", הסבירה. "אך אצל הפורה זה היה שונה לחלוטין. הגברים לא השתתפו בטקס. רק הנשים אכלו נשים אחרות - אחיותיהן וגיסותיהן שנפטרו. הן התאבלו עליהן תוך כדי אכילה. זה היה תהליך של אמפתיה בין נשים".
מי שלא רצה להיאכל על ידי משפחתו, יכול היה לסרב מראש, אך רוב אנשי הפורה בחרו להפוך לסעודת אבל עבור אהוביהם, תוך שהם מאמינים שזו הדרך הטובה ביותר להיפרד מהם. לינדנבאום, שהצליחה לגרום לאנשי הפורה להפסיק את הטקס ב-1960 לאחר שהבינה את סכנת המחלה, עדיין שומרת על קשר עם כמה מחברי השבט.
טקס אכילת המתים של שבט הפורה, שהיה ביטוי עמוק לכבוד ולחיבור בין בני משפחה, הפך לסמל טרגי למחיר הכבד שגבה מנהג עתיק יומין בעידן של מחלות מדבקות.