ד״ר פטריק גאנייה היא אם נשואה מאושרת לשניים. היא מטפלת מצליחה וחברה במועדון קאנטרי, מגדלת כלב וחתול, וכרגע היא מחייכת חיוך כה רחב שנדמה שפניה עלולות להיסדק לשניים בזמן שהיא מצהירה: "אני סוציופתית. ואני אוהבת את זה!", כך היא מספרת ל-DailyMail.
View this post on Instagram
"אני שקרנית וגנבת. אני מניפולטיבית רגשית. אני לא מרגישה אשמה. אני לא מרגישה בושה", ממשיכה גאנייה, שעושה איסוף והורדה בבית הספר כל יום עם אימהות אחרות שנראות בדיוק כמוה - על פני השטח.
בגיל 48, עם משקפיים על קצה אפה, גאנייה היא אישה אטרקטיבית, ידידותית ואופטימית - אבל קשה שלא לחוש מעט חשש בנוכחותה. היא מודה בחופשיות שהיא מאמצת פרסונה מקסימה כדי לגרום לאנשים לחבב אותה, וגם מספרת על גניבות קבועות, נהיגה פרועה ופריצה לבתים של אנשים רק בשביל הכיף.
בילדותה המוקדמת בסן פרנסיסקו, כבתם של מנהל בתעשיית המוזיקה וסוכנת נדל"ן, גאנייה החלה לגנוב עוד לפני שידעה לדבר. עד היום היא גאה במיוחד בזוג משקפיים שגנבה מאפו של רינגו סטאר, אותו פגשה כפעוטה בזכות עבודת אביה. בגיל שבע, דקרה ילד אחר בראש עם עיפרון (למרבה המזל ללא נזק ארוך טווח), ופעם אחת, כשהשתעממה, אפילו ניסתה לחנוק חתול.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
View this post on Instagram
בבית הספר הרגישה מבודדת, מבולבלת מכך שחבריה לכיתה חשו חרטה כשהם שיקרו או הצטערו על ילדים אחרים שנפצעו. "ברוב הזמן לא הרגשתי כלום", היא נזכרת. "ולא אהבתי איך הכלום הזה הרגיש".
הייאוש שלה לחוות איזשהו רגש התבטא כ"לחץ מוחץ", שהוקל רק כאשר עשתה משהו כל כך רע שנתן לה התקף אדרנלין שהרים זמנית את הריקנות הרגילה שלה. שנים מאוחר יותר הבינה איך רוב המוחות מחווטים להרגיש אמפתיה, ואיך אנשים שחסרים זאת נדחפים להיות אלימים או הרסניים בניסיון לגרום לעצמם להרגיש. "זה כמו להיות עצבני", היא מסבירה. "אתה באמת צריך להצטמצם כדי להתחבר לרגשות האלה. זה מתיש".
רגש אחד שכן הרגישה היה אהבה, למרות שהיא חושדת שהגרסה שלה "שונה מאוד, ופחות רגשית" מזו שרוב האנשים מכירים. "המצפן הרגשי" שלה היה אמה, שהייתה מיואשת מכמה שבתה הסתבכה בצרות. מתוך רצון שלא לעצבן את אחד האנשים המעטים שאכפת לה מהם, גאנייה ניסתה להתנהג טוב.
ואז הוריה התגרשו: היא עברה עם אמה ואחותה הצעירה (הלא-סוציופתית) לפלורידה. שם, כשאמה הייתה מוסחת, בדידותה העמיקה. חבריה לכיתה לא אהבו אותה. פעם היא נעלה חלק מהם בשירותי בית הספר, מקשיבה לצרחות שלהם בעניין מנותק, תוהה למה הם מפחדים. "הרגשתי רגועה, הרגשתי בהיי", היא נזכרת.
נקודת מפנה הגיעה כשהייתה בת 11, כשדודה, שעבד בכלא המדינה, ערך למשפחה סיור במתקן. בעודה צופה ברוצחים, אנסים ומציתים במעגל סגור, שומר ציין שכ-80 אחוז מהם סוציופתים - מילה שמעולם לא שמעה קודם. "הם לא מרגישים רע על מה שהם עושים", הוא אמר. "אמי ואחותי היו חששניות בסביבה הזו אבל אני פשוט הייתי מרותקת. זה היה בו-זמנית מדאיג ומנחם שהייתה מילה לאנשים כמוני, גם אם זו לא הייתה המילה הטובה ביותר".
ככל שהתבגרה, גאנייה כרתה ברית עם עצמה: היא תפר חוקים - "כדי לגרום לעצמי להרגיש חיה" - אבל לא תפגע פיזית באף אחד, לא מתוך אכפתיות אלא כי זה יגדיל את הסיכון להיתפס. היא גנבה תרומות, שיחקה בחופשיות ופרצה לבתים ריקים. פעם, התחילה לחנוק חתול כדי להקל על החוסר רגישות שלה, אבל נזכרה בכלל של לא-לפגוע ושחררה אותו. "אלימות", היא אומרת, "הייתה מדרון חלקלק בשבילי".
View this post on Instagram
באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, גאנייה למדה פסיכולוגיה, חקרה את ההבדל בין סוציופתיה לפסיכופתיה, וגילתה שלפסיכופתים יש חריגות במוח שהופכות בלתי אפשרי עבורם להרגיש אמפתיה.
בספרה "סוציופת: זיכרונות", היא לא רק מספרת את סיפורה יוצא הדופן, היא גם - וזה משפט שמעולם לא חשבתי שאכתוב - מפצירה בנו להיות מבינים יותר כלפי סוציופתים, שלדבריה סובלים מ״קושי בלמידה רגשית״, וחסרים את המצפון ששומר על רובנו בדרך הישר.
כשמחפשים "סוציופתים מפורסמים" באינטרנט, מוצאים שמות כמו היטלר, סטלין, ג'פרי דאמר, טד בנדי, הרולד שיפמן, וכן נוכלים כמו ברני מיידוף. ועדיין הנה גאנייה, יושבת במשרדה המלא ספרים בחוף המזרחי של ארה"ב (היא לא רוצה לחשוף את המיקום), מיישרת קו בשמחה עם הנבלים הללו.
הסטטיסטיקה מפתיעה: סוציופתים מהווים כ-5% מהאוכלוסייה האמריקאית, כ-30 מיליון איש - מספר דומה לסובלים מדיכאון או הפרעה דו-קוטבית. "ובכל זאת", היא מציינת, "אין ספרי עזרה עצמית, אין קבוצות תמיכה, אין אפשרויות טיפול לסוציופתיה. בעיניי, זה נשמע מטורף".
"אנשים רוצים להאמין שאפשר לזהות סוציופת", היא אומרת, "אבל אנחנו לומדים מגיל צעיר - לפחות אני למדתי - להסתיר שאיננו מרגישים כמו אחרים ולהשתמש בהתנהגות הרסנית כמנגנון התמודדות. אז, אנחנו לומדים להתמזג בחברה".
במהלך הכשרתה כמטפלת, כשסטודנטית עמיתה הצהירה שהיא מעדיפה שלילד יהיה סרטן מאשר להיות סוציופת, גאנייה הגיבה בנקמה - היא שרפה את האותיות T-A-I-N-T על הדשא שלה. אך התקרית רק חיזקה את נחישותה להעלות מודעות.
"אני לא מנסה למזער את הסוציופתיה", היא מסבירה. "אני אומרת שאין שום דבר לא מוסרי או לא נכון מעצם העובדה שלא מרגישים אמפתיה. אנשים כמוני פשוט שונים - זו ההתנהגות שלנו שלפעמים שגויה. רק כי לא אכפת לי ממך לא אומר שאני רוצה לגרום לך כאב".
"סוציופתיה קיימת על ספקטרום בדיוק כמו כל הפרעה אחרת", היא מסכמת. "יש דוגמאות קיצוניות שמבצעות פשעים נתעבים, אך אתה יכול גם להיות סוציופת ולהיות משכיל ולהיות במערכת יחסים פרודוקטיבית. אבל כדי להיות כזה אתה צריך עזרה להבין למה אתה כמו שאתה".
View this post on Instagram