בראיון ל-DailyMail, מקס פמברטון, פסיכיאטר בכיר, מתייחס לנזקים שהורים משאירים אצל הילדים שלהם, גם כשהם מנסים ״להיות מושלמים״. הוא מסביר כי "מה שהם עושים ואומרים בשנות העיצוב שלנו עוזר לקבוע מי אנחנו: הם יכולים לגרום נזק שמהדהד עשורים לתוך חיי הבגרות, לפעמים רודף אותנו לשארית חיינו. מצד שני, כשהורים עושים את זה נכון, הם יכולים להכין אותנו לחיים".
"הורים כמעט אף פעם לא מקבלים הדרכה מקצועית על איך לא להרוס את ילדיהם". אפילו הורים בעלי כוונות טובות נאלצים להתמודד עם האתגר ללא הכוונה, כאשר "רבים, כמו אמה המנוחה של ג'ני, מתמודדים בעצמם עם בעיות עמוקות ובין אם במודע או לא, מעבירים אותן לילדיהם".
"אחת התכונות ההרסניות ביותר שיכולות להיות להורים היא השאיפה להיות מושלמים מדי – לנסות לשלוט בילדיהם כך שהכל יתנהל בדיוק כפי שהם חושבים שצריך". המצב מחמיר כיום, כאשר "אנחנו מביאים פחות ילדים, ולכן מרגישים יותר מושקעים באלה שיש לנו". הורים אלה, המכונים "'הורי הליקופטר' כי הם מבלים את כל זמנם החופשי מרחפים מעל ילדיהם, מספקים כל צורך וגחמה שלהם". הם "משליכים את החרדות שלהם על ילדיהם ואובססיביים לגבי הבעיות הכי טריוויאליות, כשזה הדבר האחרון שילד צריך".
מחקרים מראים כי "מתבגרים וצעירים נוטים להיות חרדים יותר ומתקשים להתמודד עם המעבר לבגרות אם יש להם הורים מעורבים יתר על המידה או שתלטנים". בעבודתו הקלינית, פמברטון פוגש צעירים רבים שפיתחו "בעיות החל מהפרעות אכילה ועד דיכאון". הם "מתקשים לקחת אחריות וחיים במצב מתמיד של התבגרות, לעולם לא ממש מצליחים להיות עצמאיים וחסרים חוסן להתמודד עם הקשיים והמכשולים של החיים". בתגובה לכך, "ההורים שלהם לעתים קרובות התערבו, השתלטו וניסו לפתור כל בעיה כי הם ראו את הצעירים שלהם מתקשים – וכך הנציחו את הבעיות עצמן שהם צריכים לפתור".
"חלק גדול מהעבודה הפסיכותרפויטית שאני והעמיתים שלי עושים עם צעירים עם בעיות נפשיות הוא ללמד אותם לפתח עצמאות ואחריות למחשבות ולרגשות שלהם. זה מלמד אותם איך לקחת שליטה על חייהם". האתגר הגדול בתהליך הוא "לשכנע את ההורים לשחרר ולאפשר לילדיהם לעשות את זה".
פמברטון מציין את תורתו של דונלד ויניקוט על "'האם הטובה', מישהי שניסתה כמיטב יכולתה אבל שבאופן בלתי נמנע נכשלה לפעמים". לפי ויניקוט, "דווקא הכישלון הזה, באופן פרדוקסלי גרם לילדים ללמוד לעמוד על הרגליים שלהם עצמם וייצר מבוגרים יציבים ובטוחים". זאת מכיוון ש"אם ההורים מושלמים, הילד לעולם לא צריך להיפרד נפשית מהמטפל שלו ולכן נשאר במצב של תלות מתמדת". ויניקוט טען כי "המטרה של הורה היא לא לספק טיפול מושלם אלא להבטיח שלילד יש את הצרכים הפיזיים והרגשיים הבסיסיים – ולא הרבה יותר".
תיאוריה זו היא "מרעננת ומשחררת להפליא". "כל הורה דואג לפעמים שהוא לא מספיק טוב. הם מודאגים שהם הרסו". אך ויניקוט מלמד ש"להיות לא מושלם הוא למעשה מושלם" וכי "זה לא רק בסדר להתבלבל מדי פעם – זה הכרחי כדי להבטיח שהילד שלך מתפתח כראוי".