בעוד רבים ברחבי העולם מתלוננים על הצפיפות ופיצוץ האוכלוסין, יש מקומות בהם יש בקושי תושב אחד בעיירה שלמה. זה נשמע הזוי לחלוטין אבל זה בדיוק המצב במונווי, נברסקה, שם מתגוררת רק אישה אחת. יש לכך לא מעט יתרונות, כפי שגילתה אלסי איילר בת ה-84, שכן זה מאפשר לה לעשות כל העולה על רוחה. בתור האדם היחיד בעיירה, איילר אכן עושה הכל - היא גם ראש העיירה, הספרנית, הברמנית וכל תפקיד אחר שצריך לאייש.
למרות שאין מתמודדים אחרים, איילר גם מנהלת קמפיין בחירות מידי שנה, ואז מצביעה עבור עצמה. כמו כן, במסגרת המטלות השנתיות היא משלמת את מיסי העיירה עבור חשמל ומים. אבל הדבר החשוב ביותר, לדבריה, כדי שהעיירה לא תהפוך לחלוטין לעיירת רפאים, הוא הגשת הניירת השנתית עבור חידוש רישיון למכירת טבק ואלכוהול. "כשאני מגישה למדינה בקשה לרישיון, הם שולחים את הטפסים למזכירת העיירה, שהיא אני", היא סיפרה לאחרונה ל-BBC. "אז אני מקבלת אותם כמזכירה, חותמת עליהם כפקידה ונותנת אותם לעצמי כבעלת הפאב".
באותה עת גם ילדיהם של איילר ורודי עזבו כדי לחפש עבודה. בשנות ה-80 האוכלוסייה כבר צנחה באופן דרמטי, והתגוררו בעיירה הקטנה 18 איש בלבד. עם הזמן איילר ובעלה הפכו לתושבים היחידים במקום, עד למותו של רודי ב-2004.
למרות שהיא נותרה לגמרי לבדה, איילר טוענת שאינה מרגישה בודדה. במשך שש ימים בשבוע היא פותחת את הפאב היחיד במקום ומשרתת את הלקוחות הקבועים, שאת רובם הכירה כל חייה. "זה כמו משפחה אחת גדולה", סיפרה איילר. "יש לקוחות מדור רביעי וחמישי שמגיעים הנה. זה נחמד שאנשים שאני זוכרת כתינוקות מביאים עכשיו את התינוקות שלהם להראות לי".
הלקוחות הקבועים גם זוכים לבונוס, והם מורשים להשתמש בספריה המקומית גם כשאיילר לא נמצאת. זאת כמובן, במידה ויחזירו כל ספר שלקחו משם. מדובר בספרייה עם 500 ספרים, אותם תרם בעלה המנוח של איילר. משאלתו האחרונה הייתה שאוסף ספריו יהפוך לספריה ציבורית, חלום שאכן התגשם. אם לא די במקומיים, מידי שנה גם מבקרים בעיירה אנשים מרחבי העולם, שרוצים לצפות במו עיניהם בעיירה הקטנה והמיוחדת.
"אני יודעת שאני תמיד יכולה לעבור לגור קורב יותר לילדים שלי, אבל אז אצטרך לרכוש חברים חדשים", הסבירה איילר. "כל עוד אני יכולה להיות כאן, זה המקום בו אני רוצה להיות. אני שמחה כאן. גדלתי במקום הזה, אני רגילה אליו ואני יודעת מה אני רוצה".
