כבר כשהיה בן חמש, ניקולא אושקוב אובחן כסובל מתסמונת טורט המתבטאת לדבריו, "בשיקשוקים בראש ותנועות מוזרות". עם זאת, אושקוב ידע כי הוא לא יתן למחלה לעצור בעדו להגשים את חלומותיו, וכאשר הגיע לגיל 18, לקראת גיוסו לצה"ל, נאמר לו כי הוא לא מחויב להתגייס. אושקוב החליט להתגבר על הפחדים והבושה שהוא חש בעקבות התסמונת והפך לחייל מסור שלא נתן לשום דבר לעמוד בדרכו. צפו בראיון של דובר צה"ל עם ניקולא:
אושקוב חי בעיר רחובות יחד עם בני משפחתו ומשרת בבסיס תל נוף של חיל האוויר כטכנאי דרג ד'. לדבריו, הכל התחיל כאשר הוריו החלו לשים לב לתנועות בלתי רצוניות שהוא מבצע ולאחר מספר בדיקות, הוא אובחן עם תסמונת טורט. מאז, אושקוב חי עם "אי הנוחות" שלו באמביוולנטיות, שכן מצד אחד היא אינה מגבילה אותו בתפקוד היום-יומי, אך היא משפיעה על הביטחון העצמי שלו.
אחרי שהחלימה מסרטן השד: הכירו את האם שהגיעה לשרת בבסיס יחד עם בתה
בראיון למעריב, אושקוב סיפר כי הוא הרגיש שונה בילדותו משאר חבריו וכי הוא תמיד היה ילד ביישן, גם בגלל המחלה וגם פשוט בגלל מי שהוא. לקראת גיוסו לצה"ל, אושקוב התבשר כי הוא קיבל פטור משירות חובה עקב התסמונת, אך הוא סירב לקבל זאת כעובדה. הוא נלחם על מנת להתגייס לצה"ל ולמלא את חובתו כמו כל שאר בני גילו, כיוון שלדבריו "אין סיבה שכל אחד שרוצה לא יקבל את הזכות להוכיח לעצמו, שכמו בן אדם, גם הוא יכול להתגייס".
תחילה, היו לאושוקוב מעט חששות לקראת הגיוס, כיוון שהוא היה רגיל להיות ילד שסגור בביתו, אך עם הזמן השירות הצבאי נתן לו ביטחון עצמי והוא החל להרגיש חלק ממשהו גדול. "אני מודה לאל שקיבלו אותי לצבא, אני פחות מתבייש בציבור ואני מרגיש שנתנו לי תחושה של אהבה", סיפר אושקוב.
כמו כן, השירות הצבאי עזר לו לגלות כי כאשר הוא נכנס לעבודה ברצינות ובריכוז – התסמונת פשוט נעלמת. "בזמן העבודה הטורט לא מורגש כלל. בגלל שזו מחלה שנובעת ממערכת העצבים, הטיקים שלי יכולים להשתנות על פי מצב רוח", הסביר אושקוב. כלומר, כשהוא בלחץ הטיקים מתגברים, ואילו כשהוא רגוע ומרוכז, הם נחלשים ולעיתים אף מפסיקים לגמרי.
בעקבות המחלה, אושקוב סיפר כי הוא מתבייש בדרך כלל לדבר מול מצלמות, לכן, לפני הראיון שערך עם דובר צה"ל הוא נאלץ לעשות חזרות ולבדוק כיצד הוא נשמע. עם זאת לדבריו, ברגע שהמצלמה נדלקה, כל הלחץ עלה בחזרה והטיקים "החלו להשתגע". במקרים כאלו, שהתנועות מתחילות להיות חדות, אושקוב יודע בדיוק מה עליו לעשות כדי להירגע, על אף שהן בלתי רצוניות. "אין לי ממש שליטה על התנועה, אבל אני יודע כיצד לנשום נשימות עמוקות ומשתדל שלא לאפק בכוח את עצמי, כיוון שאחר כך התנועות מגיעות חדות אפילו יותר", הוא סיפר.
גם מבחינה חברתית, בבסיס תל נוף, החיילים מקבלים את אושקוב כפי שהוא ואף עוזרים לו בכל מה שצריך. "לא אכפת להם מי אני או מה יש לי, אם אני בן אדם טוב אז אנשים מקבלים אותי, בדיוק כמו כל בן אדם אחר שמגיע והוא פחות יודע את העבודה", הוא אמר. אושקוב גם הדגיש כי כל אדם עם תסמונת טורט שרוצה להתגייס אבל חושש צריך ללכת על זה, כי אם אדם יגיד לעצמו שהוא לא יכול אז הוא גורם לעצמו להיחשב כנכה. בסוף הראיון, אושקוב סיכם: "כל אחד שרוצה משהו צריך לעשות עבורו צעדים קשים. כל אחד בסוף יכול לגלות על עצמו משהו, ובמבט לאחור אני תמיד אומר לעצמי שזה לא היה כל כך נורא".