שפתיים נפגשות בשפתיים - מחווה שנתפסת היום כביטוי עמוק של אהבה ורומנטיקה, או שפתיים שנפגשות על לחי - ביטוי חיבה חברי ומשפחתי, ככה אנחנו תופסים את הנשיקה. אבל מחקר חדש מפתיע חושף שמקור הנשיקה האנושית רחוק מאוד מהרומנטיקה והאהבה שאנו מייחסים לה כיום.
פרופסור לפסיכולוגיה אדריאנו ר. למיירה מאוניברסיטת וורוויק באנגליה, מציג ממצאים מרתקים המצביעים על כך שהנשיקה התפתחה מפעולה הישרדותית פשוטה: הסרת טפילים. "הממצאים מראים שנשיקה אינה סימן מולד של חיבה", הוא מסביר, "אלא שריד אבולוציוני של התנהגות טיפוח קדומה".
המחקר מגלה שלפני מיליוני שנים, כשאבותינו הקדמונים היו מכוסים בפרווה, הם פיתחו טכניקת טיפוח שכללה שימוש בפה להסרת טפילים. עם אובדן הפרווה הגופנית במהלך האבולוציה, הפעולה הפיזית נשמרה אך קיבלה משמעות חברתית חדשה.
נשיקות לאורך ההיסטוריה התיעוד הקדום ביותר של נשיקות אנושיות נמצא בטקסטים ממסופוטמיה מלפני כ-4,500 שנה. מעניין לציין שלא בכל התרבויות מתנשקים - מחקרים אנתרופולוגיים מצאו שרק כ-46% מהחברות האנושיות מתנשקות באופן רומנטי.
הנשיקה המודרנית היא הרבה יותר מסתם מפגש שפתיים. בזמן נשיקה רומנטית, המוח משחרר קוקטייל של הורמונים, כולל דופמין, סרוטונין ואוקסיטוצין, היוצרים תחושות של עונג, התרגשות וקשר רגשי. במהלך נשיקה עמוקה, בני אדם מחליפים כ-80 מיליון חיידקים, מה שעשוי לחזק את המערכת החיסונית.
לדברי פרופ' למיירה, המעבר מפעולת טיפוח לביטוי של אינטימיות רומנטית נותר עדיין בגדר תעלומה מדעית. "איך נשיקה הפכה למעשה בעל אופי מיני נשאר ספקולטיבי", הוא מציין, "אבל ברור שהיום היא מהווה סמל מגובש של אמון, שייכות ואהבה".
מחקרים עכשוויים מראים שבזמן נשיקה, בני אדם מסוגלים באופן לא מודע לחוש ריחות ולזהות מידע גנטי שעוזר להם לבחור בני זוג מתאימים מבחינה ביולוגית. כך שאולי, באופן אירוני, הנשיקה עדיין משמרת תפקיד ביולוגי חשוב, גם אם שונה מאוד ממטרתה המקורית.
כיום, הנשיקה היא הרבה יותר מסתם שריד אבולוציוני - היא הפכה לאחד הסמלים החזקים ביותר של אינטימיות אנושית, אהבה וקרבה רגשית.
