בשנה האחרונה אנו עדים ועדות למהפכה עצומה בתחום הבינה המלאכותית היוצרת. מה שהיה נראה לפני מספר שנים כתרחיש דמיוני לחלוטין, הפך לאחרונה לחלק מהמציאות של כולנו, עם חדירתן לשוק של אפליקציות כמו ChatGPT ו- DALL-E2 של OpenAI, Midjourney, וכן בארד של גוגל, המסוגלות לייצר כמויות אסטרונומיות של תוכן איכותי ביעילות מעוררת השתאות.
על קצה המזלג, יישומי בינה מלאכותית יוצרת (Generative Artificial Intelligence) מאפשרים לנו לעצב תמונות, לכתוב מאמרים, לתכנת, לבנות אתרים, ללמוד מידע חדש ביעילות, ליצור סרטים והרשימה עוד ארוכה. את כל הדברים הללו, ניתן לעשות ללא ידע קודם כלל ובזמן קצר מאוד, כאשר כל מה שנדרש מהמשתמש (או שמא היוצר?) הוא רק להנחות את היישומים על ידי הזנת קלט מתאים כמו משפט, שאלה או הוראה – פעולה שכבר מכונה "המקצוע של העתיד" בפי רבים (הנדסת פרומפטים).
אלא שהבום הטכנולוגי לו אנו עדים מציף סוגיות רבות אל פני השטח, ומאלץ אותנו כחברה לבחון מחדש את התפיסות הבסיסיות ביותר שלנו בתחומים כמו אתיקה ומשפט. בעוד שרובנו בוחרים לפסוע בזהירות אל מול השינויים הטכנולוגיים המואצים, יש מי שדווקא בוחר לאתגר ולשנות את אותן התפיסות מן היסוד.
חשיבות הגורם האנושי
ד"ר סטיבן תאלר (Stephen Thaler), יזם וממציא בן 73, הגיש לאחרונה תביעה לבית המשפט המחוזי של ארצות הברית במחוז קולומביה כנגד משרד זכויות היוצרים בארה"ב, לאחר שהאחרון סירב לבקשותיו לרישום זכויות יוצרים בתמונה "A Recent Entrance to Paradise" (״הכניסה האחרונה לגן עדן״), אשר לפי תאלר, נוצרה באופן מוחלט על ידי מערכת מחשב בבעלותו הנקראת "מכונת היצירתיות".
הכלל הבסיסי, גם לפי החוק הישראלי, הוא שזכויות היוצרים ביצירה שייכות ליוצר שלה. תאלר, אשר החל מהרגע הראשון הסביר כי התמונה נוצרה באופן אוטונומי על ידי אלגוריתם שמופעל על ידי "מכונת היצירתיות" שלו, ביקש להירשם כבעל זכויות יוצרים מכוח עקרון היצירה המוזמנת (work made for hire/commissioned work), הקובע כי בהינתן תנאים מסוימים ו/או קיומו של הסכם מפורש, הזכויות ישויכו למזמין היצירה.
התביעה התמקדה למעשה בשאלה מרכזית אחת והיא האם ניתן לרשום זכויות יוצרים על יצירה שנוצרה במלואה על ידי בינה מלאכותית ללא מעורבות אדם. בפסק הדין שניתן ביום שישי האחרון (18.8.2023), בית המשפט המחוזי בארה"ב הכריע וקבע כי בהיעדר מעורבות אדם ביצירה לא ניתן להכיר בהגנת זכויות יוצרים.
שאיפותיו של תאלר לאתגר את חוקי הקניין הרוחני בנושא הבינה המלאכותית היוצרת חצו כבר יבשות ואפילו זכו לסירוב גם על ידי רשות הפטנטים בישראל. בחודש מרץ של שנת 2022, דחה רשם הפטנטים דאז, מר אופיר אלון, את ניסיונותיו של תאלר לרישום שתי בקשות פטנט על המצאות שפותחו על ידי מכונה. בהחלטתו הדגיש רשם הפטנטים כי "פרשנותה הטבעית של המילה "ממציא" בחוק היא בן-אנוש. אין להרחיב פרשנות זו כדי לכלול גם מכונות". באופן מעניין, רשם הפטנטים הישראלי הבהיר בסוף ההחלטה שלו באותו מקרה כי "החלטה זו איננה עוסקת בשאלה איזו מעורבות אנושית נדרשת על מנת שאדם ייחשב כממציא באמצאה שנעשתה בסיוע של מכונה. שאלה זו תיוותר למקרה המתאים".
פסק הדין האחרון שניתן כנגד תאלר בארה"ב בנושא זכויות היוצרים, דומה לפסק הדין הישראלי בעניין הפטנטים, בכך שהם אינם סותמים את הגולל על האפשרות של אדם להירשם כבעל זכויות על פרי יצירתה של בינה מלאכותית יוצרת, אך במקביל הם מדגישים את החשיבות של מעורבות גורם אנושי בתהליך וכן את הצורך לבחון לעומק את מידת המעורבות של הגורם האנושי ביצירה, בטרם יוענקו זכויות קניין רוחני.
השופטת בריל א. האוול נימקה את החלטתה בפסק הדין האמריקאי, בכך שציינה כי למרות שזכויות יוצרים אמורות לעבור אדפטציה בהתאם לשינויים הטכנולוגיים המתרחשים, ועל אף כי אנו עומדים בפתחם של מחוזות חדשים בכל הקשור להגנת זכויות יוצרים לאור השימוש ההולך וגדל בכלים של בינה מלאכותית מתקדמים ליצירה, היצירתיות האנושית הייתה ועודנה גורם "בלעדיו אין" בהחלטה האם להעניק זכות יוצרים ביצירה כלשהי.
בהמשכו של פסק הדין, התייחסה השופטת לניסיונות של תאלר לשנות את גרסתו ולטעון שהוא הנחה והכווין את "מכונת היצירתיות" עד ליצירת התמונה ושהמכונה, למעשה, נשלטת על ידו ופועלת רק בהתאם להנחיות והכוונות. השופטת קבעה כי טענות אלו סותרות את המידע שעולה מבקשות הרישום הראשוניות של תאלר, שם טען תאלר כי המכונה היא שיצרה את התמונה באופן אוטונומי לחלוטין וזכאותו לזכויות יוצרים נובעת אך ורק מבעלותו במכונה. לעניין הטענה של תאלר כי הזכויות ביצירה הועברו אליו מעצם היותו הבעלים של המכונה, ציינה השופטת כי לא תיתכן העברת בעלות בזכות קניינית כאשר לא עומדת למכונה זכות כזו מלכתחילה.
מהו עתיד הקניין הרוחני בעידן ה-AI היוצרת?
פסק הדין בארה"ב מעלה שאלות רבות, כמו למשל מהם הקריטריונים לקביעת מעורבות אדם ביצירה והאם דרישה זו לא מתמלאת בכך שהכלים המודרניים, כמו למשל DALL-E 2 של OpenAI, דווקא כן עושים שימוש נרחב ביצירות קודמות של אמנים אחרים לצורך היצירה וכן פועלים בהתאם להנחיות שמזין לתוכם בן-אנוש. זאת, אגב, כנראה שונה מתהליך היצירה של התמונה בעניין תאלר אשר נוצרה על ידי מכונת היצירתיות שלו כבר בשנת 2012, עוד בטרם הפיתוחים הטכנולוגיים האחרונים בתחום הבינה המלאכותית היוצרת, וכן כאמור בשונה מהצהרותיו המקוריות בדבר אופן יצירת התמונה על ידי המכונה בלבד.
לשאלות אלו ולשאלות נוספות, התייחסה השופטת כאשר הדגישה כי הכלים החדשים הקיימים בשוק מעמידים בפנינו שאלות מאתגרות כמו מהי מידת המעורבות הנדרשת מאדם לצורך הכרה ביצירה מוגנת, מהו היקף ההגנה שנעניק ליצירה שנוצרת באמצעות כלים אלו, מה היחס שיש לתת ליצירות שעל בסיסן הכלים מייצרים תוכן חדש (יצירות שחלקן מוגנות בזכויות בעצמן), ובכלל שאלות נוקבות לגבי האופן בו נוכל להמשיך לתמרץ יוצרים ליצור, בעתיד שמוצף בכלים אלו.
לא מן הנמנע כי בעתיד הקרוב אנו צפויים להיתקל במקרי בוחן נוספים בתחום, אשר בעקבותיהם צפויה להתחדד ההבחנה בין יצירות שנוצרות על ידי מכונה באופן מלא ושאינן זכאיות להגנת זכויות קניין רוחני (נכון לרגע זה לפי בית המשפט בארה"ב), לבין יצירות שאמנם נוצרות על ידי מכונה, אך הגורם האנושי הוא מרכיב חשוב ביצירתן, בין אם על ידי הזנת קלט מסוים וייחודי ובין אם על ידי אספקת חומרי הרקע שישמשו את הבינה המלאכותית בתהליך היצירה.
הכותב הוא עו"ד בקבוצת לוצאטו, קבוצת הקניין הרוחני המובילה והוותיקה בישראל, המתמחה גם בהגנה על פיתוחי בינה מלאכותית.