אחרי פרוץ המלחמה, ישראלים רבים ששהו בחו”ל גילו שטיסותיהם בוטלו ושחברות התעופה נותנות עדיפות בטיסות חילוץ לאנשים שקיבלו צו 8 או למשפחות שצריכות לחזור עקב האסון. בנוסף, בשל העומס על אתרי חברות התעופה הישראליות, הן קרסו ולמשך שעות לא היה מענה, מה שהוביל אנשים רבים לפספס טיסות או להיתקע במדינות שבהן שוהים עד בוא הטיסה הבאה. האנדרלמוסיה הזו תפסה מן הסתם גם ישראלים שנפשו בארצות ערב ובמדינות מוסלמיות ונתקעו בהן בחוסר ודאות לגבי מועד שובם ארצה לאחר שטיסותיהם בוטלו.
היום הרביעי למלחמה: זעזוע מהזוועות הנחשפות בדרום; ביידן: ״חמאס - רשע טהור״
בין חמאס לדאע"ש: התיעודים מהנזק בכפר עזה נחשפים | צפו
“בתחילת ספטמבר, מיד אחרי החתונה שלנו, טסנו בעלי ואני לתאילנד לירח דבש”, מספרת נדין שומרי מעספיא, שהיא ובעלה רוגה תקועים באבו דאבי. “אבו דאבי הייתה תחנת קונקשן בהלוך ובחזור. לבעלי יש אפליקציית חדשות קבועה. ביום שבת כבר היה תקוע בטלפון, אפילו הפריע לי קצת כי לא הבנתי את סדר הגודל של מה שקורה בארץ, אמרתי לו: ‘תכף צה”ל יאפס אותם וזה יעבור, כמו כל פעם. די, תשחרר את הטלפון ובוא נהנה מהיומיים האחרונים פה’. הוא בכל זאת ניסה אבל עם כל התראה הוא נכנס לבדוק מה קורה, ואחרי כמה שעות הפנים שלו נהיו שחורות כשהוא אמר לי שיש חיילים חטופים.
אז כבר הרגשתי שנפל עלינו דלי מים קרים. לא זזנו מהטלפונים, התקשרנו לחברים, בני דודים שלי היו במסיבת הטבע עם דוכן אוכל. ידעתי על זה רק בשבת בערב אחרי שנמצאו. הכל קרה מהר, אני רק זוכרת שישבנו יומיים בחדר מנסים לעשות אין־ספור טלפונים לשאול על כולם. אפילו פחדנו שיסגרו את הטיסות ושניתקע באבו דאבי. העדפנו להיות בסביבת ישראלים בבנגקוק. עד הדקה האחרונה בדקנו גם טיסות, הכל היה סופי מבחינת טיסות עד שהגענו לאבו דאבי והבנו שביטלו”.
הרגשתם שינוי ביחס אליכם כישראלים מרגע פרוץ המלחמה? מה התחושה?
“הרגשה נוראית ומפחידה כי חשבנו שאנחנו נהיה במטוס של ישראלים מיד בדרך חזרה לארץ, אבל חברת התעופה לא דאגה לנו אחרי הנחיתה באבו דאבי, אלא אמרה לנו שיש לה רק טיסה ב־17 באוקטובר וגם זה תלוי במצב בארץ. זה מפחיד, יש פה מלא איראנים, עיראקים, פקיסטנים ועוד. אנחנו מנסים לדבר בלחישות בעברית כדי לא ליפול על חולה נפש. שואלים אותנו בחוץ מאיפה אתם?, אנחנו אומרים פלסטין מהפחד להגיד ישראל, ואז מקבלים אהדה מהציבור פה. אנחנו מתים לחזור למשפחות שלנו. אחי בדרום במילואים וסביר להניח ששלחו צו 8 גם לבעלי”.
מה התחושה שלך מכך שאינך מצליחה לחזור הביתה?
"תחושה של התעלמות מוחלטת כי שלחתי הודעות למשרד החוץ, לסוכנות הנסיעות ולחברת הביטוח. אפילו אחרי הנחיתה חיכינו איזה חמש שעות כי המזוודות הגיעו בהמשכים עד שמצאו אותן - ולא קיבלנו מענה מאף אחד. אנחנו אבודים ומותשים וזה ממש לא כיף. כרגע המצב הוא שאנחנו זרוקים בפינה בשדה התעופה מחכים לעדכון לגבי טיסות, מטעינים טלפונים ורואים חדשות ועדכונים בכל הרשת החברתית לגבי מה שקורה בארץ".
"צופים בחדשות"
אהרון בלקר יצא עם משפחתו המונה 11 איש, בהם אמו, אחותו וילדיהם, לנופש בתאילנד. ב־9 באוקטובר הוא עשה קונקשן באבו דאבי – ונתקע שם. “כשהגענו מתאילנד לאבו דאבי עוד היה רשום שיש טיסה, אך כשנחתנו באבו דאבי הבנו שביטלו אותה, ומאז נתקענו פה”, הוא מספר. “אם זה היה מצב רגיל היינו פחות דואגים אבל כשאתה רואה פה ברחוב הרבה מוסלמים ויודע על מה שקורה עכשיו בעזה – יש חשש. אנחנו מעדיפים שלא לדבר בעברית כרגע.
אני מדבר באנגלית ואומנם לא פוחד שידקרו אותי, אבל מצד שני אתה יכול ליפול על איזה חולה נפש, כמו שקרה לנרצחים במצרים השבוע, אז עדיף להימנע. יש שם אנשים שמדברים איתנו על המצב בארץ ונותנים תמיכה נגד הטבח והטרור, אבל כשזה מגיע לשיחה על הפלסטינים, אני מעדיף לחתוך ולא להיכנס לשיחות בנושא השטחים וכו’”.
לדברי בלקר, הטיסה שלו הייתה מטעם חברת איתיחאד אירווייז: “קיבלנו מהם מלון ללילה אחד, אבל מצחיק שהם לא נותנים יותר ושאר השהות במלון היא על חשבוננו למרות שהם אלה שלא מאפשרים את הטיסות. אני מרגיש שחברות התעופה הגדולות מנצלות את המצב על חשבון הקטנים כי אין לנו ברירה אחרת. זה מבאס ומכעיס. כרגע אנחנו מנסים לברר על טיסות חזרה לארץ דרך ארקיע מדובאי, אבל זה יהיה על חשבוננו. יש לי צו 8 ואני בלחימה ולהיות תקוע כשחבריך נלחמים על הבית – זה לא כיף”.
גבי מלקוב הגיע בשישי בערב לנפוש בדובאי, אך לא שיער שכעבור שעות ספורות ינסה לקטוע את החופש ולחזור ארצה. “כבר בבוקר כשהתעוררנו הבנו שקורה משהו מוזר במדינה. שוחחנו עם המשפחה בארץ והתחלנו להבין שמדובר במשהו גדול”, הוא מספר. “התחושה היא מאוד קשה, כשאנו נמצאים רחוק מהבית ואנו אמורים להיות בחופשה ובמדינה שלנו מתנהלת מלחמה והחיילים שלנו והאזרחים מתים. רוצה להיות עם החבר’ה שלי במילואים. כמובן שאנו נמצאים בחדר ולא יוצאים יותר מדי. כל היום צופים בחדשות ומנסים להבין מה קורה”.
יש חשש? אתם מסתירים את הישראליות שלכם?
“אנחנו לא מסתירים את זה שאנחנו ישראלים, אין פה תחושה של חשש או פחד. כמובן שאנו ערניים יותר ובוחנים כל דבר לעומק. יש תחושה שהתושבים כאן מבינים את המצב והם אוהבים אותנו ותומכים בנו. יצא לי לדבר עם נהג מונית מנפאל והוא ממש אוהב את ישראל ומתעב את המעשים של חמאס וכמובן שהוא בשוק. בנוסף, הוא אמר שיש המון אזרחים מנפאל שנרצחו במתקפה. כמובן שאנו מנסים לחזור, אבל המצב מאוד מורכב מכיוון שאין כל כך טיסות. מקווים לחזור במהרה הביתה”.
“אנחנו בחרדה היסטרית"
מוטי עבור הגיע למרוקו עם שני חבריו לחופשה בת שבועיים. “בשבת, בארבע וחצי לפנות בוקר, לפי שעון מרוקו, שמענו את החדשות הנוראיות וזה היה הלם גדול עבורנו, בעיקר השפלה וכעס גדול על הממשלה, ומיד החלטנו שאנחנו רוצים לחזור הביתה, אבל אז נתקענו בלי טיסות חזרה”, הוא מספר. “הדבר היחיד שמעניין אותנו כרגע הוא להגיע הביתה ולהיות עם כל עם ישראל. העם המרוקאי אדיב ואין אזכור למלחמה, למרות שעדיף לא לבלות בחוץ מאחר ותמיד מישהו משתגע, כמו שקרה במצרים. אני לא פוחד כי אני דובר מרוקאית וערבית, אבל לא לוקח סיכון, למרות שנראה שהכל רגוע. בוטלו לנו שתי טיסות עד כה, ואנחנו מקווים לחזור בקרוב בטיסה הבאה באל על, בתקווה שלא תבוטל”.
לעומת הרוגע שמשדר עבור, עופרה פרץ וחבריה, שגם הם נתקעו במרוקו, נמצאים בהיסטריה, כשלאורך השיחה היא נחנקת מספר פעמים מדמעות. “הגענו למרוקו ב־4 באוקטובר דרך אייר מרוק והכל היה בסדר עד יום שבת השחור כשקרה מה שקרה ושמענו על הבלגן”, היא מספרת. “מיד כששמענו על כך הסתתרנו בתוך בית המלון ופחדנו ממש מכל האנשים שם, אנחנו בכל זאת במדינה מוסלמית. מאז אנחנו מנסים לראות איך אנחנו מקצרים את החופשה וחוזרים כי יש מצב שאייר מרוק תבטל את הטיסה שלנו שמתוכננת לעוד שבוע. י
ש בינינו אנשים שקיבלו צו 8, אנשים שאיבדו את הילדים שלהם ואנשים שבני המשפחות שלהם נפצעו. אנחנו חיים פה בפחד היסטרי, מסתובבים ברחוב עם פחד לנשום. ישנו בלילה באיזה כפר, ושמנו מיטות על מיטות על החלונות על מנת שאם מישהו ינסה לפתוח אז נשמע רעש. אנחנו מפחדים שנישאר פה ומישהו יבוא עם גרזן, סכין או אקדח ויהרוג אותנו. האנשים פה מסתכלים עלינו בעיניים חשדניות וזה מפחיד, אנחנו מבועתים”.
לדברי פרץ, מיום שבת היא וחבריה מנסים להקדים את הטיסה אך נתקלים באטימות מצד חברות התעופה: “כדי לא לחכות עד שבוע הבא ולחזור מהר הביתה, ביררנו על טיסה דרך ארקיע ב־13 באוקטובר ורצו מאיתנו 386 דולר, והיום, כעבור כמה שעות, המחיר עלה ל־620 דולר לאדם, ואין לנו את הכסף הזה. פנינו למשרד החוץ ולכל מי שאנחנו יכולים אבל אומרים לנו להמתין ולחכות לעדכון. בינתיים אנחנו בחרדה היסטרית מכך שירצחו אותנו, אנחנו במדינת אויב. אין לנו על מי לסמוך, מפקירים אותנו”.
ביום ראשון האחרון אוטובוס תיירים שהסיע ישראלים בעיר אלכסנדריה שבמצרים נפגע מירי שבוצע על ידי שוטר מצרי. שני ישראלים נרצחו ומספר נפגעים הועברו לקבלת טיפול רפואי. זמן קצר אחרי הפיגוע נחת אביב לוי בקהיר, בטיסת קונקשן דרך מצרים, ומאז טיסת ההמשך שלו לארץ בוטלה. “מרגע שנחתי בקהיר ושמעתי על הפיגוע, התחלתי להתמלא בחרדות”, הוא מספר.
“יותר גרוע מזה היה לדעת שהטיסה שהייתה לי לארץ בוטלה ונתקעתי במדינה שבה כמה שעות קודם לכן רצחו שני ישראלים בדם קר. הסתגרתי במלון, אני לא יוצא ממנו ומנסה בכל דרך למצוא טיסה חזרה לארץ, אבל המחירים בשמיים והטיסה הבאה לא נראית באופק בגלל המצב. אני מקווה למצוא בקרוב, אבל בעיקר אחרי מה שקרה באלכסנדריה אני בעיקר מקווה לחזור הביתה בשלום”.
מחברות התעופה לא נמסרו תגובות.