הדיונים בתביעתה של דרום אפריקה בבית הדין הבינלאומי הגבוה לצדק בהאג, להוציא בהקדם צו עם צעדים זמניים נגד המשך פעולות ישראל בעזה בגלל כוונתה לבצע רצח עם, הגיעו לסיומם הזמני. עכשיו עומדים לרשות שבעה עשר השופטים, בכללם אהרן ברק, שבועיים עד שלושה כדי לגבש ולפרסם את החלטתם שבשני הצדדים מקווים כי היא תהיה לטובתם.
״נמנע פה פיגוע גדול״: המחבלים באדורה נתקעו בגדר - וחוסלו | כל הפרטים
לאחר המתקפה הנרחבת בתימן: המערב במסר לציר רוסיה-איראן
סוללת המשפטנים והמשפטניות הישראלית העלתה סדרת טיעונים מבוססים המסתמכים על תקדימים גם בפסקי דין של בית הדין עצמו, וחבריה המיומנים השלימו זה את טיעוני זה, ולפעמים גם חזרו על הדוגמאות שהראו איך מצד אחד ישראל אינה 'עומדת' בקריטריונים הנדרשים להכרזתה כמבצעת ג'נוסייד ומצד שני, זומם ומבצע רצח העם האמיתי, שדובריו ולוחמיו הודו בו בתיעודים שהובאו, חמאס עצמו, חומק מאחריותו בפני בית הדין- משום שאיננו מדינה. אבל האם זה מספיק? יודעי דבר בבית הדין אומרים כי מצב הכוחות הוא בערך 50:50.
עקרונית, מצבה של משלחת ישראל 'נוח' לכל הדעות. אם תנצח והתביעה נגד ישראל תיכשל וניחלץ מן המצב המביך המאיים - הרי שתזכה בכל השבחים. אם לא - תמיד אפשר יהיה לטעון שהעולם כולם נגדנו, גם אם ממשלות מרכזיות כמו של ארה"ב, קנדה או גרמניה שרוצה להצטרף להליכים, הביעו את תמיכתן. וכפי שאמר לי בן משפחה של חטופים, "כל אלה שיושבים שם הם שונאי ישראל". אבל הרי בעצמנו כינינו את שני ימי הדיונים בהאג- קרקס או הצגה. כלומר, ההיבט התקשורתי היה חשוב לא פחות מהמשפטי, ומן ההיבט בזה לא נראה שהצלחנו, בלשון המעטה.
למרות שמדובר בהגדרתו בדיון פומבי, משלחת ישראל בחרה להגיע להאג כמי שכפאה שד, באי רצון מוחלט, ובחרה שלא להיחשף ולא לשחק את המשחק. חדר מיוחד בודד אותה משאר המשתתפים והקהל בהפסקות, כל דיאלוג לא נוצר גם עם משקיפים, דיפלומטים ומשפטנים, ביניהם גם כאלה שאינם בהכרח נגדנו.
למשלחת הדרום אפריקנית נלוו נציגי מפלגות, ממשלות וארגונים. על תקשורת, זרה או ישראלית, לא היה בכלל מה לדבר. מדרגות ההיכל, המקום השמור למסיבות העיתונאים הושארו בלעדית לדרום אפריקנים ותומכיהם. והעיתונאים נאלצו לשתות בצמא את דבריהם בלבד, כי הישראלים לא העניקו שום ראיון - פרט לדובר משרד החוץ החרוץ ליאור חייט, שלא היה חבר בצוות. הייצוג אצלנו, כבר אמרנו, היה מקצועי בלבד, מיועד לאזני ועיני חבר השופטים ולא לקהל או לתקשורת.
את המחיר התחלנו לשלם כבר במקום. למשל, מרבית העיתונאים בחדר התקשורת מיהו ללעוג לפרופסור מלקולם שאו, שהתבלבל ללא הרף בין דפיו, או לדר' גלית רג'ואן, שהמתרגמים התחננו בפניה להאט במקצת את קצב דיבורה. לתקשורת הישראלית נמסר, בלי שאיש שאל או ביקש, כי היא אינה מוזמנת לסעודת השבת אצל שגריר ישראל, כי המשלחת תהיה שם. משלחת ישראל באה ללא כל יומרות להצגה, שברך כלל במשפטים גדולים אי אפשר להימנע ממנה, בעוד שהדרום אפריקנים הגישו שואו רהוט ומתוכנן היטב.
את מקומה של ישראל על מדרגות ההיכל ניסתה לתפוס, למשל, המשלחת הטורקית שבאה גם היא לתמוך בדרום אפריקה ובפלסטינים. יו"ר ועדת המשפט של הפרלמנט נשא דברים שבהם הבטיח כי טורקיה תמשיך לספק הוכחות נגד ישראל ותדאג כי התהליך נגדה לא ידעך- עד שעובדי בית המשפט באו וגרשו אותו משם אחרי שהסבירו לו כי המדרגות לא נועדו עבורו.
במקרה הזה מלאכתנו נעשתה בידי אחרים. מול השער שאגו עשרות, ולפעמים מאות מפגינים, בחלקם הגדול הולנדים, סיסמאות בעד בפלשתין ונופפו בעשרות דגלים. האירועים הישראלים , למרות שהוקעה בהם, עבודה והשקעה טכנולוגית רבה, לא משכו קהל רב ונערכו במרחק מה משם. אז במערכה התקשורתית, כנראה, לא ניצחנו. אבל המערכה העיקרית פתוחה ורק התחילה.