מאז שמשה פררה (18) זוכר את עצמו, הזהות היהודית הייתה חלק בלתי נפרד ממנו. הצעיר אשר גדל בקהילה היהודית במנאוס, שעל גדות האמזונס בברזיל, עבר את כל אבני הדרך שעובר כל יהודי מסורתי – ברית מילה, בר מצווה, חגים קהילתיים משותפים ובית כנסת שהיה חלק בלתי נפרד מחייו. אולם, כאשר הגיע לגיל העשרה והחליט לנסוע לישראל על מנת ללמוד את שנות התיכון, לא שיער לעצמו את הגילוי אשר הוא עתיד לגלות, אשר יטלטל את זהותו – שהוא אינו יהודי על פי ההלכה.
"חייתי כיהודי ולא הכרתי משהו אחר" מספר משה. "למדתי בבית ספר ציבורי בעיר שלי בברזיל, אבל לא היו לי חברים מבית הספר, כי נאסר עלינו להסתובב ולהתחבר עם ילדים שאינם מהקהילה היהודית" הוא אומר. הקהילה בה חיי משה, היא קהילה אשר שורשיה במרוקו.
היהודים הגיעו לאמזונס לפני כ-200 שנה, כאשר במשך מאה השנים שבין 1810 ל-1910, הגיעו לאזור האמזונס כאלף משפחות יהודיות ממרוקו, שחלקן התיישבו בערים הגדולות בלם ומנאוס (650 משפחות). לצד המשפחות, הגיעו לאזורים אלה גם אלפי צעירים, אשר עזבו את משפחתם לצורך פרנסת בני ביתם.
במרוצת השנים, רבים מאותם יהודים התחתנו עם נשים מקומיות, אולם למרות נישואי התערובת, לא היתה התבוללות והם שמרו על יהדותם, למרות שילדיהם אינם נחשבים יהודים על פי ההלכה. "לאור העובדה שמדובר בחברה פטריארכלית בה האבות מאד סמכותיים, הזהות היהודית של האב היא שנתנה את הטון בבית ומשפחות אלה שמרו על הזהות היהודית שלהם במלואה" מסבירה ראש אולפן הגיור "אור תורה" לדוברי ספרדית מבית 'אור תורה סטון', הרבנית רננה בירנבוים.
כך היה גם במקרה של משפחתו של משה - "אבי הוא יהודי שמשפחתו במקור ממרוקו, ואמא מברזיל ואינה יהודייה" הוא מספר, "חיינו חיים יהודים לגמרי - הייתה לנו מזוזה, עשינו קידוש מדיי שישי, שמרנו כשרות, הלכנו לבית כנסת עם אמא כל שבוע למרות שהיא לא יהודייה, חגגנו את כל החגים ואין יום שאבא לא הניח תפילין" הוא מוסיף.
"הקהילה היתה חלק מאד מרכזי בחיים שלנו, ומאד חיזקנו אחד את השני" מספר משה, "התפללנו בסגנון מרוקאי (עם סידור בנוסח מרוקאי שאינו דומה לנוסח הספרדי או האשכנזי המוכר בארץ). אנחנו הילדים, הכרנו את כל התפילות בעל פה, חלקנו היינו אפילו חזנים. האבות שלנו שמרו עלינו בנפרד, הרחק מהקהילה הלא יהודית".
עם ההגעה ארצה ללימודי התיכון, כמו רבים מצעירי הקהילה בברזיל, גילה כאמור משה לראשונה, שהוא למעשה אינו יהודי על פי ההלכה. "זה היה שבר גדול והרגשתי אבוד" הוא מספר בכאב, "תהיתי מי ומה אני". עם סיום הלימודים הוא חזר לברזיל, אבל למרות המשבר הגדול שעבר עליו עם הגילוי, הוא לבסוף החליט בכל זאת לעלות ארצה ולעבור גיור על פי ההלכה. "הזהות היהודית, היא הזהות היחידה שאני מכיר ויודע, היא חלק ממני, ולא רציתי לוותר עליה" הוא מספר.
המלחמה שפרצה באוקטובר כמו גם החדשות והמראות אשר החלו לזרום מהארץ, טרפו את הקלפים והעמידו בסימן שאלה את התוכניות של משה. "ששמענו בקהילה על המלחמה היה פחד גדול" הוא מספר, "לא היתה באמת הבנה מה קורה ואת מהלך הדברים, בגלל שבסופו של יום ניזונו מהתקשורת המקומית. חששתי מהעלייה, בגלל הפחד שיגייסו אותי מיד שאגיע, ואיך אסתדר - ומאד התלבטתי אם זה הזמן הנכון לעשות את הצעד" הוא מציין.
למרות החששות, החליט בסוף משה לעלות בכל זאת, ולפני 3 חודשים, בעיצומה של המלחמה הוא הגיע ארצה, כאן הוא הצטרף לשלושת אחיותיו שכבר עלו, התגיירו והקימו פה משפחות. "ההורים שלי מאד שמחים שעלינו ארצה, ולמרות ההבנה של אבא שהוא כבר לא יוכל לעלות ארצה ולהיות איתנו מפאת גילו" הוא מספר.
עם הגעתו ארצה, הצטרף משה לאולפן הגיור "אור תורה" מבית רשת אור תורה סטון, שהינו אולפן אורתודוכסי לדוברי ספרדית. "בגלל שהשליחים של רשת 'אור תורה סטון' נמצאים ומלווים את הקהילות בברזיל, רבים מבני הקהילות שם מגיעים אלינו לעבור את תהליך הגיור ויש מקרים רבים של חיבור של כמה דורות שמגיעים אלינו" מציינת הרבנית בירנבוים.
"אנחנו מקבלים ילד יהודי שצריך לגייר אותו, וזו חוויה מאד מיוחדת ומורכבת" היא מציינת, "מדובר בילדים עם זהות יהודית כל כך בשלה, שזה מצב מאד עדין, שדורש תהליך מאד מכוון אליהם" היא מוסיפה.
בימים אלה נמצא משה בעיצומו של תהליך הגיור באולפן, אותו הוא כבר מחכה לסיים על מנת שיוכל להתגייס. "אני רוצה להתגייס ברגע שאסיים את הגיור" הוא מספר, "אני רוצה לשרת בשריון, כמו גיסי רפאל, שעלה גם הוא מברזיל".
גם רפאל יצחק ישראל (40), גיסו של משה, מגיע מהקהילה היהודית בברזיל, מהעיר בלם. סבו וסבתו הגיעו ממרוקו לברזיל, כמו יהודים רבים, בעקבות הפרנסה. לימים אביו התחתן עם בת המקום שאינה יהודייה, כך שרפאל ושלושת אחיו לא היו יהודים על פי ההלכה.
גם הוא, בדומה למשה, גדל כל חייו כיהודי, עד הגילוי שההלכה אינה מכירה בו ככזה. "הינו משפחה יהודית לכל דבר" מספר רפאל. "ראינו עצמם כיהודיים, ולא היתה בכלל שאלה בנושא. סבא שלי היה גבאי בית הכנסת, וגדלנו בתוך בית הכנסת - תפילות, שבת וחגים.
את כל הזהות היהודית קיבלתי בקהילה שלי, אפילו מאמא שלי, למרות שהיא לא היתה יהודייה, דבר שבילדותנו אפילו לא ידענו. גדלתי בבית שראיתי את אמא מדליקה נרות בימי שישי וסעודת שבת עושים יחד. היא הייתה אפילו דוחפת אותנו להגיע לבית כנסת" הוא מוסיף.
רפאל מסביר, שמשפחתו, כמו רבות מהמשפחות בקהילה בה גדל, הייתה מסורתית – "עשינו קידוש ואחר כך הדלקנו טלוויזיה" הוא מספר, "אם אבא היה שומע שחס וחלילה ערבבתי בשר וחלב, הוא היה כועס מאד, אבל זה שהייתי רואה כדורגל בטלוויזיה בשבת, לא הפריע לו" הוא אומר.
"לקראת ההכנות לבר המצווה של אחי הגדול, הוריי התחילו לדבר על כך שצריך לעשות גיור בסאן פאולו, והתחילה ההבנה לראשונה שמשהו לא תקין עד הסוף ביהדות שלנו" הוא מספר. "עדיין לא הבנו לגמרי, אבל לאט לאט זה הלך והתבהר ועם הגילוי הגיע המשבר". רפאל מציין, שלאחר הגילוי הוא מעולם לא עזב את הדת, אבל היתה תקופה של התרחקות מסוימת.
באותה תקופה הוא היה בגיל העשרה, ונחשב לנער מרדן ושובר מוסכמות. מכיוון שלא היה בית ספר יהודי באזור, הוריו שלחו אותו ללמוד במנזר שהיה ידוע במשמעת שלו. "מהיום הראשון אמרתי שהאני יהודי וקיבלתי פטור משיעורי דת ומתפילות בכנסייה" הוא מספר, "היה חושב לי לשים את הדברים על השולחן ולספר שאני יהודי לסביבה שלי".
סבו, שהרגיש שהוא עלול ללכת לאיבוד לאור המציאות והתהליכים הרגשיים שעבר, דחף לכך שהוא יגיע ארצה. וכך בגיל 15 גם הוא, כמו משה, הגיע ארצה כנער לתיכון ימין אורד, שם לאט לאט התחיל לחזור ליהדות. "בשלב הזה החלטתי שלא אבצע גיור, עד שלא אדע שאני יכול להשלים אותו" הוא מספר, "אחד הפחדים שלי בגיור היה לאבד את הזהות שלי, כי כל התפיסה של דתי בחו"ל היא מאד מושפעת מהגישה החרדית, וזה הרגיש רחוק ממני" הוא מספר, "לא רצתי לשכוח מהיכן אני בא או לזלזל במסורת שלי" הוא מוסיף.
לאחר התיכון הוא חזר לברזיל, על מנת לקחת לעצמו שנה כדי לקבל החלטה סופית אם ישאר שם או יחזור לישראל. "מיד שחזרתי לברזיל רציתי לחזור לארץ, כי כבר לא הרגשתי בבית" הוא מציין. הוא עלה ארצה בשנת 2004, כאן החל את תהליך הגיור באולפן "אור תורה".
"כבר מהשיעור הראשון הרבנית רננה דיברה בצורה שמאד מבינה את הרגש והנפש שלנו וזו הייתה הרגעה גדולה לחששות שהיו לי מהתהליך" הוא מספר, "הבנתי שאפשר להיות מי שאני וזה לא סותר, להיפך – הכל חלק מעבודת השם - הבנתי שאני יכול להיות דתי ועדיין להיות רפאל שהגיע ממשפחה מרוקאית, שאוהב כדורגל ומנגן בגיטרה.
אני מכיר ילדים שהגיע לפה והלכו לכיוון יותר חרדי והרבה פעמים, למרות זאת, התייחסו אליהם בצורה שונה והם הרגישו גויים. מהצד השני, יש לי בן דוד שמשבר הזהות הרחיק אותו מהיהדות ועד היום הוא לא חזר" הוא מסכם.