בעוד העיניים מופנות לאנטישמיות בקמפוסים באוניברסיטאות בצפון אמריקה, הרי שגם בבתי הספר היא קיימת. מורים בבתי ספר בקנדה, יהודים ולא יהודים, שהגיעו לישראל במסגרת מסע העשרה שיזמה מגבית קנדה כדי שיוכלו לתווך לקהילות שלהם את הסיפור הישראלי סביב השבעה באוקטובר, מספרים בראיון על שנאת היהודים שחוו מאז פרוץ המלחמה, על התובנות שקיבלו כאן וינסו להעבירן לתלמידיהם ועל החששות שלהם במקומות העבודה.
זה מרגיש כמו מה שקרה בגרמניה הנאצית, לפחות בהתחלה שלה. זה עד כדי כך גרוע. אחד התלמידים שלי מצא צלב קרס ברחבת המשחקים בבית הספר. ישר דיווחו לי על זה וטיפלנו בזה, אבל זה מאוד מדאיג", אומר קלי הייברט, מורה להיסטוריה, לא יהודי, מוויניפג, קנדה, שמלמד את תלמידיו גם על השואה ועליית הנאציזם. "אני מלמד הרבה על עליית הנאציזם", הוא מדגיש בעודו לובש חולצה עם הכיתוב
Bring Them Home ועונד דיסקית לצווארו.
בביקורו הקרוב בארה"ב, נתניהו עלול להיות מופתע מהסלידה כלפיו
המזימה - להרעיל ילדים יהודים: מנהיג קבוצה נאו-נאצית תכנן פיגוע ענק בניו יורק
"בפעם הראשונה, לנוכח המצב הקשה שבו נמצאים אנשי חינוך בקנדה, אם הם מנהלי בתי ספר, מעצבי מדיניות חינוכית או מורים ומורות של כיתה, בין שבחינוך היהודי ובין שבחינוך הציבורי הכללי - יזמנו מסע העשרה מקצועית בישראל", אומרת שרה מאלי, מנכ"לית מגבית קנדה בישראל.
"במשלחת אנשי החינוך מקבלים את הכלים לתווך את הסיפור הישראלי סביב השבעה באוקטובר פנימה בקנדה. אל מול הורים של תלמידים, אל מול קולגות - ובכלל. זו תוכנית ראשונה מסוגה שנעשית בשותפות עם הפדרציות בקנדה, קרן עזריאלי והסוכנות היהודית. הפיילוט הזה יכוון אותנו לעוד אוכלוסיות קנדיות שצריכות לחוות את ישראל לנוכח האנטישמיות בקנדה במקביל לכאב ולגבורה שמתרחשים בארץ", מוסיפה מאלי.
כשמביטים בקלי, ניתן לראות כמה קעקועים מפתיעים על זרועותיו. בהם קעקוע של הרופא והמחנך יאנוש קורצ'אק, עמנואל רינגלבלום, ההיסטוריון שהקים את ארכיון "עונג שבת" המחתרתי בגטו ורשה וקעקוע של ירושלים. "זאת התשוקה שלי, לחנך תלמידים על העם היהודי", הוא מסביר, "על ההיסטוריה שלו, על הסבל, על החוסן. אחרי שקרה השבעה באוקטובר, ראיתי את החברים היהודים שלי הרוסים. הם הרגישו מבודדים, והם עדיין מרגישים ככה, עד היום. אז אני רוצה להיות מי שמדבר איתם, מי שמקשיב להם, מי שקם ואומר אמת".
אני בטוחה שיכולים להתנכל לך רק על בסיס אמירה כזאת.
"נכון. כן יש לנו קהילה יהודית חזקה מאוד בוויניפג, אבל יש לנו גם קבוצות אחרות, מאוד קולניות. והקבוצות האלה, שמגיעות מתוך האוכלוסייה הפלסטינית, לא רוצות לדבר. לא רוצות לקיים שיח. לעומתן, חשוב לומר שהקהילה האיראנית כן הולכת לצד הקהילה היהודית, ורואים את התמיכה שלה, אבל זה פה ושם. זה מאוד קשה, גם עבורי".
באיזה אופן?
"אני איש חינוך שמדבר על הנושאים האלה וננזפתי על זה. ממש זימנו אותי לשיחת הבהרה בגלל השפה שהשתמשתי בה כשדיברתי על הסכסוך. הרי יש עכשיו שאלה בקנדה, אם לומר שזאת מלחמת ישראל־עזה, או מלחמת ישראל־חמאס. זאת בעצם שאלה על איך אנחנו קובעים את הנרטיב, ולכן הם לא אהבו את המונחים שהשתמשתי בהם, כי אמרתי שהמלחמה היא בין ישראל לחמאס. אמרתי שהמלחמה היא נגד הטרור. ואז אמרו לי שאני לא יכול להשתמש במילה טרור כשאני מתאר את חמאס. זה מטריף את הדעת, זה מגוחך. גם תמיד בדיונים האלה עולה השאלה אם ישראל דמוקרטית ואני מנסה להסביר שישראל היא אחת הדמוקרטיות החופשיות בעולם".
ובכל זאת אני משערת שכמורה להיסטוריה, זה לא באמת מפתיע. הרי שנאת היהודים מלווה אותנו מראשית ההיסטוריה.
"זאת צורת השנאה העתיקה ביותר. בתקופת הקורונה יצרתי עם התלמידים שלי סרט דוקומנטרי על עליית האנטישמיות ושנאת היהודים בקנדה וראיינו ניצולי שואה. רציתי שאנשים יוכלו לשמוע את העדויות שלהם. אבל אנחנו רואים עכשיו, אחרי השבעה באוקטובר, עלייה עוד יותר חדה במקרי אנטישמיות, זה נהיה עוד יותר גרוע כי האנטישמיות הפכה למנורמלת, היום זה מגניב לשנוא יהודים. וזה משהו שאנחנו כל הזמן מנסים להילחם בו".
עצם השיחה על הנושא מרגשת את קלי ולפתע זולגות דמעותיו. אני שואלת אותו מה מציף אותו ברגע הזה והוא עונה שלראות את חבריו מפחדים מביא דמעות לעיניו: "הם לא רוצים להראות את היהדות שלהם, הם מפחדים שיתקפו אותם פיזית. הם מפחדים להיות מבודדים, הם מפחדים שיפלו אותם לרעה. ואסור להתייחס ככה לאף אדם בעיניי. וזה לא משנה מאיפה הוא בא. ככה לימדו אותי כשהייתי ילד. להתייחס לאחר כפי שהייתי רוצה שיתייחסו אליי. זה באמת שובר לי את הלב, לראות שדווקא הקהילה היהודית ברחבי העולם, שכל כך נותנת, כל כך אוהבת וכל כך מסבירת פנים, עוברת דמוניזציה ונעשה לה דה־הומניזציה ברמה כזו. המילה 'כעס' לא מספיק חזקה כדי לתאר את מה שאני מרגיש".
תקפו גם את החברים שלך?
"תקפו הרבה חברים יהודים שלי, ירו כדורי גומי על חלונות הבתים שלהם, מילאו בקבוקים עם אלכוהול, הציתו אותם וזרקו על בתי כנסת. לכן לבוא לכאן זה כל כך מיוחד בשבילי. היינו השבוע בקיבוצים וזה קשה שלא לחשוב גם על המשפחה שלך. הרי אשתי והילדים שלי לא צריכים לחוות את זה כי אף אחד לא 'סימן' אותם. אני רוצה ללמד את הילדים שלי ואת התלמידים שלי לקום כשהם רואים משהו לא בסדר, כשהם רואים רדיפה שיוצאת משליטה. אנחנו כולנו צריכים להתאחד ולקום. אנחנו רואים מדינות מתפוררות, אנחנו רואים את הדמוקרטיה מתפוררת ואנחנו רואים את הרוע מנצח. זאת מלחמה על ערכים. זאת מלחמה על עתיד העולם. זה לא קשור בעמדה פוליטית, זה מאבק על אנושיות".
מה תספר לאנשים בבית אחרי המסע הזה?
"אני חושב על זה הרבה, אבל הדבר שאני הכי רוצה להתמקד בו הוא החוסן של האנשים. התקווה, האופטימיות, האהבה. מה שאני רואה כאן זה 'תיקון עולם', אני רואה אנשים שרוצים להפוך את העולם לטוב יותר".
"שנאה זה דבר שמלמדים"
זו הפעם השנייה שארי לסר, מורה יהודי לפיזיקה ומדעים מאוטווה, מבקר בישראל. הוא החליט להגיע בעיצומה של המלחמה בגלל אירועי האנטישמיות שהוא עצמו ספג. "מאז השבעה באוקטובר חוויתי אנטישמיות בבית הספר שלי", הוא משתף. "תלמידים כתבו ב'דף וידויים' באינסטגרם שמר לסר הוא ציוני מזוין, לשחרר את פלסטין, שמר לסר לא אמיתי, ואז זמן קצר לאחר מכן, גם ארגנו עצומה כדי לנסות לפטר אותי ולהרחיק אותי מהעבודה שלי".
לסר, שמלמד בבית ספר ציבורי עם אחוז גבוה של תלמידים מוסלמים, התמודד לפתע עם האשמות חסרות בסיס והותקף אך ורק בשל יהדותו: "האשימו אותי בגזענות, באסלאמופוביה, אמרו שאני מכשיל את כל התלמידים הערבים. אבל מועצת המנהלים של בית הספר לא לקחה את העצומה ברצינות כי לא היו שום ראיות או הוכחות למה שהאשימו אותי בו, וגם העצומה נוצרה בידי אנונימיים וכך גם מי שחתמו עליה. אני עובד בבית הספר הזה כבר 16 שנים, אני גאה בעבודה שלי, אני עובד קשה מאוד. ניסיתי להחדיר חשיבה וכלים ללמידה בקרב התלמידים שלי. אף פעם לא חוויתי בעיות, עד לשנה הזאת".
כששמעת על השבעה באוקטובר, חשבת שזה יגיע לגילויי שנאה כלפי מורה יהודי בקנדה?
"בהחלט הייתי מודאג, כי אני מאמין ששנאה היא דבר שמלמדים אותו, וזה נלמד מגיל צעיר מאוד. ועכשיו עם הרשתות החברתיות וההד שהן מייצרות, אני מודאג שאנשים ייקחו את השנאה וחוסר הסובלנות שלהם כלפי יהודי קנדה ויעשו משהו".
החוויות שחווית השנה גרמו לך להביט בעתיד שלך אחרת?
"זה גרם לי לחשוב אם אני רוצה להישאר איש חינוך או לא. אולי הקריירה שלי תתקצר בגלל זה. יש לי תשוקה להוראה, אבל יש לזה מחיר".
יש גם חשש פיזי?
"אני לא חושש לחיי, אבל זה כן גרם לי להבין שאני צריך להילחם בשנאה, שאני צריך לפעול כדי לוודא שצעירים היום יבינו את העם היהודי ואת העם הישראלי, שהם יבינו שאנחנו בני אדם. אף אדם לא צריך לחוות שנאה במקום העבודה שלו ואף תלמיד לא צריך לחוות שנאה במערכת החינוך. צריך ללמד ילדים כבר בגיל צעיר מאוד איך לקבל את האחר, סובלנות בעיניי לא מספיקה. לבת שלי למשל, יש חברים מכל הרקעים הדתיים, התרבותיים, מכל גזע, וזו הדרך הבריאה בעיניי, זאת המטרה שצריכה להיות לנו מול העיניים".
הוא מסביר שהבעיה נעוצה בבורות, ושמתוך חוסר ידע וחינוך לקוי מתעוררת השנאה ולכן היה לו חשוב להגיע לישראל: "הרגשתי שחשוב לי להיות עד לאירועי השבעה באוקטובר. במסגרת המשלחת אני גם מנסה לחשוב על האסטרטגיות שאני יכול להשתמש בהן בחזרה בבית כדי לעזור ולהילחם בשנאה".
היה רגע אחד שריגש אותך במיוחד?
"כן, היינו בשדרות ואיש חינוך שם אמר שאנשי עזה הם לא מפלצות, הם אנשים. הוא כמובן הבדיל בין חמאס ובין העזתים. אבל הוא אמר שזה חשוב שילמדו אותם לא לשנוא, וזה חשוב שנשנה את הדרך שבה הם חושבים עלינו כדי שהם יראו שאנחנו בני אדם".
"גל שנאה חדש"
"הייתי בבית הכנסת בשבעה באוקטובר. זה היה יום שישי בערב, 'יום טוב', שמחת תורה", מספר פיטר רווגה מטורונטו, מנהל בית ספר ציבורי מגן ועד כיתה ו' ומנהל מועצת בית הספר של מחוז טורונטו. "זה בית כנסת מאוד 'פְרוּם' ואורתודוקסי, ורקדנו עם התורה. אבל אז מישהו נכנס לבית הכנסת ולחש לאוזנו של הרב שקרה אסון בישראל. ולעולם לא אשכח את זה, הרב קם ואמר שקרה משהו בישראל, שהייתה מתקפת טרור ושכנראה בערך עשרה אנשים נהרגו. אבל אז 30 דקות אחר כך, אולי שעה, הוא שוב קם ואמר, 'צר לי להודיע לכם, אבל זה הרבה יותר גרוע ממה שהבנו'".
מיד אחרי החג חזר פיטר לבית הספר והרגיש שהצוות סביב כמו נמנע ממבט עיניו: "הרגשתי ששאר הצוות לא מעז להסתכל עליי, הרגשתי שהם זהירים לידי, הם ידעו שקרה משהו ולכן זה הרגיש קצת כמו בשבעה, שכשאנשים נכנסים הם מסתכלים עליך אחרת. הייתי צריך לשלוח מייל לקהילת בית הספר ולומר שאנחנו כואבים וזה לא קל, והקהילה באמת תמכה".
אבל חייו של רווגה השתנו בעקבות השבעה באוקטובר, הוא החליט לעזוב את מערכת החינוך הציבורית ולהשתלב בקרוב במערכת החינוך היהודית. גם שאלת העלייה לישראל עולה לאחרונה בשיח המשפחתי. הרי לצד הכאב והתמיכה מהסביבה הקרובה נאלץ רווגה, כמו יהודים רבים אחרים, להתמודד לפתע עם גל שנאה חדש. בית הספר הציבורי שאותו הוא מנהל נמצא בסמוך לקמפוס של אוניברסיטת טורונטו, שבשטחו הוקם אחד ממחנות המחאה הגדולים.
נזכיר, אותם "מחנות" בקמפוסים, שהוקמו בידי סטודנטים, מנעו את כניסתם ואת תנועתם של סטודנטים יהודים וישראלים בקמפוס, וקראו בין היתר גם להשמדתה של ישראל ולמוות לכל היהודים. "כשההפגנות התחילו זה היה ממש מסוכן. ביטלו את כל האירועים של בתי הספר היהודיים", הוא אומר. "אני זוכר שראיתי שיש מרוץ 'קרוס קאנטרי' וממש נשברתי, זה הכעיס אותי כי הבנתי שילדים יהודים לא יכולים עכשיו לרוץ ולהשתתף בתחרות. הבנתי שזה מסוכן מדי בשביל ילדים יהודים לרוץ עכשיו".
עם דמעות בעיניים עוד מתאר רווגה כיצד משפחה מקהילת בית הספר התייעצה איתו אם כדאי להסיר מזוזות, וכיצד גם משפחתו שלו הושפעה מאירועים אנטישמיים. "התיכון של הבן שלי, שהוא מוסד יהודי, פונה פעמיים בשל איומי פצצה וגם ירו על בית הספר", הוא מתאר. "ובמהלך צעדת תמיכה בישראל, היו מפגינים שממש היו עוינים כלפי הבן הצעיר שלי ואשתי".
הוא משתף: "תראי, אני חובש כיפה, כך שהאנטישמיות היא איום מתמיד. גם אני נתקלתי בעוינות כשמועצת ההורים ניסתה למחות נגד אירוע מורשת יהודית שהתקיים בבית הספר, או כשמישהו פשוט הפיל מטבעות מול הבן שלי אחרי משחק הוקי. אותו אדם זרק מטבע, הבן שלי הרים אותו כי הוא חשב שזה נפל למי שזרק, הוא נתן לו את המטבע ואז הוא זרק שוב את המטבע לכיוון הרגליים של הבן שלי. רק אז הבן שלי הבין שמי שזרק את המטבע צחק ועשה את זה במכוון. כל האירועים האלה מדאיגים ומדגישים את הצורך במודעות ובפעולה רבה יותר".