לילי אברט הייתה רק בת 20 בקיץ 1944 כשהיא ומשפחתה נשלחו למחנה הריכוז אושוויץ. עם הגעתם לגיהינום עלי אדמות, היא ראתה את אמה ושניים מאחיה מובלים לתא הגזים. היא לעולם לא תראה אותם שוב.

היא ושתי אחיותיה ועוד רבים שהן לא מכירות, נדחסו יחדיו בצריפים קטנים בתפילת יום כיפור. באותו רגע הבטיחה אברט שאמה ואחיה וצעירים רבים כל כך לא ימותו לשווא. אם היא תצליח לשרוד, היא תשתף את הסיפור הזה עם העולם, עבור אלה שלא יכולים לספר אותו בעצמם. 

אברט אכן שרדה והיא בילתה את שארית חייה במימוש הבטחה זו. היא שיתפה ודיברה על חוויותיה; כתבה ספר זיכרונות בשם ״הבטחתה של לילי״, שהפך לרב־מכר של ה"ניו יורק טיימס״; ולאחרונה, היא חינכה ולימדה מיליוני עוקבים צעירים באפליקציית "טיקטוק" על זוועות השואה, באמצעות חשבון שחלקה עם הנין שלה - דב פורמן. היא נפטרה ביום רביעי בביתה בלונדון, כך לפי הודעת המשפחה. היא הייתה בת 100.

ליביה אנגלמן נולדה ב־29 בדצמבר 1923 בבוניהאד, הונגריה, לאהרון ונינה (ברסניץ) אנגלמן. אביה מכר טקסטיל. בספר זיכרונותיה, לילי תיארה ילדות אידילית, עם הורים רכים ועיירה שהייתה ״מקום ידידותי ותוסס״. אחת מששה אחים ואחיות – ארבע אחיות ושני אחים – היא גדלה במשפחה יהודית אורתודוקסית שראתה עצמה כהונגרית גאה. אביה נפטר כשהייתה בת 18.

ב־1944, הנאצים פלשו להונגריה וכבשו עיירות ברחבי המדינה, כולל בוניהאד. חיילים הטילו עוצר על התושבים והחרימו כל דבר בעל ערך. ב־15 במאי, בהתראה של שעה בלבד, שוטרים הונגרים, עם אקדחים שלופים, אילצו את התושבים היהודים של העיירה להיכנס לגטו. ״חשבנו שאנחנו הולכים לכמה ימים, לכמה שבועות לכל היותר״, כתבה גברת אברט בספרה. ״לא היה לנו מושג שלעולם לא נחזור״.

שבועות חלפו ולילי ומשפחתה חיו בתנאים צפופים ועבדו בניכוש שדות. ואז, ביולי 1944, הקצינים אילצו את כל היהודים בגטו לעלות על קרונות בקר, דחוסים יחד באוויר מצחין, עם שני דליים בכל קרון – אחד למים, ואחד לשימוש כשירותים. הם היו בין כ־440,000 יהודים שגורשו מהונגריה בין ה־15 במאי ל־9 ביולי באותה שנה, כשהרוב נשלחו לאושוויץ־בירקנאו.

לילי אברט בצעירותה (שם נעורים: אנגלמן, השנייה מימין), עם חלק ממשפחתה ב 1944 (צילום: ללא קרדיט)
לילי אברט בצעירותה (שם נעורים: אנגלמן, השנייה מימין), עם חלק ממשפחתה ב 1944 (צילום: ללא קרדיט)

לאחר שהרכבת שנשאה את משפחת אברט הגיעה לאושוויץ, חיילים גררו משם את אלה שהיו חלשים מדי מכדי לזוז. השאר הסתדרו בשורה, ואמה של לילי, מלווה בשניים מאחיה הצעירים, בלה וברטה, נשלחו שמאלה. לילי ושתי אחיותיה האחרות נשלחו ימינה. עשן עלה מארובה גדולה במרחק, וללילי נאמר שבני משפחתה נהרגו בתאי הגזים ונשרפו בקרמטוריום. המציאות נראתה בלתי ניתנת להבנה.

״אושוויץ היה באמת מפעל הריגה – אנחנו היינו הדלק״, אמרה אברט בראיון משנת 2014 עם קרן יום הזיכרון לשואה. באוקטובר 1944, לילי ואחיותיה ששרדו נשלחו לאלטנבורג, בגרמניה, תת־מחנה של בוכנוואלד שפעל כמפעל תחמושת.

כשגרמניה עמדה על סף כניעה באפריל 1945, הנאצים שלחו את לילי, שתי אחיותיה ויותר מ־2,000 אחרים מהמחנה לצעדת מוות, אך בעוד כוחות אמריקאים החלו להפציץ את האזור, הנאצים נמלטו, מה שאפשר לבעלות הברית להציל אותם. מאוחר יותר, בשנת 1956, אברט התאחדה עם אחיה, אימי, שנשלח מהגטו למחנה עבודה.

מה שבא אחר כך היה מסע מפותל דרך גרמניה, שוויץ וישראל, שם אברט פגשה את בעלה לעתיד, שמואל אברט, שהיה גם הוא הונגרי ועבד ביבוא ויצוא. לילי עבדה במפעל מזרנים בתל אביב, והיא ושמואל אברט התחתנו ב-1948. נולדו להם שלושה ילדים: אסתר, שנפטרה מסרטן ב־2012, בלהה (לימים בלהה ויידר) ואהרון, ששניהם שרדו את המחלה.

באמצע שנות ה־60 המשפחה עברה ללונדון. שם, לילי אברט הצטרפה לקבוצת תמיכה לניצולים והחלה להעלות על כתב את זיכרונותיה. ב־1992, היא התבקשה על ידי מומחה לטראומה לדבר בכנס חינוכי על השואה, שם לילי סיפרה לקהל על חוויותיה במחנה. לאחר מכן, היא חשה דחיפות לשתף את סיפורה אף יותר.

היא עזרה להקים את מרכז ניצולי השואה וכן ארגון אחות שסיפק טיפול לניצולים הזקוקים לכך. היא דיברה בבתי ספר ובפרלמנט, ובשנת 2015 אברט זכתה במדליית האימפריה הבריטית על מאמציה בחינוך ומודעות לשואה. בשנת 2023, היא מונתה לחברה במסדר הבריטי על ידי המלך צ'רלס עבור שירותיה בחינוך השואה.

ב־5 ביולי 2020, נינה דב פורמן פרסם ציוץ קצר, עם תמונה של פתק שחייל כתב ללילי כאשר שוחררה מהגטו. מוזיאון אושוויץ צייץ מחדש את הפוסט, שזכה ליותר ממיליון צפיות. הפוסט גם משך את תשומת לבו של מישהו שהכיר את החייל, ולמרות שהוא נפטר, ילדיו ארגנו שיחת זום כדי לפגוש את לילי. אז, היא והנין שלה החלו לחשוב על שימוש ברשתות חברתיות כדי להפיץ עוד יותר את סיפורה.

בפברואר 2021, דב יצר חשבון טיקטוק משותף תחת שמותיהם, כדי לפרסם סרטונים של הרהוריה על השואה והישגיה, כמו הפעם ב־2022 כשהמלך צ'רלס, אז הנסיך מוויילס, חשף דיוקן שלה בארמון בקינגהם.

דיוקנה של לילי אברט בארמון בקינגהאם (צילום: קרן האוסף המלכותי)
דיוקנה של לילי אברט בארמון בקינגהאם (צילום: קרן האוסף המלכותי)

החשבון גם כלל מחנכים שדנו באנטישמיות וחגגו את חיי היומיום היהודיים. המטרה של חשבון הטיקטוק, אמר אז דב פורמן בראיון עם ה"ניו יורק טיימס״, הייתה לא רק לשתף את עברה של לילי ולשמור על סיפוריה על השואה בחיים, אלא גם להראות שהיא המשיכה לבנות משפחה ולחיות חיים נורמליים.

״היא הבינה שאנשים ילמדו ממנה, ואנשים יהפכו לעדים שלה״, אמר פורמן. ככל שלילי חשפה יותר בפומבי את הזוועות שהיא הייתה עדה להן, כך היא הבינה יותר את הערך של שיתוף סיפורה. ״אני מדברת למען עצמי, ואני מדברת גם עבור אלה שאהבתי שלא שרדו״, היא כתבה באוטוביוגרפיה שלה ״הבטחתה של לילי״. ״ועבור כל המיליונים של אנשים שמעולם לא הכרתי שמתו איתם, בכל רחבי אירופה, אני רוצה שהעולם לעולם לא ישכח את הפשע הנורא הזה נגד האנושות״.

לאחר מותה, המלך צ׳רלס פרסם הצהרה שקראה ללילי אברט ״חלק בלתי נפרד מהרקמה האנושית של האומה שלנו״. בהצהרה נפרדת, ראש ממשלת בריטניה, קיר סטארמר, אמר שלילי אברט קיימה את ההבטחה שנתנה לפני עשורים. ״עם מותה היום, אנחנו חייבים עכשיו לשמור על ההבטחה שלנו לה״, הוא אמר. ״יחד נבטיח שהמסר של לילי יהדהד לנצח לאורך הדורות״.

כשעולמה של לילי התהפך והפך למנוכר במחנה אושוויץ, היא נאחזה בתליון קטן שהזכיר לה את החיים של לפני המלחמה – תליון מלאך קטן שהעניקה לה אמה כשהייתה ילדה. בעודה בגטו, אחיה אימי הסתיר את הפריט ואת העגילים והטבעות של אמם בעקב נעל שלילי אברט לבשה אז במחנה.

כשהעקב התבלה, היא הסתירה את התכשיטים במנת הלחם היומית שלה, תוך סיכון חייה. היא ענדה את התליון לשארית חייה. ״לא רק אני שרדתי״, היא אמרה לטיימס ב־2018, ״אלא גם התכשיטים שלי, שלא רצו שאשמור, שרדו איתי״.