משהו מאוד מעניין קורה בלבנון בימים אלו. דווקא עכשיו כשלבנון נמצאת במלחמה, אזרחיה מפונים, כפרים בתחומה מופצצים וחלק משטחה נכבש (זמנית) ע"י ישראל, עלו האג"ח הדולריות של המדינה הלבנונית ב-40% בשבועיים האחרונים.
לא לחינם נאמר "זו הכלכלה, טמבל" – ניתן להעריך בזהירות כי המשקיעים בלבנון מביטים קדימה, ולראשונה מביעים באמצעות השקעותיהם תקווה להיחלשות דרמטית של האחיזה של חזבאללה ואיראן בלבנון, בציפייה ליציאה מהמשבר הכלכלי הגדול אליו נקלעה לבנון.
המשמעות ברורה – האינטרס הכלכלי של לבנון זהה לזה הישראלי – שחרורה של לבנון מאחיזתם החונקת של חזבאללה ושל איראן. המהלך הישראלי אמור ליצור הזדמנויות כלכליות חסרות תקדים כתוצאה משינוי היסטורי ודרמטי של מערכת היחסים עם לבנון ועם המדינות הסוניות המתונות שמעוניינות להחליש את ציר ההתנגדות השיעי.
האינדיקטור הכלכלי הזה פותח פתח לדיון רחב הרבה יותר באשר לעתידה של "הפנינה של המזרח התיכון" וכיצד ישראל יכולה הן לסייע בעניין והן להוסיף ולוודא ביום שאחרי שאיראן וחיזבאללה אינם עוד ברי שיקום בלבנון.
התובנה העיקרית לאור הדברים צריכה להיות - לבנון, בניגוד גמור לרצועת עזה, היא נייר הלקמוס של המציאות האזורית החדשה והסדר האזורי החדש, והיא אבן הראשה לעתיד האזור.
כיצד אני מניח זאת? פשוט – כיום, בעוד ישראל מתמרנת בדרום הרחוק, מתחולל קרב איתנים מדיני בין איראן לבין ארה"ב באשר לגורלה של לבנון- ארה"ב (וצרפת) מנסות לנצל את המצב, לשחרר את החסמים הפוליטיים שיצר חזבאללה ולמנות נשיא חדש ללבנון (המשרה כרגע אינה מאוישת) שיהיה הצומת הקריטי להתווית הסדר הלבנוני החדש, ואילו איראן מנסה לשמר את כוחו הפוליטי של חזבאללה ואת השפעתו (וגם את כוחו הצבאי) ולמנוע כל שינוי במצב המדיני והפוליטי הקיים במדינה.
ולפיכך, אל לנו להתבסס בתמרון הקרקעי באחת מפינותיה הרחוקות של המדינה הלבנונית ולהתמוגג מהישגיו. מדובר במאמץ צבאי טקטי התורם רבות להחזרתם של תושבי הצפון הביתה, אבל, במתכונתו הנוכחית, אינו תורם כמעט דבר למציאות האסטרטגית החדשה באזור שכולנו שואפים לראות. המאמץ הצבאי צריך להיות מכוון גם כדי ליצור תנאים אסטרטגיים לסדר החדש, תנאים שבהם תוכל לבנון להתפתח מחדש בכיוון שהיא תבחר בו ובסיוע של מדינות המערב ומדינות המפרץ הסוניות, ובמקביל שתישמר לישראל יכולת השפעה להסרת איומים מתפתחים משטחה ביום שאחרי. אלו צריכות להיות מטרות העל החדשות של המלחמה בחזית הצפונית, והגיע הזמן לשנותן גם באופן רשמי.
במובן הזה, כל דקה שישראל אינה פועלת נגד מטרות במרכז העצבים הפוליטי, הצבאי והכלכלי של לבנון (העיר בירות וסביבתה), אינה משרתת את מטרות העל הללו ואינה משפיעה אסטרטגית על היום שאחרי.
נהפוך הוא - הדבר יוצר ואקום משמעותי אותו ממלאים איראן וחיזבאללה בריש גלי: ביקורים דיפלומטיים של בכירים איראניים (שר החוץ, יו"ר הפרלמנט האיראני) שמטרתם להשפיע (ומן הסתם גם לאיים) על בכירי המערכת הפוליטית הלבנונית ובראשם נג'יב מיקאתי ראש הממשלה ולהעניק משקל נגד למאמציה של ארה"ב.
האקום מתמלא גם במובן הצבאי - קצינים בכירים במשמרות המהפכה האיראניים תופסים את מקומם של בכירי חזבאללה שנהרגו/נוטרלו ומארגנים מחדש את מרכזי העצבים של הארגון ואת יכולותיו. עדות מוצקה לכך ניתנת בירי הטילים, הרקטות והכטב"מים של הימים האחרונים המציגה יכולת ירי מתואמת (מטחים), הארכת טווחי הירי, ניסיון לכוון למטרות ספציפיות ועוד וניכר כי העסק חזר להיות מנוהל (אמנם עם יכולות מופחתות – אך שיוריות גבוהות יחסית).
ועדיין, גם לאחר הפיכת המאמץ הצבאי הישראלי לאסטרטגי, בלבנון לא תהיה לו משמעות ללא התחלה, כבר כעת במקביל, של מאמץ מדיני/רגל מדינית
המטרה: למנוע מגורמים חיצוניים שונים לקבוע את הסדר החדש בלבנון ולכפות על ישראל סוג של פתרון ארוך טווח שאינו תואם בהכרח את האינטרסים במציאות אזורית חדשה. בגורמים חיצוניים כוונתי הן לאיראן והן לצרפת (שבימים האחרונים נשיאה התבטא באופן לא אוהד במיוחד לישראל כאילו לא מבין את ההזדמנות שנקרתה בדרכו בזכות ישראל להגדיל את מרחב ההשפעה שלו ואת יכולתו להשפיע בכיוון חיובי).
אז כיצד מעצבים רגל מדינית בעוד המאמץ הצבאי נמשך? בהגדרת עקרונות מרכזיים:
1. סיום המלחמה כשלבנון היא חלק מהסכמי אברהם, או המשך הישארות בשטח ללא מסמך כתוב - לא תהיה "הסדרה" - זה או הסכם שלום מלא או היעדר חתימה רשמית כל מסמך מכל סוג שהוא - הסדרה היא מינוח שיש למחוק אותו מהלקסיקון היות שהוא מגביל כמעט אך ורק את ישראל, באופן רשמי ובמעורבות חיצונית אירופית שאינה אוהדת לרוב את האינטרסים הישראלים. השאיפה הישראלית צריכה להיות ולהיאמר מפורשות – יש לנו עניין בחתימה על הסכם שלום עם מדינת לבנון כחלק מהסכמי אברהם. לבנון צריכה להיות אחת המדינות הבאות בתור לחתימה. כל עוד אין הסכם מסוג זה, על צה"ל להישאר בשטח ברצועת ביטחון רחבה ללא הגדרות פורמליות המעוגנות בהסדרה כלשהי, שכאמור תגביל רק את ישראל ותוריד מעט מהעמימות שמאפשרת התרעה.
2. "ועידת לבנון" בהובלת ארה"ב (לא צרפת) - יש לנהל שיח אינטימי עם גורמי הממשל הבא שיתחיל מיד לאחר הבחירות שם בתחילת נובמבר ולעצב עימה את הסדר החדש הרצוי בלבנון שבמוקד שלו – ליצור תנאים שבהם הלבנונים יבחרו את הסדר החדש שלהם ללא הלפיתה של חזבאללה ואיראן. אבן הראשה היא כפי הנשראה במאמץ שכבר החל – לבחור נשיא חדש ללבנון ולארגן מחדש ובאופן שיוויוני את ייצוג העדות השונות. פרקטית בשטח - נכון יהיה לנשיא ארה"ב הבא ליזום "ועידת לבנון" שתכונס בארה"ב או באחת ממדינות המפרץ שכבר חתומות על הסכמי אברהם, או בערב הסעודית כחלק ממהלך כולל של נורמליזציה עם ישראל.
3. בקרה ואכיפה בשטח לא תהיה של האו"ם אלא של מדינות הסכמי אברהם הסוניות - גם אם יש הסתמכות על החלטת האו"ם הישנה 1559 שקוראת לפירוק חזבאללה מנשקו ועל עקרונותיה, אין זה אומר שהאו"ם הוא זה שצריך לאכוף את יישומה בשטח. ישראל נכוותה שנים ארוכות מגורמי פיקוח ואכיפה של האו"ם שאכזבו לאורך השנים ודרשו ממנה לוותר או להעלים עין ולזאת יש לצרף את עמדותיו העויינות של מזכ"ל האו"ם שרק לאחרונה הוכרז כאישיות בלתי רצויה בישראל, וכעת מסרה לפנות את כוחות יוניפי"ל מזירת המלחמה ככל הנראה כדי להישאר רלוונטי במאמצים לקביעת הסדר החדש בלבנון. מי שצריך להוביל כוח בקרה ואכיפה הוא דווקא מדינות המפרץ הסוניות וזאת כחלק ממהלך כולל לשלום של לבנון עם ישראל ולצירוף לבנון להסכמי אברהם, וכחלק מהנחת עבודה הגורסת כי רק מוסלמי סוני יידע להתמודד היטב בשטח עם ניסיונות השיקום של הציר השיעי בהובלת איראן (ובטח לא כוחות אירופיים).
4. "זו הכלכלה, טמבל" ויש פוטנציאל אדיר - בסיס לכל יהיה שורה של הסכמים כלכליים והסכמי סחר עם מדינות המערב ומדינות המפרץ שיאפשרו ללבנון לצאת מהמצב