עשרה גברים התייצבו בשבוע שעבר על הדוכן בבית המשפט בעיר בורדו שבצרפת מול הטענה כי ניצלו את חולשתה הפסיכולוגית של אישה מבוגרת מאוד ועשירה מאוד. מולם ישבה פרנסואז בטנקור־מאיירס, בתה של האישה העשירה באירופה, ליליאן בטנקור, שלא נראתה בפומבי מאז 2012. לטענת הבת, עשרת הגברים ניצלו אותה והוציאו ממנה כספים.



הונה של משפחת בטנקור נאמד ב־26 מיליארד יורו. פרנסואז מאיירס היא בת 62. ליליאן בת 92. היחסים בין השתיים היו תמיד מתוחים. המתיחות הגיעה לשיאה בשנת 2007 אחרי מותו של הבעל והאב, המדינאי ואיש העסקים אנ־ דרה בטנקור. ליליאן הקשישה החליטה אז להשתחרר מכל הכבלים. ביקשה סוף סוף ליהנות מהחיים. היא פיזרה כספים כאילו אין מחר, כשהקרובים, הגברים, צמודים אליה. הבת טענה כי עשתה זאת בשל מחלה, שיטיון מתקדם.



מאז ניסתה פרנסואז־מאיירס להוציא מידי אמה את השליטה על רכוש המ־ שפחה. והיה רכוש, בין היתר ענקית התמרוקים ״לוריאל״. הניסיונות הוכתרו בהצלחה בשנת 2011, עשרה חוד־ שים אחרי שהאם והבת הודיעו חגיגית על ״פיוס״ ביניהן. בית משפט הכריז על ליליאן בטנקור כבלתי אחראית למעשיה ושם קץ לתקופה ״המאושרת ביותר בחייה״, לדברי המיליארדרית שנושלה מנכסיה.





 ליליאן בטנקור. צילום: רויטרס
 
מאיפה הכסף?
מקורות העושר של בית בטנקור נולדו בחטא ושרויים באפילת התקופה החשוכה ביותר בהיסטוריה של אירופה והעולם. אביה של ליליאן, אז׳ן שולר, היה כימאי ואיש עסקים בעל מעוף. הוא ייסד את אימפריית ״לוריאל״ והוריש את כל רכושו לבתו היחידה. האב היה גם בין מנהיגי הארגון הפשיסטי האלים ששיתף פעולה עם הכובשים הנאצים במלחמת העולם השנייה, לפחות עד 1943, ״ארגון הפעולה המהפכנית הלאומית החשאית״, שנודע בשמו ״לה קאגול״ (כובע גרב).
אחרי המלחמה זכה האב לרהביליטציה, בין השאר בשל עדויות של מי שיהיה בעתיד מנהיג המפלגה הסוציאליסטית ונשיא צרפת פרנסואה מי-טראן (הוא בעצמו איש ממשל וישי עד לבחירתו בהתנגדות לכובש ב-1943) ואנדרה בטנקור, בעלה לעתיד ליליאן.
הוא זכה בעיטור לגיון הכבוד ובצ-לב המלחמה והוכר כמצילם של יהודים שהעסיק במפעלו. שולר דאג לפרנסתם של מיטיביו בתקופה הקשה שאחרי המלחמה. הוא מינה את מיטראן למנהל ההוצאה לאור שהקים לצד ״לוריאל״, ולעורך עיתון הנשים ״היופי שלך״.
בטנקור מונה לחבר דירקטוריון של ״לוריאל״ ויזכה כאמור בידה של בתו, היורשת היחידה של האימפריה של שולר. חברים אחרים מונו לתפקידים בכירים בחברה, שהשתתפה שנים רבות בלהט בחרם הערבי נגד ישראל.
לפני שעזר לשולר, הצליח בטנ-קור לבנות לעצמו מעמד מכובד ומדו-מיין של לוחם בנאצים בסוף המלחמה. עד 1942 הוא ערך את עיתון משתפי הפעולה ״אדמת צרפת״, שבו כתב למשל על אודות ״היהודים הצבועים שלא מקווים יותר. בעבורם הסיפור נגמר. אין להם אמונה, אין להם אפשרות שיקום. הגזע שלהם מוכתם לנצח בדמו של הקדוש״.
אחרי שעזר למיטראן לצאת ללונדון, הוא נעצר, על פי הגרסה הרשמית, על ידי הגסטפו. הוא נמלט לשווייץ וטען ששימש שם כנציג הרזיסטנס, תנועת ההתנגדות בצרפת.
תחקיר של צייד הנאצים סרז' קלרס-פלד העלה אומנם כי הצטרף לרזיסט-נס רק אחרי מפלת הנאצים ביולי 1944,אבל אחרי המלחמה מינה אותו דה גול כחוקר ראשי לגורלם של השבויים בגרמניה. כך הוא הצליח להציל את שולר מן ״הטיהור״ של הבוגדים אחרי השחרור.
אנדרה בטנקור נשא את ליליאן לאישה ב-1950. הוא צורף להנהלת ״לוריאל״ ואחר כך כיהן כשר בכמה ממשלות. רק בשנת 1989 חשף איש העסקים ז׳אן פרידמן, שהודח בלחץ הליגה הערבית מראשות ״פאראוויזיון״, חברת הבת לתקשורת אלקטרונית של ״לוריאל״, את עברו הפשיסטי של בטנקור וכן את השתייכות מנהלים אחרים של החברה למחנה משתפי הפעולה בתקופת המלחמה. בטנקור נאלץ לפרוש מתפקידו כסגן נשיא החברה ב־1994 ולהביע צער על "משגי הנעורים" שלו.


פרנסואז בטנקור־מאיירס. צילום: רויטרס 

סטירת הצדק
אבל את עונשו הגדול, או את סטירת הצדק של הגורל, קיבל בטנקור ב־1984. בתו היחידה מליליאן, פרנסואז, נישאה בטקס אזרחי בטוסקנה לז׳אן פייר מאיירס, נכדו של הרב הראשי של ניי, פרבר העשירים של פריז. הרב ורעייתו נרצחו באושוויץ.
שני הבנים של ז׳אן פייר־מאיירס ופרנסואז בטנקור־מאיירס גדלו וחונכו כיהודים. פרט לתפקידה לצד בעלה בהנהלת "לוריאל", כתבה פרנסואז גם ספרים על פרשנות המקרא ועל הקשרים שבין נצרות ויהדות.
ליליאן, מצדה, הייתה רחוקה, בלשון המעטה, מלחבב את ז׳אן פייר־מאיירס, אף שנאלצה להסכים לנישואי בתה. היא השמיעה, בהקלטות שערך בשעתו רב המשרתים שלה, וגם כתבה עליו, אינס־ פור ביטויי גנאי, כמו "צלופח". התיעוב כלפיו התרחב גם לבת, כך טוען מי שהיה פרקליטה של בטנקור, ז׳ורז׳ קיז׳מן. את התביעה המשפטית הראשונה בנושא ההון המבוזבז של המשפחה הגישה פרנסואז ב־2007, נגד הראש והראשון לעשרת הנאשמים במשפט בבורדו, הצלם פרנסואה מרי באנייה.
באנייה, שליליאן נאלצה לבטל ב־2010 את הכרזתה עליו כעל יורש יחיד של נכסיה, על חשבון בתה, עומד לדין על קבלת 400 מיליון יורו מהמיליארדרית: בכסף, במניות וביצירות אמנות. וזאת בלי לקחת בחשבון את האי ארוס באיי סיישל, שאותו קנתה ליליאן ב־1999, בעצתו, כדי להוריש לו אותו. פרנסואז מכרה את האי תמורת 60 מיליון דולר לקרן בראשותו של נסיך סעודי ברגע שקיבלה לידיה את רכוש אמה.
באנייה (67), סופר, אמן, צלם, בעל עבר מפואר כ"נער שעשועים" בחוגי הגייז של פריז, שהיה בעבר בעל מאהבים מפורסמים רבים, התמסר לח־ לוטין לתפקידו כבן לוויה נאמן של לי־ ליאן בטנקור, וזו מימנה את כל התערוכות שלו, שהוצגו במקומות יוקרתיים.
בעדויות של עובדי הבית, שאומצו על ידי התביעה הכללית, הוא מופיע כאיש שחצן ומניפולטור. תפקידו של "מלך הזאבים" היה לבודד את ליליאן ולהרוס את יחסיה עם בתה. אבל פרקלי־ טיו הביאו עדים מפורסמים כדי להוכיח את ההפך. ביניהם היו הזמרת והשחקנית ונסה פאראדי, שבאנייה הוא הסנדק של בתה. היא הציגה אותו כאיש חביב ונדיב; או השחקן ומנהל התיאטרון ז׳אן מישל ריב, שסיפר כמה ליליאן הייתה "זוהרת ומאושרת" בחברתו של באנייה, ובכלל "לא סנילית".
נאשם אחר, פטריק דה מסטר, האציל שבחבורה, צייד נלהב בשעות הפנאי, היה מנהל עסקיה של ליליאן. הוא נאלץ לבלות שלושה חודשים בבית הסוהר ולשוחח עם רעייתו, אשתו לשעבר של המיליארדר ברנאר ארנו, מבעד לחלון תא הפגישות. על פי התביעה, לצד משכורתו "הצנועה" בסך 83 אלף יורו בחודש, תפקד גם דה מסטר כזאב בכיר. הוא ביקש וקיבל הטבות שונות כמו 1.2 מיליון יורו כדי לקנות את "ספינת חלומותיו", על פי אחת ההקלטות של רב המשרתים הנקמן, או "תרומה" של חמישה מיליון יורו, שארבעה מיליון ממנה הועברו לחשבון סודי בשווייץ. על פי ההקלטות, דה מסטר השמיע בגלוי הערות אנטישמיות כלפי מאיירס, במונחים שאפילו ליליאן הסתייגה מהן.
הנאשם הבא, אריק וורט, הוא הנציג המובהק של קשרי הון-שלטון בפרשה. למעשה, נציגו של הנשיא לשעבר המבקש לחזור לתפקיד, ניקולה סרקוזי. שר האוצר לשעבר וגזבר מפלגתו של סרקוזי לקח על עצמו את מלוא האשמה ונשכב על הגדר בעבור נשיאו בפרשה שהסעירה את צרפת לפני שלוש שנים. לא נמצאו האשמות המצדיקות את העמדתו של סרקוזי לדין בפרשה זו, אולם הוא עדיין מעורב באחרות.
בימי השיא של הפרשה טען סרקוזי כי הפגישות בבית בטנקור שנרשמו ביומנו היו עם אנדרה המנוח, למרות מצבו הבריאותי. קלייר טיבו, מי שהייתה מנהלת החשבונות האישית של ליליאן, סיפרה כי סרקוזי, כמו רבים אחרים, יצא גם הוא עם מעטפות מבית בטנקור. "איך אפשר לומר עלי שניצלתי את חולשתה של זקנה", אמר סרקוזי.
וורט יצטרך להוכיח שאין קשר בין הפקדות מזומנים גדולות שעשה לביקוריו בבית בטנקור ופגישותיו עם דה מסטר. זו תהיה משימה עדינה. השאלה היא גם כמה רחב, אם בכלל, יהיה הגיבוי שיקבל מסרקוזי ומהמפלגה.
עו"ד פסקל וילהלם הגיע לפסגת חלומותיו בדצמבר 2010, כשליליאן ופרנסואז הודיעו בחגיגיות, בחיוכים למצלמות, על הפיוס הגדול ביניהן. הוא מונה בהסכמת שתיהן כיורשו של דה מסטר, כמנהל העסקים הכל יכול, עם משכורת של 200 אלף יורו בחודש. אבל אז הוא המליץ לליליאן להשקיע 143 מיליון יורו בחברותיו של סטפן קורביט, מי שהיה הבעלים של חברת תוכניות הריאליטי "אנדמול". הבעיה שנתגלתה הייתה ניגוד אינטרסים. וילהלם היה גם פרקליטו של קורביט, שמיהר להציע ערב המשפט למשפחת בטנקור-מאיירס להחזיר את ההשקעה, בתקווה להתחמק ברגע האחרון מהרשעה.
ירושה בהפתעה
וכמו בטקס האוסקר, שמור גם במופע הזוהר בבורדו מקום נכבד לשחקני המשנה, זאבים בינוניים וקטנים. כמו מרטין לה ברואה ד׳אורז׳וואל, חברו לחיים של באנייה, שנהנה גם הוא מאושרה של המיליארדרית. או פטריס בונדל וז׳אן מישל נורמן, הנוטריונים שרשמו תרומות חשודות. או אלן טורין, אח במקצועו שטיפל בליליאן ו"גילה בהפתעה", לדבריו, שזו הורישה לו עשרה מיליון יורו. ולבסוף, קרלוס קאסינה וז׳ראנו, בעלה לשעבר של אחת הנסיכות במשפחת המלוכה של איראן, ששלט באי ארוס ופיקח על עבודות הבינוי של הטירה שליליאן בטנקור לא שהתה בה מעולם. חלקו בהנאה, מנדיבות לבה, הוא שני מיליון יורו בלבד.
אך פרנסואז היא כיפה אדומה, חסידת איסוף פרוטה לפרוטה. בניגוד לליליאן, היא לא רוצה לוותר על גרוש. הפזרנות הרומנטית של אמה שייכת לדורות הקודמים. היום קוראים לזה סניליות.