יש מלחמות שקשה להן להיגמר גם כשנדמה שנגמרו מזמן.
המלחמה של אמריקה בעיראק היא מלחמה כזאת. נגמרה? לא נגמרה? כבר כל כך הרבה פעמים חשבו שכן, ואז התברר שלא. כבר כל כך הרבה פעמים הכריזו שכן, ואז התברר שלא. אין פלא שהאמריקאים עצמם קצת מבולבלים. לפני כמה ימים ניסה המועמד הרפובליקני לנשיאות, הסנאטור מרקו רוביו מפלורידה, להשיב על שאלה פשוטה.
לכאורה פשוטה. האם ההחלטה האמריקאית לפלוש לעיראק - למי ששכח, עברו מאז 12 שנים - הייתה החלטה נכונה או טעות. הוא התקשה להשיב על השאלה הזאת. לא טעות - אם לוקחים בחשבון את המידע שהיה מונח באותה עת על שולחנו של הנשיא ג׳ורג׳ בוש הבן. טעות - אם לוקחים בחשבון את מה שאנחנו יודעים היום. תשובה סבירה בעצם, אלא שאינה נשמעת טוב. בטח לא בטלוויזיה, בטח לא כשמדובר במועמד לנשיאות שאמור לתת תשובות ברורות, וגם פופולריות לקהל מאזיניו. 

הנה, הגענו לשאלת הפופולריות. זו שאלה חשובה במרוץ לנשיאות. המלחמה בעיראק, במבט לאחור, אינה פופולרית בציבור האמריקאי. מכון הסקרים "גאלופ" שואל על כך מאז הפלישה, בנוסח הבא: ״לנוכח ההתפתחויות מאז שלחנו לראשונה כוחות לעיראק, האם אתה חושב שארה״ב עשתה טעות כאשר שלחה כוחות לעיראק או לא?״.
במרץ 2003 , שלושה מכל ארבעה אמריקאים חשבו שלא - זו לא הייתה טעות. ב־ 2004 , שנה אחרי, התמיכה בכוחות ירדה לפחות מ־60% . בנובמבר של 2008 , החודש שבו נבחר ברק אובמה לנשיאות - אובמה התנגד למלחמה שכינה ״מטומטמת״ כבר מתחילתה - רק פחות מ־ 40% מהאמריקאים חשבו שההחלטה לא הייתה טעות. הרוב, כמעט 60% , אמרו ״טעות״. וזה למעשה המצב גם כיום.
לכאורה, פוליטיקאי שיש לו מידה של תבונה אמור להבין את הרמז, ולהשיב על השאלה כמו שרוב הציבור משיב עליה. אלא שרוביו לא מתעניין כרגע ברוב הציבור. הוא מתעניין בציבור שיכריע את גורל הפריימריז של המפלגה הרפובליקנית. ורובו של הציבור הזה נמנה דווקא עם אותם 40% הסבורים שהמלחמה לא הייתה טעות.

היציאה מעיראק היתה מוקדמת? ברק אובמה. צילום: רויטרס 
 
ללא הכרעה
עיראק היא סלע מחלוקת שלא הוכרע. בוחרים רפובליקנים תמכו בה לזמן ארוך יותר, נוטים לחשוב שהסתיימה בניצחון ומניחים שההחלטה לפלוש הייתה נכונה. בוחרים דמוקרטים חושבים ההפך. בוחרים רפובליקנים - ורבים ממנהיגיהם - סבורים כי החלטתו של הנשיא אובמה להסיג את כוחות ארצות הברית מעיראק הייתה מוקדמת ומוגזמת. הם חושבים שאם ניכר בעיראק כישלון, זה כבר הכישלון שלו. לא ההחלטה לפלוש הביאה את כוחות דאעש לכיבוש העיר רמאדי בשבוע שעבר, אלא החלטה נמהרת של הנשיא לסגת היא האחראית לכך. עיראק תהיה נושא נוכח במערכת הבחירות לנשיאות אמריקה של 2016. 
ככל שכוחות דאעש יצליחו יותר להתקדם בכיבושיהם, כך תהיה נוכחותו של הנושא דומיננטית יותר. אבל גם אם לא יצליחו, עיראק לא תרד מסדר היום מסיבות אחרות. למשל - הבולטות של ג׳ב בוש במרוץ לא תאפשר לנושא להיעלם.
בוש הוא כרגע מועמד מוביל בצד הרפובליקני. עבורו עיראק אינה רק עניין של מה הציבור חושב, של מהי המדיניות הנכונה, זה גם עניין אישי ומשפחתי. בוש לא רוצה, ולא יכול, להיתפס בציבור כמי שמשמיץ את אחיו, הנשיא לשעבר, כדי לזכות במועמדות ובנשיאות.
ועם זאת הוא גם לא רוצה, ולא יכול, להיתפס כמי שכבול להחלטות העבר של אחיו, ומי שכהונתו בבית הלבן תהיה כמו כהונה שלישית של ג׳ורג׳ בוש. "הודות לג’ב בוש", כתב השבוע בעל הטור פול קרוגמן, "אולי סוף־סוף יהיה לנו דיון כן על הפלישה לעיראק, שהיה צריך להתקיים כבר לפני עשור".
בוש מקבל את הקרדיט על הדיון הזה, כי הדיון התחיל ממנו. הוא הסיבה שרוביו נשאל על המלחמה בעיראק, ושכל מועמדי המפלגה הרפובליקנית נאלצים כעת לנסח את תשובותיהם הנפלות לשאלת ההיה־או־לא־היה־נכון.
לפני שבועיים בוש שגה כאשר אמר למראיינת ב"פוקס ניוז" שגם הוא היה פולש לעיראק אם הברירה הייתה עומדת לפתחו. בדיעבד טען שלא קלט נכון את השאלה שהייתה האם היה פולש ״אם היה יודע אז מה שאנחנו יודעים עכשיו״. 
הוא התכוון לומר - זו כבר גרסת התיקון המאוחרת שבאה לאחר ההתנפלות הצפויה עליו - שאם היה יודע אז מה שידע אחיו היה פועל כמו אחיו, אבל אם היה יודע מה שיודעים היום הוא לא יודע אם היה פועל כמו אחיו. כלומר - הוא לא בטוח שכן ולא בטוח שלא. ״זו שאלה היפותטית״, אמר. מה שנכון. חרטה עמוקה רק מועמד אחד בזירה הנשיאותית לא יכול להתייחס לשאלות האלה כאל שאלות שהן לגמרי היפותטיות.
בעצם - מועמדת. הילארי קלינטון היא כרגע היחידה במרוץ שהצביעה בעד המלחמה בעיראק. תמכה בה כסנאטורית מטעם מדינת ניו יורק. ברק אובמה, כשהתמודד נגדה ב־ת 2008 , השתמש בהצבעה הזאת כדי להלום בה. זה יהיה די מעניין, וקצת מוזר, לראות את קלינטון משתמשת באותה מלחמה, שהיא תמכה בה, כדי להלום ביריב רפובליקני כמו בוש. וברור שבוש מבין את זה. עובדה: בראיון שבו הסתבך קצת בתשובתו על שאלת הפלישה, הזכיר ש״גם הילארי קלינטון״ הייתה פולשת לעיראק. טענה שקשה להכחיש לאור העובדה שהצביעה בעד הפלישה. 
כמובן, קלינטון הודתה בדיעבד שזו הייתה טעות. בספרה ״החלטות קשות״ כתבה שהיא ״מתחרטת עמוקות״ שהצביעה בעד המלחמה (המשקיף המפקפק עשוי כמובן לחשוד שהיא מתחרטת עליה לא בגלל שהיא חושבת שזאת הייתה טעות, אלא בגלל שהפסידה בעטייה של ההצבעה ההיא את הבחירות ב-2008).

ג'ב בוש. צילום: רויטרס
כך או כך, בטעות מהסוג הזה, שהיא לא טעות של הנשיא אלא טעות שאפשר לזרוק על כתפי המודיעין הלקוי שקית בל הנשיא, יחסית קל להודות, גם לכמה מהמועמדים הרפובליקנים. אם היינו יודעים אז - היינו חושבים אחרת. אבל לא ידענו - אז לא חשבנו.
מיט רומני, שהיה מועמד לנשיאות פעמיים - ב־ 2008 , ואז ב-2012 - הבין את הלקח הזה באיחור. במרוץ הראשון שלו אמר ש"זו הייתה ההחלטה הנכונה לפלוש לעיראק, תמכתי בה אז ואני תומך בה היום״. במרוץ השני נקט בקו מתוחכם יותר, ההולם גם את המצב היום: ״אם היינו יודעים בזמן הכניסה שלנו לעיראק שאין בה נשק להשמדה המותנית, ברור שלא היינו נכנסים״. בדיוק כמו קלינטון. 
ממילא, קו השבר בין מועמדי הימין והשמאל נוגע לשני עניינים. האחד: מה אפשר ללמוד מעיראק. בעל הטור דיוויד ברוקס – שמרן מתון – הציע "צניעות". אנחנו, הזכיר לקוראיו בעיתון "ניו יורק טיימס", לא יודעים הרבה על העולם. 
אבל קו השבר השני, הפוליטי יותר, יתגלם לא ביחס לשאלת הפלישה אלא ביחס לשאלת הנסיגה. במילים אחרות, עיקר הדיון של החודשים הקרובים יעסוק בשאלה עד כמה מצבה העגום של עיראק כיום נובע מהחלטה אומללה של ממשל רפובליקני לפלוש לעיראק, ועד כמה הוא נובע מהחלטה אומללה של ממשל דמוקרטי להסתלק מעיראק.
לקראת סוף השבוע שעבר לבוש כבר הייתה תשובה ממוקדת יותר: אובמה נסוג מעיראק "בגלל הבטחת בחירות, ולא בהתבסס על התנאים בעיראק". כלומר – בוש מאשים את אובמה שמת דיניות החוץ שלו היא מדיניות חוץ של פוליטיקאי קטן, לא של מדינאי גדול.
בוש יודע שבעניין הזה הציבור פתוח לפרשנויות שונות. לא לגמרי בטוח מי צודק ומי טועה. מצד אחד, רוב הציבור תומך בהמשך ההפצצות האמריקאיות נגד דאע"ש בעיראק. אז בשאלה הזאת גם הכרעת המועמדים תהיה קלה. מצד אחר, כמעט מחציתו כבר תומך גם בהכנסת כוחות קרקע למדינה - אלא שזו כמובן המחצית הרפובליקנית (67% מהרפובליקנים בעד לשלוח כוחות קרקע ״להילחם בכוחות מיליטנטיים אסלאמיים בעיראק וסוריה״ לפי סקר "פיו" מחודש פברואר).
"הכל הולך לעזאזל"

כאן יהיה ויכוח פוליטי. עם זאת, הציבור שתמך ברוב גדול בנסיגת הכוחות מעיראק - החלטה של אובמה - כבר פחות תומך בה. בקרב הרפובליקנים רק שליש סבורים שההחלטה לסגת הייתה נכונה. בקרב הדמוקרטים, הרוב הגדול עדיין תומך, ובכל זאת, לפני שלוש שנים היה רוב גדול יותר (ירידה של 9% בתמיכה בקרב דמוקרטים, ושל 18% בקרב בוחרים ״עצמאים״).
הנה הסיבה לכך שבשבת שעברה, בהתכנסות במדינת איווה, שתהיה המדינה הראשונה שתצביע בפריימריז של המפלגה הרפובליקנית, בינואר של השנה הבאה, עמדו המועמדים והתווכחו על המלחמה הנשכחת.
בוש הזכיר שהוא אכן ״אחיו של״ הנשיא שהחליט, והציע לבוחרים ״להתרגל לזה״. אין לו ולהם ברירה אחרת. ראנד פול, המועמד הבדלני, הוא היחיד שיכול להרשות לעצמו - וגם מרשה לעצמו - להיות בוטה בהתנגדותו למלחמה. הוא נשמע בעניין הזה קרוב לאובמה הרבה יותר מכפי שהוא קרוב למתחריו על המועמדות המפלגה. והסנאטור לינדזי גרהם מדרום קרוליינה, שהודיע ביום שני האחרון על החלטתו להצטרף לזירה הנרחבת של מועמדים לנשיאות (כי ״אני חושב שהעולם מתמוטט״), הגן על המלחמה בלי להתנצל ובלי למצמץ - וגם סימן את הקרב הגדול על קריאת המציאות לקראת הבחירות: הקרב על מי אשם במה שקורה עכשיו.
גרהם הוא ידידו הקרוב של הסנאטור ג׳ון מקיין, שהתמודד על הנשיאות ב־ 2008 . שניהם (והסנאטור לשעבר ג׳ו ליברמן, המבקר השבוע בישראל) היו  גדולי תומכיו של בוש בסנאט האמריקאי. הם תמכו במלחמה לא רק בימים הקלים של תחילת המלחמה, כאשר גם קלינטון, וגם ג׳ון קרי, עוד תמכו בה, אלא גם בימים הקשים בהרבה, כשהמלחמה לא עלתה יפה, וכשהנשיא החליט, נגד עמדת הציבור ונגד המלצת הוועדה שמינה כדי לבדוק את המלחמה (בייקר המילטון), לתגבר את הכוחות בעיראק ולא לסגת.
ומתברר שהוא עודנו תומך במדית ניות של האח בוש - האח בוש שכבר היה נשיא, לא האח בוש שרוצה להיות נשיא ושמולו גרהם מתמודד כעת. גרהם ידע שבקהל באיווה יושבים מי שהיו לוחמים בעיראק, וכיוון את דבריו אליהם. ״אם נלחמתם בעיראק, זה הצליח״, אמר להם. כך יגיד גם לבוחרים בחודשים הקרות בים. ועוד אמר ללוחמים: ״זו לא אשמתכם שעכשיו הכל הולך לעזאזל״. 
הנה, כבר מופיע המסר שלו לקמפיין הבחירות: ״זו אשמתו של אובמה״. כל התקדמות נוספת של דאעש תעזור לו לחדד את הטיעון הזה.