הפלישה הגדולה: המשבר הבא של יוון ושל אירופה כולה

הם חצו בחשיכה את מימי הים האגאי בכיוון ההפוך, מטורקיה אל טריטוריה המניפה את דגל האיחוד האירופי, מרחק של כ-4 ק"מ. שני עולמות נפרדים נפגשים על אדמתו של האי הזעיר. האחד הוא עולמם של התיירים הבאים להירגע, להשתרע על חופי החול הזהובים ולטבול במים הכחולים והצלולים, ללגום אוזו ובירה ולטעום בטברנות את מיטב מאכלי יוון.

יוון מתקשה להכיל את המצב. סירת גומי עם מבקשי מקלט // רויטרס
 

 העולם האחר הוא זה של הפליטים שנמלטו מארצותיהם, נטלו סיכונים במסעם הארוך והמתיש בתקווה לזכות את עצמם ואת ילדיהם בחיים טובים יותר, במקום שבו יוכלו להתפרנס, לחיות בשלווה ואולי בעתיד אפילו לצאת גם הם לחופשה נינוחה. כעת אלה ואלה חולפים בסמוך, מתעלמים איש מרעהו, אבל אינם יכולים עוד להעמיד פנים שהם מצויים בעולמות שונים. אירופה לא תוכל להתעלם מבעיית הפליטים המתדפקים על שעריה.

תיירים שמבלים פה כמה ימים ונוהגים להקדים לצאת בבוקר אל טיילת החוף של העיר קוס, כבר התרגלו לראות את סירות הגומי המגיעות אל החוף ועליהן פליטים, מרביתם סורים, שהיה באפשרותם לממן את המסע. גברים, נשים, ילדים ותינוקות שעשו את כל הדרך מארצם שסועת הקרבות לאורכה של טורקיה, בתקווה למצוא עתיד חדש ביבשת הישנה. 

עם הגעתם למערב אסיה הקטנה, התמקמו באחת מעיירות החוף הטורקיות ובתוך זמן קצר סיימו את ההכנות לשלב האחרון במסע לאירופה. תעשיית ההברחה בטורקיה הפכה למכונה משומנת. מחפשי המקלט רוכשים אפודות הצלה, מצטיידים בתיקים אטומים למים כדי להגן על מסמכים, כסף וטלפונים סלולריים, ומשלמים כ-1,200 יורו לאדם (על פי דיווחי כלי התקשורת המקומיים) כדי לזכות במושב על סירת גומי.

המבריחים הטורקים שולחים את מבקשי המקלט ללא ליווי, ביודעם שכאשר מנועה של אחת הסירות יחדל לפעול, יבואו ספינות משמר החופים של יוון לעזרת הפליטים. האי קוס הוא אחד מאיי יוון הקרובים לטורקיה, כמו איים נוספים, לסבוב וסאמוס למשל, שלחופיהם מגיעות סירות הגומי.

מתחילת 2015 הגיעו אל חופי האיים של יוון 125 אלף מבקשי מקלט שחלקם הארי בא מסוריה. אך ישנם גם פליטים שעשו דרך ארוכה יותר, מאפגניסטן, פקיסטן ואיראן.

הללו כונו בתקשורת המקומית "מסתננים". מתנדבים מקומיים בקוס, שהקימו מרכזי סיוע, קיבלו את פניהם, עזרו להם לרדת מן הסירות, העניקו להם טיפול רפואי וסיפקו מים וכריכים. המהגרים התמקמו ליד בני עמם, שהגיעו ימים אחדים קודם לכן. 

הם מתגוררים באוהלים זעירים, שהוצבו בשדרת החוף של העיר, בגנים ציבוריים קרובים, הנושקים למסעדות, וגם במלון נטוש, "קפטן אליאס" שמו. גם אם התנאים בסיסיים ביותר, מבחינת חלק מהם זהו שיפור לעומת התופת שממנה נמלטו.

השהות על האי אמורה להיות קצרה. עליהם לגשת לתחנת המשטרה המקומית, לתת טביעת אצבע לצורכי זיהוי ולהירשם כמבקשי מעמד של פליט. בפועל, הם מקבלים תעודת מעבר המאפשרת להם לנוע ברחבי יוון במשך שבועות אחדים, ולעתים אף שישה חודשים, עד לתום בדיקת בקשתם. כנראה שאיש מהם, גם לא היוונים, חשב שאדם המחפש עתיד חדש לו ולבני משפחתו יישאר מרצונו על אדמת המדינה, הנתונה במשבר כלכלי קשה זמן רב. 

לאחר קבלת תעודת המעבר הנכספת בקוס, עולים הפליטים על מעבורת שתוליכם לאתונה ומשם אל המדינות העשירות יותר של אירופה, ובראשן גרמניה.

את תנאי השהות של הפליטים בקוס קשה אפילו להגדיר כמינימליים. אומנם מדובר בשעות של ימים אחדים, אך בעונת הקיץ החמה נדרש יותר מצל כדי לעבור את הימים הללו. רבים נראים רוחצים בים בבגדיהם, ואת יתרת היום הם מבלים בתור לרישום, בישיבה על ספסלי הטיילת ובצל עצי השדרה, או בשוטטות על החוף וברחובות העיר. דובר של ארגון רופאים ללא גבולות הגדיר את מצבם כמשפיל.

תור לרישום // רויטרס

לדבריו, "מה שהיה חדלות-מעשה של השלטונות הפך להתעללות בפליטים". לעתים פליטים נאבקים זה בזה כדי להניח יד על בקבוקי מים ומזון, שהובאו על ידי מתנדבים.

אל עמודי החדשות במדינות המערב הגיע המידע על המתרחש בקוס בשלהי חודש מאי השנה. אחד הטבלואידים הבריטיים פרסם תלונות של תיירים על כך שהפליטים "מפריעים" לשלוות חופשתם הקדושה. "זה מלוכלך ומבולגן, וזה לא נעים לשבת במסעדה כשמסתכלים עליך", צוטטה אחת התיירות.

בשהותנו באי בשבוע השני של אוגוסט פגשנו בפליטים באזורי התיירות הפופולריים של העיר קוס, סביב המבצר, ברציפי הנמל וברחובות העיר העתיקה. הללו, שאך הגיעו לאי, הביטו בהשתאות על התיירים והתיירות הבלונדיניים שפסעו על הטיילת כמעט עירומים. אחדים הצטלמו כמו התיירים עצמם. והרוב, גברים וילדים בעיקר, עמדו ללא מעש בעוד אחרים, ובעיקר נשים ועולליהן, רבצו ליד האוהלים ובצל העצים.

אנשי ענף התיירות של האי, ששטחו בסך הכל 287 קמ"ר, עשו כל מאמץ כדי להבהיר שנוכחות מבקשי המקלט לא תפגום בחופשת הקיץ על האי, שמספר תושביו עומד על 33 אלף. מספר התיירים, המבלים על חופיו מדי שנה, גדול עשרת מונים.

ביקרנו בעיירות הנופש טיגקאקי, מרמרי, מסטריאכרי, קפלוס וקרדמנה, אכלנו בטברנות שמחירי הארוחות שלהן נמוכים עד קנאה (מנקודת המבט של התייר יהשראלי, כמובן), רחצנו במי הטורקיז בחוף פרדייז ובחופים השכנים – ובכל אלה לא נראה פליט אחד. אך למרות השלווה היחסית, תושבי האי החלו לגלות חוסר סבלנות.

פליטים בחוף הים של קוס // רויטרס



 

"הם לא מכבדים אותנו", אמרה לנו מריה-אליזבת, המלצרית של "מסעדת הבית" שלנו, הטברנה "אמפלי", הנטועה בתוך כרם בשולי טיגקאקי. במקביל, התברר לנו כי "הבחורים הגדולים", בני האי, דואגים לכך שמבקשי המקלט לא יחרגו מהמתחמים שאליהם הגיעו.

כשראש עיריית קוס ודוברים רשמיים אחרים מדברים אל המצלמות הם מגלים סימפתיה למצוקה של מבקשי המקלט. לצד הסימפתיה, הכנה והאמיתית, מתקבל הרושם שאין בכוונתם לשפר את תנאי חייהם. מטרתם ברורה –לגרום לפליטים למהר ולעזוב את האי. תושבים שעמם שוחחנו אמרו את הדברים במפורש: "עכשיו זה כבר מעל יכולנתו".

"הם, הפליטים, ממשיכים להגיע, וזה מתחיל להיות מסוכן, הצחנה עולה מכל עבר. זה עבר את גבול ההבנה והסבלנות, זה עלול לפגוע בענף התיירות, וצריך למנוע מהם להגיע אל האיים".

האי קוס שב לכותרות ביום שלישי, 8 באוגוסט. כמות הסירות שהגיעו מן החוף הטורקי הגיעה לשיא עם כ-800 מבקשי מקלט ליום. המתחמים שבהם שהו היו עמוסים לעייפה – כ-7,000 פליטים היו שם לפני שבועיים – וההחלטה שהתקבלה בידי שלטונות האי הייתה לסלק את הפליטים מן הגינות הציבוריות, לרכזם באצטדיון העירוני ולטפל שם ברישום ובחלוקת תעודות המעבר.

אלא שהלחות המעיקה, החום שהגיע ל-35 מעלות וארבעה פקידים שעבדו בקצב יווני, הניבו שהות הולכת ומתמשכת ללא מים ושירותים. חמתם של הפליטים התעוררה. פרצה מהומה, הושמעו קריאות בגנות היוונים והיה גם מישהו שסיפר שדגל יוון הועלה באש. זה היה יותר מדי עבור כוח השוטרים המקומי. נזרקו רימוני עשן, הותז קצף ממתזי כיבוי ו-2,500 איש ננעלו בתוך האצטדיון. מחציתם נותרו ללא מחסה מפני השמש הקופחת. 

צפיפות בחלוקת מים // רויטרס

הדיווחים מזירת ההתרחשות סיפרו כי מדי 15 דקות הוצאו מן המקום פליט או פליטה שהתעלפו. הנועזים שבלכודים נמלטו מן האתר בטיפוס על החומות. רק בחלוף 24 שעות נחלצו אחרוני הפליטים מכלאם הזמני.

התמונות ששודרו מקוס לרחבי אירופה עוררו את שלטונות יוון לצאת מאדישותם (למען הצדק, ראוי לזכור שבו-בזמן היו ראש הממשלה ושריו עסוקים בפתרון המשבר הפיננסי מול האירופים). 40 קצינים וחיילים, המתמחים בפיזור הפגנות, וכן פקידי הגירה אחדים נשלחו מאתונה. אוניית מעבורת, היכולה להכיל עד 2,500 איש, יצאה אל האי. היא נועדה לשמש כבסיס קליטה ומיון לפליטים מסוריה. במקביל, יותר מ-1,000 פליטים מסוריה עלו על מעבורת אחרת בדרכם לבירת יוון.

אך בעוד היוונים חשבו שמצאו מענה מהיר לבעיה, הם נחשפו לצרה חדשה. מבקשי המקלט הסורים, הנחשבים כפליטים הזכאים למקלט, החלו ביום שבת (15.8) לעלות על סיפון אוניית הבקו"ם, הנושאת שת שמו של אלפיטוס וזיליוס, מי שכיהן כראש ממשלת יוון במשך שנים רבות.

באותה עת ניצבו מנגד מבקשי מקלט זועמים מארצות אסיה האחרות, עשרות מהם התעמתו בינם לבין עצמם – אפגנים נגד פקיסטנים נגד איראנים – החליפו מהלומות והשליכו אבנים בעוד כוחות השיטור עומדים מן הצד. במהלך סוף השבוע עזבו את האי כ-2,000 פליטים סורים, שאחזו בתעודות מעבר. אלפים נוספים היו צפויים לעזוב במהלך השבוע שחלף.

אנחת הרווחה הזמנית של תושבי קוס אינה מלמדת על פתרונו של משבר הפליטים. ה-IOM, ארגון ההגירה הבינלאומי, פרסם השבוע כי כ-250 אלף פליטים הגיעו לאירופה מאז תחילת השנה, כמחציתם הגיעו ליוון, ועוד כ-100 אלף הניחו כף רגל בטריטוריה איטלקית. על אדמת טורקיה מצויים כיום 1.6 מיליון פליטים סורים, והללו, יחד עם הנמלטים מארצות אחרות, עשויים לעשות בעתיד את הדרך לאירופה. 

יוון תמשיך להיות היעד העיקרי להגעתם, ולאיש אין ספק שהיא אינה בנויה לטפל בגל פליטים בסדר גודל כזה. ראש הממשלה, אלכסיס ציפראס, הכריז לא מכבר כי לארצו, הנאבקת במשבר כלכלי חמור, אין יכולת ותשתית לטפל גם בבעיית הפליטים.

אירופה הרשמית, קרי בריסל, אינה מתעלמת. דימיטריס אברמופולוס, הנציב לענייני פליטים של האיחוד האירופי, הצהיר בשבוע שעבר שהארגון יעביר ליוון 30 מיליון יורו כדי לסייע לה בטיפול במשבר הפליטים, שהוא "החמור מאז מלחמת העולם השנייה", לדבריו.

אבל גלגלי השיניים של המכונה הבירקורטית האירופית נעים לאט ובקצב שאינו תואם את קצב הגעתם של מבקשי המקלט ליוון. הקצב גדל במאות אחוזים בשנת 2015 לעומת 2014. רק באפריל השנה הוחלט בבריסל להמשיך לממן כוח ימי בים התיכון כדי לעצור את זרם הפליטים האפריקאים מלוב לאיטליה. אלא שמאז השתנתה המגמה, והפליטים מציפים את איי יוון. 

כאן, בשל המרחק הקצר מטורקיה, גם כוח ימי לא יעמוד בפרץ, וספק אם אפשר לנקוט אמצעים דרסטיים התואמים את החוק הבינלאומי בזמן שאירופה מכירה בנמלטים מסוריה כפליטים הזכאים למקלט.

28 מדינות האיחוד האירופי מחויבות לכללים שנקבעו בדבלין בדבר מדיניות ההגירה וההכרה בפליטים הזכאים למקלט. אלא שכל מדינה נוהגת על פי הכללים הנוחים לה (הונגריה אישרה כניסתם של אלפי פליטים ביודעה שהם ימשיכו מערבה). על שולחן הדיונים בבריסל הונחו, ואף אושרו, בחלקן תוכניות לקלוט 60 אלף פליטים בשנתיים הקרובות. לכל ברור שזהו לעג לרש בהשוואה למציאות.

כאמור, מאז תחילת 2015 הגיעו לאירופה כרגע מיליון פליטים וב-2014 הגישו למעלה מ-600 אלף איש בקשה לקבל מקלט באירופה.

אירופה עדיין לא החליטה כיצד לפעול. יש בידה האפשרות לנסות לקלוט את הפליטים, העושיים לסייע בהתרחבות כלכלתה (כפי שהעלייה מרוסיה תרמה לכלכלת ישראל). אפשרות אחרת היא ניסיון לאטום את גבולותיה, "יותר כלבים וגדרות", כאמרתו של חבר ממשלה בריטי.

יש רגעים שבהם העולמות של התיירים ומבקשי המקלט מתחברים. מהגרים עושים סלפי בקוס. צילום: מאיר בלייך



 

אירופה, על חצי מיליארד תושביה – שלהבדיל מארצות הברית, אינה יבשת הגירה – חוששת מזרים. אבל ראוי לאירופים לתת את הדעת על כך שאנשים הנכונים לסכן א חייהם כדי להגיע ליבשת הישנה עשויים לתרום לה.

מאמץ נכון לקלוט אותם עשוי למנוע את תחושת הזרות שחווים חלק מן המהגרים שהגיעו אליה בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת. כדאי לאירופים לזכור שחלק הארי של המהגרים הללו הם אנשי עמל – כוח אדם נחוץ ביבשת. אלא שם באירופה, כמו כאן, יש הרוכבים על גל ההפחדה, ההחלטות אינן מתקבלות, ואין מדיניות הגירה מתואמת ועדכנית. המצב כרגע אינו מנבא טובות.

מריה, תושבת מקומית שעסקיה בתחום התיירות, הבהירה את המצב: "בבריסל הם מדברים גבוהה-גבוהה, אבל כל מדינה אירופית דואגת לעצמה. הצרפתים, הבריטים, האוסטרים, האיטלקים והגרמנים, כולם סוגרים את גבולותיהם ומקימים מחנות מעצר לפליטים. הם משאירים את הבעיה ליוונים, אף על פי שהם יודעים שהממשלה שלנו לא מסוגלת לטפל בה".

"אז מה יהיה על הפליטים? מה יהיה על יוון? הם לא באו לכאן כדי לפגוע בנו, אך בשלב מסוים, כשייגמר להם הכסף שהצליחו להביא עמם, הם יהפכו ממבקשי מקלט למשהו שהם ואנחנו אפילו לא רוצים לדמיין".