פליטי וייטנאם דורשים: "אם קולטים, אז כמו שקלטו אותנו"

על רקע הסערה באירופה בעקבות משבר הפליטים המגיעים אליה בהמוניהם והקריאות הנשמעות בישראל לסייע בקליטתם, אי אפשר שלא לחזור 38 שנים לאחור, לפעם ההיא שבה החלטנו בלי לחשוב פעמיים.

יוני 1977. ארבעה שבועות אחרי שניצח בבחירות במסגרת המהפך הגדול, החליט ראש הממשלה מנחם בגין ש־179 פליטים וייטנאמים, שנאספו בלב ים על ידי אוניית המשא הישראלית “יובלי”, יגיעו ארצה, יקבלו אזרחות ויהפכו לתושבי ישראל. בתגובה ח”כ אריה (לובה) אליאב, איש האופוזיציה, התרומם על רגליו ואמר: “כרב־חובל של אוניית מעפילים, אני מצדיע לך”. בהמשך קלטה ממשלת ישראל כמה מאות פליטים נוספים. מדובר היה בפליטים שבתום מלחמת וייטנאם חששו לגורלם במשטר החדש, ולכן נמלטו מארצם בסירות רעועות והתקשו למצוא מדינה שתקלוט אותם. עם הגעתם ארצה הפליטים שוכנו באופקים ובשדרות, ורק מעטים מהם נותרו לגור בארץ במרוצת השנים.

"במקרים כאלה המדינה לא צריכה להסתכל על מצבה הכלכלי והדמוגרפי. זה לא הזמן לדיונים", משוכנע גילי הויין, שהגיע ארצה בגיל 3 עם פליטי וייטנאם ונותר בה מאז. "כשבוז'י הרצוג אומר 'צריך לקלוט' זה טוב ויפה, אבל לפני שמביאים אותם חייבים לדעת להתמודד איתם. אין טעם להביא ואז לזרוק לרחובות, וברגע שאתה מקים מחנות ואוהלים, אתה בעצם הופך את הנושא לנטל. אם אתה קולט, אז כמו שקלטו אותנו. החליטו החלטה מסוימת והלכו איתה עד הסוף. ניירת, אזרחות. אתה צריך לעבוד ולתרום את חלקך. יש כאן מספיק עבודות שצברים ישראלים לא מוכנים להתעסק בהן. אז תן להם להתפרנס בכבוד, זה מה שהם מחפשים".

הויין עובד כיום כאיש שיווק בחברת קרסו, אחרי שביצע שירות צבאי מלא בסיירת אגוז. "כשלא הגיע צו הגיוס, אז הלכתי ושאלתי: 'נו, מה קורה איתי?'", הוא נזכר. "הרי זה חלק ממה שצריך לעשות פה, חלק ממסלול ההתבגרות, קיבוץ גלויות. צבא זה המקום האחרון שאתה מרגיש בו שונה".

"אם אני אלך בשדרות רוטשילד, עדיין יראו שוני, אבל אם יראו אותי יושב בבית קפה, יבינו שזה משהו אחר מהפועל הסיני שרוכב על אופניים במכנסיים מנומרים בכתמי צבע".

"לא הסכמתי לקבל אותם", מודה חנניה עמוס, מי שהיה ראש עיריית שדרות בסוף שנות ה־70. "שמענו עליהם כל מיני סיפורים, שהם אוכלים חתולים ודברים כאלה. לא רצינו להתערבב עם אנשים שהם לא יהודים. היינו עיר קטנה. דוד לוי, שהיה שר הקליטה, דיבר איתי כמה פעמים וכל הזמן אמרתי 'לא'. עד שהגענו לפשרה".

"היה לנו ואדי שעבר באמצע העיר, ודרכו זרם ביוב מסריח מאזור התעשייה. במשך תקופה ביקשתי פתרון ולא עשו כלום. עכשיו הייתה לנו הזדמנות. הסכמתי לקלוט את הווייטנאמים בתנאי שיסדרו את הוואדי. דוד לוי הסכים ואמר שיוציא את הווייטנאמים בתוך שישה חודשים. זה מה שהיה. בסוף הם התגלו כאנשים חכמים, טובים, שקטים, מנומסים".

פליטי וייטנאם שהובאו ארצה הגיעו למדינה צעירה עם בעיות משלה. זרים בארץ אחרת. הויין לא זוכר את התקופות הקשות בילדותו: את הנדודים, ההסתגלות, הדחייה. לעומת זאת, ואן נויין, האחיינית של גילי, משוררת ואשת רוח, משוכנעת מצדה שלחבלי הקליטה ההם יש השפעה עד היום על משפחתה. "האנשים האלה היו צריכים להתמודד עם הבירוקרטיה וזה סיוט לא נורמלי שנפל על כתפי ילדיהם, שגדלים לחיות באיזה מצב של משבר זהות. זה הרע במיעוטו, כי בסך הכל הפליטים מחפשים לחיות", היא אומרת. "הם לא חושבים על גזענות או בירוקרטיה. הם רוצים אדמה ולחיות בשלום ובשגשוג, למרות שלא בטוח שהם יחיו בשגשוג. אבל אלה בעיות מינוריות לעומת אם לטבוע בים או לא".

"היה אפשר לעשות את זה אחרת אם הייתה להם יותר עזרה בסבך הבירוקרטי. לפני כמה שנים אחותי הלכה לחדש דרכון ואמרו לה שבגלל שהפליטים לא חתמו על טופס מסוים, האזרחות מבוטלת מסיבה טכנית. היינו צריכים לערב את ארגוני זכויות האדם ועורכי דין, והאזרחות חזרה אלינו. המדינה נתנה להורים את האפשרות לרכוש דירות עמידר, אז יש להם דירות משלהם, נחמה פורתא, אבל אין קרן מלגות לילדים. רוב הילדים לא הלכו לאוניברסיטה והם מסיימים את חייהם בתור מכונאים, מלצרים או טבחים. אחותי הגדולה אומנם הוציאה תואר שני ואחותי הקטנה הולכת ללמוד עכשיו, אבל אנחנו חמש אחיות במשפחה, ורק שתיים יסיימו אוניברסיטה. אני לא הלכתי כי לא היה לי כסף".

ובכל זאת, נויין רואה את עצמה ישראלית לכל דבר, חלק בלתי נפרד מחיי החברה, והיא אף נמצאת כעת בהליכי גיור מתקדמים. "מכל מיני סיבות", נויין מנסה להסביר. "אני מרגישה ישראלית, אבל עדיין לא יהודייה, ואני בשאיפה להרגיש יהודייה".

"בשנות ה־80 וה־90 היה לי מאוד קשה, ואז הגיעו התאילנדים והפיליפינים והרגשתי שיש יותר סובלנות לאסייתים. עדיין יש גזענות. אני מצטערת להגיד את זה, אבל אני נורא יפה, אז מתייחסים אלי קצת אחרת".

נויין לא לבד. דון נויאן, שעלתה ארצה בגיל 16, מספרת ששני ילדיה כבר ישראלים לכל דבר, אחד מהם נשוי לצברית, מנותקים מהמולדת שנשארה מאחור. "הם מדברים עברית הרבה יותר טוב ממני", היא צוחקת. "אני חזרתי לבקר בווייטנאם. השארתי שם אבא וחמישה אחים. מצד אחד היה ביקור יפה, מצד שני החיים שם נשארו קשים. עובדים קשה ולא מרוויחים הרבה. היום ישראל היא הבית שלי".

סוגיית הפליטים שמסעירה עכשיו את אירופה מעסיקה גם את ישראל בשנים האחרונות, לנוכח עשרות אלפי המהגרים הבלתי חוקיים שמתדפקים על דלתותיה. "בעבודה שלי יש כמה פועלי ניקיון אריתריאים", מספר הויין. "הם עובדים בחברת קבלן, מפרנסים בכבוד, חוזרים הביתה למשפחה. ארוחת ערב, קצת אינטרנט, ולמחרת בבוקר באים שוב לעבודה. לא מסתובבים ברחוב, לא מטרידים, לא מחפשים לגנוב. תן לבן אדם אישור והוא יתפרנס. המדינה כשלה. ישראל חתמה על אמנת ז'נווה, אז היא מחויבת לטפל בפליטים שהגיעו אליה. בשנים הראשונות היו זורקים את האריתריאים בדרום תל אביב, 'תסתדרו לבד', וברגע שהמקום הראשון שהבן אדם מכיר הוא נווה שאנן, אז למה מצפים?".

פליטים באירופה. צילום: רויטרס
 

"ישראל לא יודעת להתמודד עם הפליטים", מוסיפה נויין. "אלה אנשים שלא מחפשים חינוך טוב או עבודה הוגנת. הם מחפשים לחיות במדינה שתקלוט אותם כאזרחים כדי שלא יחזרו למדינת המוצא. לעצום עיניים מול בעיות הומניטריות, שהן גדולות מהחיים, עניין של חיים ומוות, זה להיות אדיש במיוחד לנוכח מה שהיהודים חוו כשניסו לברוח מאימת הנאצים ונדחו על ידי מדינות שונות. זה חוב מוסרי".

אל מול סוגיית הפליטים, יש כעת לא מעט מדינות שנועלות את שעריהן והופכות את השאלה לגבי קליטתם לאוניברסלית. "ראש ממשלה או נשיא צריך לקבל החלטה ולחשוב אם היא לטובת המדינה שלו", אומר הויין. "יוון, שנמצאת בקשיים כלכליים, בוודאי מבינה שהדבר הכי הומני זה לפתוח שערים ולקלוט כמה אלפים, אבל לך תדע מה תהיה תגובת העם הנמצא בקריסה. זה מגרש משחקים שגדול עלינו. העובדה שבאתי מאיפה שבאתי לא משפיעה על העמדה שלי בנושא. כשהסתכלתי על תמונת הפעוט שטבע, הסתכלתי עליה בתור אבא, ולא הזדהיתי עם התמונה או ריחמתי בגלל ההיסטוריה שלי".

"יש לי דודה שנקלטה בשווייץ, יש לי קרובים שנקלטו בכל מיני מקומות. הם נטמעו בחברה - ההוא יותר, ההוא פחות - אבל במצב הזה אתה לא יכול להסתכל אחורה ולהגיד: 'חבל שלא לקחה אותי האונייה לשווייץ ודווקא נפלתי עם צים'. הרי באותה מידה יכול להיות שאף אחד לא היה רוצה לאסוף אותי".