הכירו: החיים היהודיים המרהיבים בחוף המערבי ששום חרם לא יצליח לקלקל

אבל האנשים סביבי לא באו רק לפענח את עולם הליבידו. הם רוצים ליהנות מכל האולמות, גם מהרצאות שכנות כמו ההיסטוריה של היידיש בברית המועצות או יהודים בהוליווד. אז נודדים בין הכיתות. אוזן פה וגם פה. התנועה המתמדת גורמת אי נחת יצירתית, תזזית מעודנת.      
 

אנחנו בכינוס הראשון של "לימוד FSU" בחוף המערבי. המארגנים, רגישים לצלילים ולמשמעויות, הוסיפו לכותרת ההתוועדות תואר אריסטוקרטי: Avant Garde. כ–150 שנה לאחר ה"פיונירס", נחתו בפסדינה שבמטרופולין לוס אנג'לס 700 איש, פליטי ברית המועצות לשעבר. "אין אמריקה ללא החוף המערבי", אמר ראש "לימוד", חיים צ'סלר. "כדי לכסות את כל אמריקה עליך להתחיל במזרח ולסיים במערב". 
 

"לימוד" אכן התחיל במזרח. מאחוריו שישה כינוסים עם 1,200 משתתפים כל אחד בניו יורק. גם במערב הפתיחה מבטיחה. "חודשים לפני המועד נסגרה ההרשמה", מכריז צ'סלר. לצד תושבי קליפורניה התייצבו גם אורחים ממינסוטה, מניו יורק ומקנדה. כל מי שלא קנו את הבחנתו של וודי אלן כי קליפורניה שווה רק כי היא מאפשרת לך לפנות ימינה באדום. המשבים הקלילים ממפרץ סנטה מוניקה או מכל מפרץ טורקיז אחר עיקרו את כובד הראש. אפילו פצצות גז מדמיע כ"ישראל והמזרח התיכון" או "היערכות נוכח ה–BDS" נשמעו ידידותיות יותר. נידח מטירוף וול סטריט, רחוק בינתיים מרצחנות הפריימריז, אתה מוצא מערב לגמרי לא פרוע. קליפורניה זרחה מצחוק הילדים במסדרונות, מהבלונד של נשים ששאפו עשן כג'ואן קרופורד וסלסלו טבעות כסוזן הייוורד. הגברים נשמעו רכי דיבור, אבל עם כוסית ביד נראו כג'ון וויין ב"האיש שירה בליברטי ואלנס". 

 

למרות 35 שנותיו במערב, אלכסנדר פולובץ (80) הוא פרש בודד. בחליפתו הכבדה, המגושמת, הוא משתקף קצת סובייטי. בתחילת שיחתנו הוא גם מעלה זיכרונות סובייטיים. מספר שכמעט נדרס בסוליות ההמון שביכה את סטלין. 
 

"כלפי חוץ. בלב אמרתי 'לך לעזאזל'". 
 

פולובץ למד לערוך ולהדפיס. אחר כך התגייס, הוצב בסנט פטרבורג ונשאר בבירה הצארית. עם מות אשתו החליט לעזוב את ברית המועצות. הוא התפטר ממשרתו הבכירה, ירד לדרגת פועל פשוט כדי שיוכל לקבל ויזה ללא קושי. באיטליה המתין חצי שנה לוויזה אמריקאית ותוך כדי כך חגג בר מצווה לבנו סטאס. 
 

"נתנה לי מאה אחוז אושר".
 

פולובץ התמקם ביוסטון, אך הלחות הרגה אותו והרוסים חסרו לו. חבר מימן לו כרטיס ללוס אנג'לס, והוא מצא עבודה בהוצאה לאור. לפני 20 שנה יסד עיתון לדוברי רוסית, "פנורמה". סטאס הוא עכשיו סטן, נשוי לגברת מאודסה ומנהל קרן סיוע ליהודים נזקקים. אביו הגאה מראה לי תמונות של הבן עם נתניהו, פרס, שרנסקי, מייקל דאגלס ומייקל בלומברג.   
 

"ברור. אבל איני שוכח את השורשים ברוסיה".
 

"בלוס אנג'לס יש המון חנויות לאוכל רוסי ואני גם מבשל לעצמי". 
 

"לקבר של אבא".
 

לעומת 150 אלף בניו יורק, כ–80 אלף יהודים מרוסיה חיים בלוס אנג'לס. נוכחותם מורגשת. בשבתות אפשר לראות אותם מסתערים עם לוחות השחמט בפארק פלאמר. מעדניות רוסיות כבשו את סנטה מוניקה בולוואר שבווסט הוליווד. אבל הצעירים, בני הדור הרוסי הראשון באמריקה, התפשטו גם לרבעים כסטודיו סיטי, ווסט לוס אנג'לס וסנטה מוניקה. רובם רופאים, עורכי דין ואנשי הייטק.    
  

פאולינה ברלין (33) היא אשת יחסי ציבור. בגיל 10 נחתה מחרקוב. משפחתה לא רצתה לגור בקולחוז הרוסי בווסט הוליווד "כי שאפו לגדל אותנו כאמריקאים, לא כרוסים". הם השתקעו בשכונת טרזנה ובסיוע הקהילה נשלחה לבית הספר "קדימה". בכנס "לימוד ניו יורק" חוותה התגלות. "ראיתי שפה אני יכולה להבין מהי יהדות". כיום היא מתנדבת ב"לימוד FSU" ובוועדת ההיגוי של ארגון צעירים יהודים דוברי רוסית. "הפדרציה היהודית עשתה רבות למען משפחתי, עכשיו אני רוצה להחזיר משהו", היא מסבירה.   
 

דוד וולפה (57) הוא רב–כוכב. מדי חמישי ב־20 השנים האחרונות הוא לומד תורה עם קירק דאגלס. "ספרטקוס", איסר דניאלוביץ' במקור, כבר בן 99 ומאחוריו שבץ קשה. אבל הוא עדיין חד, אינטליגנטי וסקרן. לקראת פורים חרשו את מגילת אסתר. כשקראו כיצד הסריסים מפרכסים את אסתר לקראת המלך, אמר דאגלס שהוא רואה את הסרט. "ואני רוצה להיות אחד הסריסים, אף על פי שאיני סריס", סח לרבו. 

 

כשהיה בן 83 חגג לעצמו פעם שנייה בר מצווה. על זאת של גיל 96 דילג, אבל הוא מתכנן בר מצווה בפעם השלישית בגיל 109. בנו מייקל אינו יהודי כהלכה כי נולד לאם לא יהודייה, אבל הוא יהודי בנשמתו. הוא חייל מגויס למאבק ב–BDS ותורם נדיב למוסדות יהודיים. לבנו דילן, מנישואיו לוולשית קתרין זיטה ג'ונס, חגג בר מצווה בכותל. דילן מקפיד לענוד מגן דוד ופעם ספג הערה אנטישמית.  
 

גם בבת הרב, סמארה, ישנה תחושת הנרדפות היהודית, אף על פי שלא חוותה מעולם אנטישמיות. כשהייתה בת 16 נסע איתה לפריז. כשהפנה את תשומת לבה לאמצעי הביטחון במוזיאון היהודי, השיבה: "ברור שזה כך, הרי אנחנו יהודים". 
 

בקרב המהגרים מחבר העמים מגלה הרב וולפה שני כוחות סותרים: רצון להיטמע בחיים האמריקאיים לצד כמיהה לדבוק ברוסיות. אבל בקהילה שלו יש רוב ברור ליוצאי איראן. כמחציתם הגיעו לאחר נפילת השאה. ב–1990 נבחר אחד מהם, ג'ימי דלשאד, לנשיא בית הכנסת "טמפל סיני". ב–2007 היה לראש עיריית בוורלי הילס. "אני צריך להודות לחומייני שהאדיר את הקהילה שלי", מחייך הרב. 
 

אם יש משהו שמאיים על בית הכנסת שלו, הוא מודה, זאת ההתבוללות. היא נוגעת ב־%50 מהאוכלוסייה, ולא רק מהווה איום דמוגרפי, אלא גם מונעת חינוך יהודי. "לו הייתי אומר להם 'שונאים אותנו, יש טרור כמו בצרפת, יש להגביר את החינוך היהודי כדי לשמור על זהותנו', הם היו נענים לי. אבל במצב החופש המוחלט הזה התגובה שלהם אנמית. פשוט אין איום". 

"אני לא יכול לומר לו 'אל תתאהב'. אנחנו תובעים מהילדים להתקבל לבתי הספר הכי טובים, למקומות העבודה המעולים, לבוא במגע עם העולם, איך אפשר לצוות עליהם לא להתאהב?".
 

בסופו של דבר, לא משנה אם זאת בוורלי הילס או אנטבקה של שלום עליכם, ולא חשוב אם לבנות לא קוראים צייטל, הודל או שפרינצע - כולם מחפשים חתן כשר.          

דוד וולפה בא מהשטעטעל. הוא אומנם נולד בהאריסברג פנסילבניה, אך למשפחתו שורשים ברוסיה, בליטא ובפולין. הוא הרב של "טמפל סיני" בלוס אנג'לס וממנהיגי הזרם הקונסרבטיבי. צמחוני קנאי. כשהחליט לחתן בני אותו מין כבש את שער "ניו יורק טיימס". לראשו כיפה שחורה זעירה, לחייו גלויות, חושפות תווי פנים שבריריים. לפני ארבע שנים הוכתר ב"ניוזוויק" כרב המשפיע ביותר באמריקה. "פורוורד" דירג אותו כ"אחד מ־50 האישים החשובים ביותר באזור לוס אנג'לס". הוא פרשן קבוע ב"טודיי" של NBC, וב"נוכח פני האומה" של CBS. לפני 15 שנה הטיל ספק בטענה שסיפור יציאת מצרים מקפל בתוכו אמת היסטורית והדליק שריפה. עד לעמודיו המכובדים של "לוס אנג'לס טיימס" התעופפו הגצים. 
 

מבקריו טענו כי הוא מתנכל לתורה שבעל פה ולסמליות של פסח. וולפה השיב שהממד ההיסטורי אינו חשוב. "האמונה אינה נקבעת על פי אמות המידה של האמת האמפירית", אמר. חוץ מזה, טען, אף ממצא ארכיאולוגי אינו מאשר שבני ישראל אכן נדדו במדבר 40 שנה. לפני כחמש שנים חזר בו חלקית. ייתכן שקהילה קטנה, הציע, עזבה את מצרים, נחתה בכנען והשפיעה על מסורת הכנענים.
 

שבעה ספרים כתב הרב וולפה. האחרון הוא על דוד המלך, "דוד: הלב החצוי". האחים וורנר מיהרו לרכוש זכויות. גם הסיפור האישי של הרב וולפה יכול לעניין את הוליווד. כמה חודשים לאחר שנחת מניו ג'רזי כדי להנהיג את "טמפל סיני", התגלה סרטן אלים אצל אליענה, אשתו לשעבר. כעבור ארבע שנים הכה הסרטן שוב. הפעם בו. גידול במוח. שפיר, למרבה המזל, אך הרב נאלץ לעבור שני ניתוחים. לא חלפו שלוש שנים והקללה שבה אליו. הפעם קראו לה לימפומה. הוולפים חשפו הכל בפני 2,000 חברי קהילתם. ניסו להיראות מאוזנים עד כמה שאפשר. כל אחד התמודד בדרכו. הוא ראה בסרטן הזדמנות שממנה ניתן ללמוד וללמד. היא התרחקה מתקתוק המצלמות. הוא נמנע מלשקוע במחשבות על המחלה. היא חרשה את כל הז'ורנלים הרפואיים. הוא כתב ספרים, הרצה והפריח את הקריירה שלו. היא התרכזה בבתם סמארה ולחמה שבעלה יקבל את הטיפול הטוב ביותר.
 

"באותה תקופה לא הזיז לי אם פגעתי במישהו", אמרה לכתבת "ג'ואיש ג'ורנל", דניאל ברין. ואז הבינה משהו שמעולם לא הבינה: שהסרטן פותח אותה, מזכך את תחושותיה, מאיר בדרכו את עולמה. היא החליפה את שמה מאיליין לאלי–ענה והתחילה לעשות כושר. התחילה בשכיבות סמיכה בג'ים והגיעה למרתון האגודה למלחמה בלוקמיה ובלימפומה. מאז היא אישה בורחת ממחלה. משתתפת בכל מרתון ופעילה למען האגודה.
 

גם חיים סיידלר–פלר (68) הוא רב עם כוכב. בעצם עם כוכבת. ב"ינטל" היה המדריך הצמוד של ברברה סטרייסנד ומאז נסרגה ידידות הדוקה. היא תורמת לפעילותו החינוכית, כמה פעמים אף חגגה את ליל הסדר בביתו.
 

"יהדותה לא מביכה אותה", מתמוגג הרב, "היא לא מרחיקה עצמה ממשהו משום שהוא נראה יותר מדי יהודי". 
 

כשנישואיה לג'יימס ברולין עמדו על הפרק, ביקשה מהרב חיים שיחתן אותם. הוא סירב משום שהחתן לא היה יהודי. סטרייסנד שרגילה לשמוע רק "כן, גבירתי" התעקשה: "אבל אתה ליברלי, לא?". הוא השיב: "גם לליברלי יש גבולות". לאחרונה נפגשו בנשף הוליוודי. "מצחיקונת" התעניינה אם הרב נשוי עדיין לאותה אישה. "כן, הנה היא לידי", ענה לה. 

 

דורין (67) היא בת לאם ניצולת אושוויץ ולאב שלחם בשורות צבא צ'כיה החופשית בצפון אפריקה. לאחר שהתחתנו היגרו הוריה לדרום אפריקה. כעבור כמה שנים התגרשו, דורין המשיכה עם אמא לאמריקה. כשפרצה מלחמת יום כיפור עשתה תואר שלישי בפסיכולוגיה קלינית וחשה בדידות נוראה. "שבעה מבין שמונת המורים שלי יהודים וגורל ישראל אינו מעניין אותם", התלוננה אצל רב הקמפוס. הרב חיים הקשיב באמפתיה והזמין אותה לכיתתו. כעבור שנתיים הייתה לאשתו. לפניה היה נשוי לאחיינית של הרב סולובייצ'יק. 
 

בערב שבת אולמם של הרב ואשתו מפוצץ. לימודניקים מכל הגילים, מכל הדורות, להוטים לשמוע על מין כהלכה בהלכה. הוא, כיפתו שתולה ביער תלתליו האפורים, רכון טיפה, צעדו מהיר ועניבתו הרפויה משדרת הרפיה. היא נעה באטיות מהודרת מלפניו, מאחוריו ומצדדיו. על פניה הבעה של "מיד תשמעו ממני את הפאנץ'", לובשת חולצה ורודה וסרפן שחור, נועלת סנדלים בשחור–ורוד תואם, חושפת פדיקור ירוק.
 

הרב יודע לתת שואו. עשרה קיצים בילה במחנה הנוער העברי "מסד". למדריך הדרמה קראו מנחם גולן. עכשיו הוא מחליף עם אשתו מהלומות מלומדות, סוג של סאדו–מאזו מילולי. 
 

"איך קוראים לאישה ששוכבת עם הרבה גברים?", הוא שואל. הרוסים עונים: "זונה". בעיני רוחי אני יכול לראות את השוטון השחור שלה מצליף בו מאחור: "ואיך קוראים לגבר כזה?". באין תשובה היא קובעת כי הגברים זמינים תמיד, מציגים את מרכולתם: "לכן הם יושבים ברגליים פשוקות ואילו הנשים מצליבות רגליים". הוא גועה בצחוק, מתופף בכפותיו על ברכיו כמבקש עוד: "הכי בי עוד, יקירתי". 
 

אז כמו שאמרנו בפתיחה, יש לנו סיכוי לא רע להיות מאהבים טובים אם נרצה בכך. אם נשקיע. במין המבוסס רק על אמון והכרה, מזהירה הרבנית, מפסידים את ההתרגשות שבאה מגיוון. "לא צריך לאכול כל לילה פירה, הלילה אני רוצה סושי". עלינו לבנות התפעמות, המיה, אקסטזה. בטח מעולם לא חשבתם שמחבואים הוא משחק ארוטי. הוא כן. אתה הרודף והגברת נרדפת. שובבה, חמקנית, בלתי מושגת עד שהיא מושגת. זה הרגע שלך להפוך אותה לאובייקט מיני.    
 

אבל ייתכן שהכל מתחיל עוד לפני המרדף. גילוי חלקי של הגוף יותר סקסי מחשיפה מלאה. "לכן הנשים בשנות ה–30 היו מיניות יותר". אתה רואה קרסול עירום וחושב עליו כעל בסיס היציאה למסע פיתוי. או הפאה. אתה מת לדעת מה מתחתיה. איך האישה הזאת באמת נראית. גוררת אותך למחשבות על המסתתר תחתיה. אבל היא כאילו משיבה: "תתייסר לך, עגבן שלי, רק בעלי יקבל אותי בהדרי". 
 

בעלה הוא מורה נערץ. בימים שבהם היינו שם, סיים 40 שנה בראש "הלל", ארגון סטודנטים יהודים ב–UCLA. בית "הלל" הוא צומת לסטודנטים היהודים באוניברסיטה ונקרא ע"ש יצחק רבין. הוקם מתרומתו הנדיבה של אדגר ברונפמן, אביו של מתיו ברונפמן, יו"ר ועדת ההיגוי הבינלאומית של "לימוד FSU".

 

הרב חיים סיידלר–פלר נולד בבורו פארק שבברוקלין והוסמך לרבנות ב"ישיבה יוניברסיטי". הוא אורתודוקסי–מודרני. מקיים מצוות בקפדנות, מעורב בחיים היהודיים, אך חוגג את העולם. המורה הגדול היה הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, אך הוא מושפע ממאורות כאוריאל סימון ואבי רביצקי שנפצע קשה בתאונת דרכים לפני כעשר שנים. 
 

הרב חיים משייט בספקטרום של "מימד", תנועה דתית בשמאל הפוליטי. לדעתו ישראל מטריפה את עצמה בעניין ה–BDS. לא שאין בעיה, אבל אסור להניח לאנטישמים להגדיר את הזהות היהודית. שלא כחשיבה המקובלת, מתחולל בקמפוסים תור זהב יהודי. ב–15 השנים שחלפו, עשרות יהודים מונו לראשי אוניברסיטאות נחשבות. הקושי האמיתי הוא בבינוניות שהשתלטה על הסטודנטים היהודים. "שוב איננו מצוינים כפי שהיינו". ב–UCLA ירד שיעור התלמידים היהודים מ–20% ל–10% מכלל הסטודנטים. הבכורה במדעים, למשל, הלכה לאסיאתים, ויהודים חוששים להתחרות. 
 

"אנחנו קורבנות ההצלחה. נעשינו יותר אמריקאים. חדלנו להיאבק. נפתחו לפנינו דלתות שהיו סגורות בדור הקודם".
 

 "לרוסים, לאיראנים שממשיכים להתנהג כמהגרים".
 

"אנחנו צריכים להיות גם במיינסטרים וגם בשוליים. אתה חייב לנוע כל הזמן, אני מנסה כל הזמן לחיות חיי מתח".
 

כנשוי בפעם החמישית, תוססים גם חייו של הרב מרק שנייר (57). גם הוא מהזרם האורתודוקסי–מודרני, מכונה "רב הסלבס" ומפקד על אחת הקהילות היהודיות העשירות והזוהרות בארצות הברית. בבית הכנסת שלו בהמפטונס שבלונג איילנד מבקרות פיגורות כסטיבן ספילברג והחייט של נשיאי ארצות הברית מרטין גרינפילד. שרון ואולמרט, נתניהו ומופז, יעלון וחלוץ לא החמיצו הזדמנות לנשק שם מזוזות. 
 

באחת השבתות, לפני כשנה, שמעתי את האלוף במיל' עוזי דיין. הסעודה אחר כך בחצר הזכירה את זו שמגיש נשיא צרפת ב–14 ביולי בחצר האליזה. באותו וויקנד בישרו העיתונים כי מועצת רבני אמריקה מתכוונת לגרש את שנייר בשל קשר מחוץ לנישואים. כבוד הרב עמד על הדוכן בלי שאף שערה תמרוד בדיקטטורת הג'ל על רעמתו. הוא קרא דרור לכריזמה העצמית וניהל דיאלוג עם צאן מרעיתו במה שהם אוהבים לכנות "שנייר שואו". 
 

כשנה וחצי קודם התחתן עם גיטי ליינר, קלינאית תקשורת מנשות הקהילה. לטענת "ניו יורק דיילי ניוז", היא אף הרתה לו באחת ההסתעפויות של הרומן הסודי. גיטי, החמישית, הגיעה אחרי טובי רובינשטיין הרביעית, שפעם אהבה אותו מאוד. ביום הולדתו ה–50 קראה על שמו לאריה המלכותי ביותר בגן החיות התנ"כי בירושלים. לאחר תרומה וטקס ליד הכלוב, הוסב שמו של ליידר - שהובא מגן החיות של לונדון ושקל 181.77 ק"ג - לרבי מרק. "אני מבינה שמאז נהיה בלגן במשפחה", עונה דוברת הגן, סיגלית הרץ. 
 

התעניינותי בשלומו של רבי מרק קצת מאוחרת. הוא מת לפני שנתיים ונקבר אי שם בפאתי הגן. סיגלית אינה יודעת אם רק הגיל הרג אותו ואולי הייתה זאת גם הבדידות. מאז אותו טקס לא שב רבי מרק האיש לבקר את רבי מרק האריה. בגן, אגב, יש כבר מלך חדש. הוא הובא משוודיה וקוראים לו זיו.      
 

מרק שנייר הוסמך לרב ב"ישיבה יוניברסיטי". "ניוזוויק" מיקם אותו במקום ה–37 בקרב 50 הרבנים המשפיעים ביותר באמריקה. לכינוס "לימוד" הגיע תחת הכיפה של מחולל "הקרן להבנה אתנית". לצדו היה ראסל סימונס (61), מולטי־מיליונר, חיית היפ–הופ מוכחת ושותפו של שנייר בקרן. הוא שונה משנייר לא רק משום שהתחתן פעמיים בלבד. סימונס חובש כובע בייסבול, נועל סניקרס ונראה זרוק. שנייר מצוחצח, מוקפד, עטוף במותגי איכות. אבל מטרתם אחת: קידום הבנה בין יהודים למוסלמים שחורים. 
 

בשנים שחלפו העמידו סופי שבוע משותפים לבתי כנסת ולמסגדים, יזמו מפגשים בין יהודים למוסלמים באירופה ובדרום אמריקה. בכמה מהם היה שנייר הנואם הראשי. הוא היה הרב הראשון שהתקבל בבחריין אצל הנסיך חמד בן עיסא אל–חליפה. לפני כשנתיים נועד ברמאללה עם אבו מאזן. זה היה ערב יום השואה והפלסטיני שקוטלג כמכחיש שואה הכריז: "מה שקרה ליהודים זה הפשע החמור ביותר נגד האנושות".
 

אחת הסיבות לעוינות בין יהודים למוסלמים היא שאלה אינם מבינים את הטקסטים של אלה. את הכוונות העמוקות. "אם הציווי התורני הוא להכחיד את זרע עמלק", נשאל פעם שנייר, "מדוע לא השמדת את האימאם שפגשת לאחרונה?". תשובתו הייתה: "הרמב"ם פירש שהכוונה היא להתנהגות העמלקית, לא להשמדה פיזית". 
 

סימונס: "צריך לחזור ל'ואהבת לרעך כמוך'". 
 

שנייר: "מנהיג מוסלמי שרוצה להשתתף בדיאלוג שלנו חייב להיאבק באנטישמיות. מנהיג יהודי צריך לדבר נגד האסלאמופוביה".
 

ביום שבו נפתח "לימוד" הודיע ג'ון וויט כי ידיר פניו העגלגלות מהכינוס בגלל צילומים דחופים לסרט. צ'סלר ושותפתו להנהגת "לימוד", סנדרה פ. קאהן, העלו מהספסל את השחקן אד אסנר, שמוכר למתכנסים כפי שרוני סופרסטאר מוכרת למנויי הבלט המלכותי של לונדון. אמא רוסיה לא אהבה להקרין סדרות על עיתונאים אמיצים. 
 

העיתונאי לו גרנט היה תפקיד חייו של אסנר. תחילה כעורך חדשות בסדרה "המופע של מרי טיילר מור", אחריה כרכז כתבי "לוס אנג'לס טריביון" הווירטואלי בסדרת ההמשך "לו גרנט". על גילום הדמות בשתי הסדרות זכה בחמישה פרסי אמי.      
 

בגיל 86 נזקק אסנר למקל הליכה. עינו הימנית עצומה. בשמאלית עדיין מרצד הזיק שהזניק את אנימל הצלם לשטח. "איפה הפאקינג ארוחת בוקר שהובטחה לי?", הוא שואל בדציבלים שהרעידו פעם את הדסק של "לו גרנט".

 

תוך כדי תנועה נחושה לחדר האוכל אני מבקש עצת זהב מקצועית מלו גרנט. 40 שנה לאחר שהסדרה ירדה, אסנר עדיין מזדהה עם הדמות שגילם ועונה בגוף ראשון: "הייתי מסביר לך שהלחץ גדל. שעליך להילחם לא רק על האמת שלך, גם במו"ל שלך. היכולת להיות כיום עיתונאי חופשי קשה עד בלתי אפשרית". 
 

"עליך להחליט אם עדיף לך לחשוף או להסתדר, להתפשר, לעשות משפט שלמה עם המצפון שלך. רגע, אני לא נשמע לך כבולשיטר זקן?".
 

"עיתונאי הייתי כבר בתיכון, אך המורה הזהירה שלא אעשה מזה קריירה כי לא אוכל להתקיים". 
 

"האמת שהכי אני אוהב את אקסל ג'ורדש שעשיתי ב'איש עשיר, איש עני'". 
 

"ג'ק למון. כל כך מתוק ונבון היה. אבל גם עם ברברה סטנוויק (התמודדה על תפקיד סקארלט ב'חלף עם הרוח') וראלף בלאמי (הנשיא רוזוולט בסדרה 'רוחות מלחמה')". 
 

"בכלל לא היה קשה. בהוליווד יש יהודים יותר מבכל מקום אחר". 
 

"רק פעם אחת לא לוהקתי בטענה שנראיתי אתני מדי. המלהק, אגב, היה יהודי". 

"פעם אחת ושודד הרג אותי". 
 

"שלא לחמתי למען ישראל במלחמת השחרור".