מלחמה וזיכרון: אירלנד מציינת מאה למרד ששינה את ההיסטוריה של האי

ההשתלטות על בית הדואר הייתה יריית הפתיחה למרד רחב היקף ברחבי העיר דבלין, אז חלק אינטגרלי מבריטניה. בהתקוממות, שכונתה מרידת חג הפסחא, השתתפו למעלה מ־1,000 לוחמים מארגון "המתנדבים האירי" הלאומני ומארגון "צבא האזרחים האירי" הסוציאליסטי. הלחימה נמשכה פחות משבוע, ועל אף האבדות הכבדות שספגו הבריטים, למעלה מ־300 הרוגים, המורדים הוכנעו ומנהיגיהם נשבו. טורי המורדים הארוכים, הפעם בדרכם לשבי, ספגו גידופים ונאצות מפי האזרחים בשל ההרס שהמיטו על דבלין, שנחרבה בהפגזות הבריטיות.
 

עם הכנעת המרד, לרגע היה נראה שתנועת ההתנגדות האירית לאימפריה הבריטית הגיעה לסופה. הפופולריות שלה הייתה בשפל של כל הזמנים, ומנהיגיה היו בשבי. אך הלאומנים האירים קיבלו סיוע ממקור לא צפוי, הבריטים עצמם. ההחלטה להוציא להורג את מנהיגי המרד, בחשאי והרחק מעיני הציבור, הייתה גורם מכריע בשינוי דעת הקהל במדינה. כשנודע לציבור הרחב שאיש האיגודים המקצועיים ומנהיג התנועה הסוציאליסטית הוצא להורג בידי כיתת יורים, כשהוא גוסס מפציעה שספג במהלך הקרבות וקשור לכיסא, קמה זעקה אדירה. המלך נבהל והורה מיד לחדול מההוצאות להורג הנוספות שהיו מתוכננות, אך את הנעשה לא ניתן היה להשיב.

 
 

בבחירות של שנת 1918 ניצחה מפלגת שין פיין, מפלגתם של ממשיכי דרכם של המורדים, והונהגה בידי איימון דה ואלירה, אחד ממנהיגי המרד ומנהיגה העתידי של הרפובליקה האירית. אך במקום לקחת את מקומם בפרלמנט הבריטי בלונדון, פרשו חברי הסיעה והכריזו על פרלמנט אירי עצמאי. הם הקימו כוח צבאי, הצבא האירי הרפובליקני שניהל במשך שנתיים מלחמת גרילה עיקשת באנשי כוחות הביטחון הבריטי. הטקטיקה של הקמת מדינה בתוך מדינה וניהול סכסוך מתמיד הכריעה את הבריטים, ובשנת 1921 הם הכריזו על שביתת נשק, שבעקבותיה נחתם הסכם שנוי במחלוקת שהעניק לאירלנד עצמאות מוגבלת. כך, בתוך חצי עשור, הצליחו המורדים חסרי הסיכוי בדבלין להצית שרשרת אירועים שהביאה להגשמת חלומם, לפחות במידה מסוימת, עצמאות משלטון בריטניה.
 

בימים אלה מציינים באירלנד 100 שנים למרד ההוא, שנחשב אירוע מכונן בהיסטוריה של העם האירי וקידם אותו לעבר עצמאות.

הגעתי לדבלין ביום חגו של הקדוש פטריק, הפטרון המגן של האי, שיום חגו הפך לחגיגה אולטימטיבית של כל דבר אירי, החל ממוזיקה מסורתית, דרך שתיית בירה וויסקי ועד אימוץ הצבע הירוק. בני נוער אמריקאים התגודדו שיכורים בכל פינה, ובעלי העסקים המקומיים עטו הבעה מודאגת אך מרוצה. אך בתוך המולת החג ומעל האווירה העולצת, ניכרו בעיר ההכנות לציון 100 שנים למרד.

דגל אירלנד התנופף מכל חלון. כל בתי הקולנוע והתיאטראות בעיר הציגו סרטים ומחזות על אירועי המרד, והתור לבית הכלא קילמיינהם, שבו הוצאו להורג בחשאי מנהיגי המרד, נמשך והקיף את הבלוק כולו. כל נסיעה במונית או באוטובוס חשפה שהרדיו במדינה עוסק באובססיביות כמעט אך ורק באירועי הזיכרון הצפויים. אפילו מתקפת הטרור בבלגיה בשבוע שעבר לא הצליחה להוריד את הנושא מסדר היום.

"אנשים השתגעו", אמר מייקל אוקרול, נהג מונית מקומי. "בכל מקום שאני הולך, בכל פעם שאני מדליק את הרדיו, כל נוסע שאני מעלה, כל מה שאני שומע עליו זה המרד. וכשאני חוזר הביתה, הבן שלי מספר לי מה למד בבית הספר על המרד. פשוט אי אפשר לברוח מזה. אנחנו חיים בעבר. לא מספיק שהפוליטיקה שלנו מפוצלת בגלל מחלוקות על דברים שקרו בימי מלחמת העצמאות, אנחנו גם מצליחים להתמחות בלהעיר שדים מרבצם".

אך נראה כי אוקרול בעמדת מיעוט. משיחות עם מקומיים עולה התחושה שהאירים נרגשים לחגוג את ההיסטוריה  שלהם ולחלוק אותה עם העולם. כתבת אירית של אחת מסוכנויות הידיעות המובילות בעולם הבהירה כי מבחינתה מדובר במעמד מרגש. "אני לא חובבת גדולה של מצעדים צבאיים, אבל האירועים התרבותיים שמתוכננים הם סוג של הזדמנות של פעם בחיים להתחבר להיסטוריה שלנו", אמרה. 
 

ואכן הממשלה האירית עומדת מאחורי קמפיין הנצחה חסר תקדים. למעלה מ־84 מפגשים המוניים נערכו ברחבי המדינה על מנת לאתר מראש את הנושאים הנוגעים למרד, שלרוב העם באירלנד חשוב להעלות על נס. הנושאים שנבחרו לבסוף על ידי נציגי ציבור היו מורשתם של מנהיגי המרד שנפלו, חלקן של הנשים בהתקוממות ודגל הרפובליקה האירית, המייצג בצבעיו הן את תושביה הקתולים והפרוטסטנטים, כסמל השלום. בנוסף, חיילים של צבא אירלנד עברו בכל בתי הספר היסודיים במדינה והעבירו הרצאה לתלמידים על משמעות הדגל והמרד. כמו כן, בבתי הספר התיכוניים התבקשו תלמידי השכבות הגבוהות לנסח הצהרת עצמאות חדשה, במקום זו שהקריא מנהיג המרד פירס עם פרוץ ההתקוממות, שתשקף את ערכיו ותקוותיו של הדור החדש.
  

האירוניה שבציון 100 שנים למרד של קבוצה קיצונית ושולית בחברה האירית, על ידי פנייה למכנה המשותף הרחב ביותר, נעלמה ככל הנראה מעיניהם של ראשי המדינה. למרות זאת, נראה שקמפיין ההנצחה שלהם עבד: מאות אלפי אירים הצביעו ברגליים וגדשו את רחובותיה המרכזיים של דבלין בבוקר הטקס המרכזי, המציין את יום פתיחת המרד. הטקס נערך מול בית הדואר הגדול של דבלין, מטה המורדים במהלך המרד. מול אותן מדרגות שעליהן קרא פירס את הכרזת העצמאות שלו, לקול צחוקו של ההמון, ניצבו רכוני ראש נשיא המדינה מייקל היגינס וראש הממשלה אינדה קני. השניים הניחו זרים ולאחר דקת דומייה לזכר הנופלים נערך מצעד צבאי. התהלוכה הייתה מרשימה, במיוחד לנוכח העובדה שהצבא האירי הוא מהצבאות הקטנים באירופה, אך אחד הצבאות המחויבים בעולם לתפקיד של כוח שמירת שלום.
  

"הצבא האירי הוא ממשיך דרכם של ארגוני המורדים", הסביר הקומנדנט פאט אוקונור, איש מערך ההסברה של הצבא האירי. "המדים, הדרגות ורוח הקרב נותרו זהים לאלו של לוחמי 1916". 
 

הוא מצביע על הכוחות שעתידים להישלח ללבנון כדי להיות חלק מכוח יוניפי"ל ומזכיר את הגבורה שהפגינו אנשי הכוח ברמת הגולן במהלך הלחימה בדאע"ש. "הכרזת העצמאות שלנו קוראת לצבא להגן על החופש של העם", הוא אומר. "ההתייצבות לצד כוחות האומות המאוחדות הוא חלק מהחזון הזה, להגן על החופש של האנושות כולה".
 

זמן קצר אחר סיום המצעד, מזג האוויר האביבי הפך לסופת גשמים עזה. יציע הנכבדים שנמצא מול עמדת העיתונאים התרוקן במהירות. ניצלתי חוסר תשומת לב רגעית של המאבטחים והתייצבתי לצד ראש ממשלת אירלנד קני. המנהיג נראה שמח ומרוצה על אף הגשם ולמרות העובדה שמפלגתו מתקשה לגבש קואליציה לאחר הבחירות האחרונות. בתגובה לשאלותי לגבי זיכרון  המרד ומדיניות ארצו במזרח התיכון, הוא רק השיב בחיוך: "אני גאה בכוחות הביטחון שלנו. זה יום נפלא להיות בו אירי".

אך לא כולם חולקים את האופטימיות של ראש הממשלה קני. "אירלנד כיום אינה רפובליקה דמוקרטית אמיתית ובוודאי שאינה סוציאליסטית", הכריז ג'ון מוריס, חבר מחתרת לשעבר וחבר במפלגה הסוציאליסטית הרפובליקנית של אירלנד, פלג קיצוני של השמאל במדינה הפעיל בעיקר בצפון, שנמצא בשליטת בריטניה. המפלגה ערכה צעדה משלה לציון 100 שנה למרד, וחלק מחברי הארגון הגיעו כשהם לבושים במדי "צבא האזרחים האירי" שהשתתף במרד של שנת 1916. "אנחנו רחוקים מרחק עצום מחזונם של המורדים שאת זכרם מתיימרת הממשלה לכבד השנה", מוסיף מוריס.  
 

מרטין מקגונגל, אחד ממנהיגי המפלגה, נוקט גישה פרגמטית יותר. "כמובן שלממשלה יש כל הזכויות לקיים את טקסי הזיכרון", הוא אומר. "אך חייבים לזכור כי כל עוד האי מחולק לשניים, לצפון שנשלט על ידי בריטניה ולדרום עצמאי, משימתו של המרד לא הושלמה". 
 

כשנשאל על עמדתו בנושא המצב בישראל הוא אמר: "עצתי לישראלים ולפלסטינים: תפסיקו להקשיב לבעלי הממון ומנהיגי הדת שלכם. רק בעזרת ברית של פועלים פלסטינים וישראלים נאורים תוכלו להשיג חופש אמיתי". 
 

 

במהלך ההמתנה לתחילת הצעדה הגיעו למקום כמה עשרות בני נוער עם כלי נגינה ועשרות ארגזים חומים, שהכילו העתקים מדויקים של הרובים שנשאו המורדים. חברי המפלגה החלו לנוע לעבר בית הדואר הגדול של העיר כשהם נושאים את העתקי הנשק ולבושים מדי קרב.

הרוח השתנתה 
 

ב־1998, כ־80 שנה אחרי המרד ההיסטורי, נחתם באירלנד הסכם יום שישי הטוב, הסכם השלום שסיים כ־30 שנות מלחמת אזרחים עקובה מדם בין הפרוטסטנטים, תומכי האיחוד עם בריטניה, והקתולים הרפובליקנים, תומכי החבירה ליתר האי העצמאי.
 

אלא שלמרות ההסכם, בלפסט, בירתה של צפון אירלנד, חלק מהממלכה המאוחדת של בריטניה, היא כיום עדיין עיר מחולקת. קו ברור ומוגדר מחלק את העיר. השערים של "חומת השלום", גדר הפרדה אפורה ומדכדכת, בין דרך פולס הקתולית לדרך שנקיל הפרוטסטנטית, עדיין נסגרים בכל ערב כדי למנוע מצעירים משני הצדדים להתעמת. חומות בטון וגדרות תיל מחלידות עדיין נראות ברחובות העיר. "הארגונים החמושים פחות או יותר נעלמו", הסביר פטריק, מדריך מקומי. "כל מה שנשאר בפועל הוא מספר פושעים מקומיים שעוד משתמשים בשיוך הישן".
 

הארגונים החמושים מהצד הקתולי והפרוטסטנטי שנלחמו זה בזה במשך שלושה עשורים כמעט נעלמו לחלוטין מהנוף, מותירים אחריהם קהילות פצועות ושלל ציורי קיר מרשימים המספרים את הנרטיבים של שתי הקבוצות. בנסיעה על דרך שנקיל, המעוז של הפרוטסטנטים בצפון אירלנד, ניתן להבחין בציורי הקיר שמתחילים להיראות מוזנחים. לא רחוק משם, על "הקיר הבינלאומי", ניתן לראות איורים המשבחים את חיילי צה"ל, שככל הנראה נוצרו על ידי הפרוטסטנטים שתומכים בישראל, או איורים של אסירים פלסטינים, שנוצרו ככל הנראה על ידי הקתולים הרפובליקנים.
 

בעוד שהצד הפרוטסטנטי נראה מנומנם וטרוד בענייני היומיום, בצד הקתולי הרפובליקני ניכרת תכונה אדירה לקראת אירועי ציון המרד. כרזות וציורי קיר חדשים מעטרים כל פינה בדרך פולס, המעוז הוותיק של המחתרות הקתוליות ותנועת שין פיין הרפובליקנית. גם פה, כמו בחלק הדרומי של האי, ניתן לראות את דגל שלושת הצבעים האירי מציץ מכל חלון.
 

ביקור באירוע זיכרון רפובליקני בלב שכונה קתולית בבלפסט ממחיש עד כמה השתנתה הרוח בצפון אירלנד מאז חתימת הסכם השלום. במקום חברי מחתרת מאיימים, המארגנים הם גברים ונשים בגיל העמידה שמגיעים בבגדי חג עם הוריהם וילדיהם. "כל מי שאתה רואה פה מעל גיל 35, אתה יכול להניח שהיה חבר במחתרת", אמר ג'רי, אחד הנוכחים, בחור גדול ועליז בגיל העמידה, שגם לחם בשורות אחת הקבוצות החמושות וישב בכלא הבריטי. הוא הצביע בגאווה על הנוער המקומי שעסוק בכתיבת ססמאות עבור אירוע נוסף שצפוי להתקיים למחרת. "הם נולדו אחרי שהסכם השלום נחתם", אמר. "הם אף פעם לא ראו נשק. אבל תחושת השייכות שלהם והזיקה להיסטוריה חזקה כמו שלנו".
 

 

במהלך הדיון באירוע שאלה אחת הנוכחות מדוע הם חוגגים את המרד הזה, שהפך את הפילוג של צפון אירלנד מיתר האי לעובדה מוגמרת; בקהל הקתולי הרפובליקני שבו נאמרה, השאלה זו נחשבת כמעט דברי כפירה.
 

המרצה הראשי באירוע, ההיסטוריון איימן פניקס, התעקש להזכיר את תרומתה של בלפסט למרד, שהיה ברובו הגדול אירוע דרומי. כשהוא נשאל מה יכולים הישראלים ללמוד מההתנסות האירית בשנת 1916, הוא מהסס, ואז מחייך ומשיב: "אם יש משהו שאתם יכולים לקחת מההתנסות הזו, הוא ציטוט של ווינסטון צ'רצ'יל על דיכוי המרד: 'דשא גדל במהרה מעל שדות קרב, אך לא מעל גרדומים'".