"אתם רואים את הולנד כמדינה אוהבת יהודים, אבל המצב שם נורא"

"קבוצה קטנה של יהודים שנותרו בהולנד לא מרגישים יותר בטוחים במדינה, אבל אומרים שלהגר לישראל או לכל מדינה אחרת יהיה קשה עבורם", ציין העיתון שכתב שיש בהולנד קבוצה של הולנדים שיצאו נגד יום הזיכרון שמצוין כל שנה תחת הסלוגן: "ה-4 במאי לא היום שלי". העיתון כתב, כי גני הילדים של יהודים מוגנים על ידי שומרים מזוינים בנשק. אחד מהם, אמיטל גרסיה, סיפר לעיתון שהוא הסתובב עם חברים באמסטרדם כאשר מכונית נעצרה לידם. הוא היה היה בטוח שהם מבקשים הוראות איך להגיע למקום כלשהו, אבל אז הנוסעים ברכב צעקו לו: "חבל שהיטלר לא סיים את העבודה איתכם. מקווה שמישהו אחר יעשה זאת". 

גרסיה, בן ה-24, החליט לא לסבול יותר ויחד עם קבוצת חברים עלה לישראל: "אני מרגיש שאני כבר לא צריך להתבייש ביהדות שלי", אמר. הוא מספר שבעת הפיגוע במוזיאון היהודי בבריסל, גיסו הותקף ברחוב באמסטרדם על ידי חבורת הולנדים ממוצא מרוקאי. לדברי גיסו מנחם: "כל מוסד יהודי באמסטרדם כיום - אם זה גן ילדים, מוזיאון, בית כנסת חנויות ומוסדות יהודים נשמרים יום ולילה על ידי המשטרה שבנתה במקומות אלה עמדה קבועה". 

יופ סוזאן, שעלתה לישראל ומתגוררת בנתניה אמרה: "אתם רואים את הולנד כמדינה אוהבת יהודים, אבל המצב שם נורא. יש לנו קשיי התאקלמות בארץ והמצב הביטחוני לא מושלם, אבל אנחנו שוב גאים להיות יהודים". 

מאייר ואן דר סיוליס מספר לעיתון על ימי מלחמת העולם השנייה כששהה באמסטרדם. "ניסיתי לשכנע את הורי לברוח, אבל הם לא שמעו לי". בטלוויזיה ההולנדית הוקרן סרט דוקומנטרי על שואת היהודים בהולנד השבוע שהחזיר אותו בבת אחת לאותם ימים. הוא היה בן 13 כשהמלחמה פרצה. "קראתי אז הרבה עיתונים וידעתי מה הולך לקרות".

למרות איומים על המשפחה מצד הולנדים, היא נשארה בהולנד. ב-10 בנובמבר 1942 נשמעו נקישות על דלת המשפחה. מאייר עלה דקות לפני כן לגג לתקן משהו. כשחזר כעבור שלוש שעות כולם נלקחו למחנות והוא ניצל. לדבריו שישה ימים לאחר מכן אימו, אביו ואחותו בת ה-14 הומתו בתאי הגזים באושוויץ. הוא קיבל את המידע לאחר המלחמה מהצלב האדום. הוא עצמו נמלט למקומות מסתור כדי שהנאצים ומשתפי פעולה הולנדים לא ימצאו אותו. הנחמה היחידה שנותרה לו שגם אחיו נותר בחיים.