מורד הנהר: ביקור נתניהו באתיופיה עורר סערה בשכנה מצפון

הסכר המדובר ממוקם על הנילוס הכחול, המספק 70% ממי הנהר שממנו שותים הסודנים והמצרים. עלות הפרויקט האתיופי מוערכת ביותר מ־7 מיליארד דולר. הוא אמור לספק לאתיופיה 6,000 מגה ואט חשמל, אך במקביל, כך לפי הטענה המצרית, לייבש את מצרים.
 

רקע היסטורי: בהסכם שנחתם ב־1929 ניתנה למצרים שליטה מלאה בנהר לכל אורכו ונאסר על מדינות אפריקה השוכנות על גדותיו במעלה הנהר לבצע כל עבודות בנילוס ובפלגים הזורמים אליו. ב־1959 חתמו מצרים וסודן על תוספת להסכם, ולפיה למצרים הוקצבו 55.5 מיליארד מ”ק ולסודן 18.5 מ”ק, שהם 87% ממי הנהר. לשאר מדינות אפריקה במעלה הנהר – אתיופיה, טנזניה, אוגנדה, בורונדי, רואנדה, קניה וקונגו – נותרו 13%.
 

המשבר בין מצרים לבין מדינות אפריקה של מעלה הנהר נחשף בכנס שהתקיים בשרם אל־שייח’ ב־14 במאי 2010. מדינות אלו הציגו בפני מצרים הסכם חדש, הסכם אנטבה, שגיבשו למען שיתוף פעולה בין כל מדינות הנילוס, מבטל את ההסכמים הקודמים ומבוסס על חלוקה מחדש של מי הנהר באופן שיענה על צורכי כל המדינות בצורה מאוזנת. מצרים דחתה את ההסכם החדש תוך התבססותה על הסכמי 1929 ו־1959. בתגובה הודיעו מדינות אפריקה כי הן פותחות את ההסכם לחתימת כל מדינות אגן הנילוס ובתום שנה הוא ייכנס לתוקפו.
 

וכך היה. ההסכם שנחתם ב־2010 איזן את המצב, כאשר חייב את שתי המדינות לחלוק באופן יחסי במים עם מדינות אפריקה. לרוע המזל, ישראל מצליחה להשתלב גם בסכסוך הזה: מפלגות אופוזיציה במצרים מצביעות על ישראל כאילו היא  משתפת פעולה עם אדיס אבבה בעניין “שוד מי הנילוס”. בביטאונים אופוזיציוניים במצרים משווים בין ביקורו של ראש הממשלה בנימין נתניהו באתיופיה ובמדינות אפריקאיות אחרות לבין הביקור של שרת החוץ לשעבר גולדה מאיר ב־1958 למדינות אלו, כדי לעצור את ההשפעה של הנשיא לשעבר גמאל עבד א־נאצר. “ישראל משתמשת בסוגיית המים, שהיא סוגייה אסטרטגית, כדי ללחוץ על מצרים”, נכתב באתר “אינפראד”, “כבר ב־1974 ביקשה ישראל לקבל חלק ממי הנילוס, אולם בקשתה זו זכתה להתנגדות מצד אתיופיה וסודן”.
 

 

ד”ר סעיד אל־מסרי, מנכ”ל משרד התרבות לשעבר, כינה את התסריט שלפיו מצרים הופכת למדינת מעבר של מי הנילוס לישראל ”אסון”. אל־מסרי הגיב להצעה של ד”ר האני אבו אל־חסן, שכתב בעיתון “אל־מסרי אל־יום” כי על מצרים להכין את דעת הקהל להעברת מים לישראל כדי לפתור את סוגיית סכר הרנסנס באתיופיה וכדי להפוך את הנילוס לנקי יותר.
 

“אפשרות זו של פתרון סוגיית סכר הרנסנס בהעברת תעלת מים מהנילוס לישראל הוצגה ב־2010 על ידי ד”ר טארק מורסי, מרצה לכלכלה באוניברסיטת קהיר, אך נדחתה על הסף”, כתב אל־מסרי, “אפילו הנשיא לשעבר חוסני מובארק לא ראה לטווח ארוך ולא הבין שישראל מגיעה למדינות הנילוס האפריקאיות כדי לחתום על עסקה שלפיה תקבל חלק ממי הנילוס, בתמורה לסיוע בפיתוח החקלאות. ישראל משתפת פעולה עם מדינות המקור של הנילוס, בלי להתייחס למצרים – והדבר עלול להוות טרגדיה לכל משטר במדינה”.
 

את ראייתו האפוקליפטית סיכם ד”ר אל־מסרי כך: “אין ספק שהסלוגן של ישראל ‘מהנילוס עד הפרת’ מתקרב למציאות בצורה חדשנית, ואילו אנחנו ממשיכים לישון וסומכים על כך שהאל ישמור את מצרים משום שהיא הוזכרה בקוראן, אז אפשר להמשיך לישון בתוך האשליות הלאומיות והדתיות שלנו”.