שובו של עידן ישן: רוחות המלחמה בין אירופה לאסלאם חזרו

לא פחות מ-1256 מצלמות אבטחה הממוקמות בנקודות שונות בעיר ניס בריביירה הצרפתית הופכות את העיר למצולמת ביותר בצרפת וכנראה באירופה כולה. אבל המערך הזה לא הספיק כדי למנוע במוצאי החג הלאומי בסוף השבוע שעבר את הטבח הנורא ב"טיילת האנגלים". מצלמות דומות היו גם במרכז המסחרי של אולימפיה במינכן כשמפגע בודד, גרמני-איראני בן 18, ביצע שם טבח משלו, שלטענת מפקדי משטרת מינכן "לא היה קשור לטרור האסלאמי" (בניגוד למבצע פיגוע הדקירה ימים אחדים קודם לכן ברכבת באזור).

פחות מלוכדים

בסוף השבוע שעבר, לאחר שבתקשורת הצרפתית ובמיוחד בעיתון "ליברסיון" התפרסמו צילומים שמראים שרק מכונית משטרה אחת נמצאה בנקודה שבה פרצה בקלות משאית המוות של מוחמד לחואג’ בוהלל את מחסום הפלסטיק של האבטחה, פנו שלטונות הביטחון הצרפתים בדרישה לא מקובלת לעיריית ניס: להשמיד את 30 אלף שעות ההקלטה שבידיהם מתחילת הפיגוע ביום שישי בערב ועד למוצאי השבת. ראש המועצה המחוזית כריסטיאן אסטרוזי מיהר להאשים את המדינה בניסיון "למחוק את העקבות". העירייה סירבה לדרישה ומתכוננת להשתמש בסרטים בבירור התביעות המשפטיות הצפויות של משפחות הקורבנות והנפגעים. שר הפנים ברנאר קזנב הורה על חקירה בתוך המשטרה לאחר פרסום הצילומים, גם אם הוא ממשיך לטעון כי האבטחה פעלה כמתוכנן.

בניגוד לדימוי העמידה המלוכדת מול איומי הטרור שהפגינה צרפת אחרי פיגועי הטרור בינואר 2015, ובמידה כבר קצת פחותה יותר במסע הטרור בנובמבר אשתקד, הפעם נפלו המסכות והבחירות המתקרבות לנשיאות עושות את שלהן. גם מנהיגים בימין, שהעלו תמיד את האחדות הלאומית על נס, הרשו לעצמם למתוח ביקורת על מחדלי הממשל הסוציאליסטי, כשעל הכוונת הנשיא הולנד וראש הממשלה ולס. בממשל עצמו גוברת המבוכה. פרט להארכת מצב החירום עולות שוב הצעות, סמליות בעיקרן, לאסור על הפגנת "סימנים חיצוניים" מוסלמיים ואחרים במקומות פומביים. זאת לאחר שחבישת צעיף נאסרה בבתי הספר הממלכתיים ואיסור על הבורקה, בגד הגוף המלא, חל רשמית במקומות הציבוריים.

לא רוצים לגור ליד מוסלמים

בגרמניה, שממשיכה לדגול בקליטת הפליטים המוסלמים, היו התגובות על פיגועי השבוע מאופקות למדי והתקשורת הגבילה את העיסוק בהם. למרות ההכרזות על הגברת הלחימה באסלאם הקיצוני, ה"אסלאמופוביה" ממשיכה להיות מילה מגונה בצרפת, בגרמניה, בבלגיה ובאירופה כולה. אבל הציבור חרד יותר ויותר מהמוסלמים, דורש מעקב אחריהם ומסרב, לפי סקרים שונים, לגור בשכנותם.

לפי הקולות שנשמעים לא רק מהימין הקיצוני במדינות רבות ביבשת, מתעוררת לפתע התחושה של חזרה להיסטוריה הרחוקה, למלחמה בין הנצרות לאסלאם, בין אירופה לפולש המוסלמי המאיים מן הדרום והמזרח. ההבחנות בין סונים ושיעים, פרו ואנטי־מערביים, דאעש ולא דאעש מתפוגגות לעין המצלמות. אין מוסלמים טובים ורעים.

קחו למשל את טורקיה, ספקית המהגרים מספר אחת לגרמניה - ניסיון ההפיכה הכושל והצעדים שבאו בעקבותיו העמידו אותה, כמו פעם, במרכז דימוי האיום המוסלמי על אירופה. כעת נראית הצטרפותה לאיחוד האירופי, למרות הסכמי הפליטים, רחוקה מאי פעם. צרפת, כמו אירופה, הזהירה את ארדואן מהשלכות מצב החירום שלו (למרות הארכת מצב החירום בצרפת עצמה) וזכתה ממנו בהערה מעליבה להתעסק בענייניה שלה. וכך, לאורכה ולרוחבה של אירופה, מתגברות ההצהרות על השוני בין ערכי האסלאם לערכי הדמוקרטיה והמערב.