לפני שנה, באחד מימי אוגוסט 2015, הפגינו מאות צעירים עיראקים בבגדד נגד השחיתות של שרי הממשלה. כמה מהם הגיעו עם שלט מושקע במיוחד. ארבעה שמות כיכבו בשלט, כולם שרי אוצר בממשלות עיראק. שלושת האחרונים כיהנו בתפקידם בעשור האחרון, והראשון היה יוצא הדופן מכולם: היה זה היהודי יחזקאל ששון, שנפטר בשנת 1932. הוא היחיד שקיבל מהמפגינים ציון לשבח על הישגיו. האחרים, שפעלו בעידן שאחרי סדאם חוסיין, זוכו בכינוי הגנאי "אפס הישגים". "הנאמנות בשירות הציבור", נכתב בתחתית השלט, "אינה קשורה לדת".
ביום שישי שעבר הרסו דחפורים את הווילה הישנה של ששון, שהייתה מבתי המידות היפים והישנים של בגדד, ופתחו מחדש דיון ציבורי כפול - על אהבת המולדת של הגביר היהודי, ועל חסרונם של היהודים דווקא בימים אלה של שיקום וחיפוש דרך. הבית, שנבנה במאה ה-19 ושכן ברחוב אל-רשיד הידוע, לגדת החידקל, נמכר ליזם נדל"ן שמתכנן להקים עליו מגדל דירות. רק לאחר שהפך לעיי חורבות, נזכר משרד התיירות העיראקי כי מדובר באתר מורשת לאומית ופתח בסדרת האשמות פומבית כלפי העירייה, שחתמה על צו ההריסה, בגין הפרת חוק. אבל זה היה מאוחר מדי. מן הווילה היפה, בעלת שתי הקומות והעיצוב העותמני, יישארו רק תמונות.
עיראק של היום, פצועה ודוויה ממלחמת עדות, הצמיחה מתוכה דבר אחד טוב. חירות הביטוי שם נדירה, חופשית מהמוכר והידוע בכל מדינה ערבית אחרת. משום כך, אין דבר מפתיע במחאה הפומבית שעוררה מחיקת ביתו של השר הנערץ. גולשים ברשתות החברתיות ראו בכך ביטוי לשחיתות שבה נגועה ממשלת חיידר אל־עבאדי.
"לא רק דאעש הורג והורס", כתב בפייסבוק נורי עבוד יאסין מהעיר כרבלא. "גם בממשלה יש מי שדומה לדאע"ש ומזניח את התרבות שלנו. אנו כעם נפלנו בין אלה ואלה, ואין מי שהתרבות והמורשת חשובים לו. נותרו הנחשלים, הברברים, החשוכים". איברהים עלי סאלם מהעיר דיוואניה כינה את המעשה "פסגת הפיגור והשפלות כלפי ההיסטוריה של עיראק".
"מבחינת הפולקלור, המורשת והארכיטקטורה של בגדד, הריסת בית ששון היא אסון", קבע חוקר המורשת העיראקי עאדל אל-ערדאווי. "לו החוק היה מיושם, היו האחראים לשינוי פניה של עיראק במעשים כאלה זוכים לעונש החמור ביותר".
"קיבלנו את הבשורה בעצב רב. כל משכיל עיראקי, או מי שמתעניין בעברה, יודע מיהו יחזקאל ששון", סיפר ל"מעריב המגזין" החוקר וההיסטוריון העיראקי נביל אל-רובייעי, בשיחה מבגדד. אל-רובייעי, עיתונאי לשעבר המתמחה בחקר ההיסטוריה של יהודי בבל, הוסיף בציניות: "תודה למדינה שלנו, לממשלתנו ולמוסדות שלנו, אם כך הם מכבדים את ששון ופעילותו. ימיו כשר היו חשובים מאוד לבניית עיראק. הוא ניחן במסירות, בניקיון שלטוני ובהגנה על כספי ציבור".
"מתקשרים אלי מכרים משם, בכעס רב", הוסיף פרופ' שמואל מורה, יו"ר אגודת האקדמאים יוצאי בבל. "הם זועמים על העירייה שנתנה אישור לדבר כזה".
האוסף נעלם
יחזקאל ששון נולד במרץ 1860 בבגדד. הוא התחנך בתיכון אליאנס, ובגיל 17 שלח אותו אביו, עורך הדין עזרא ששון, להשלים תואר ראשון במשפטים באיסטנבול. שם, בבירת האימפריה, רכש ששון היכרות עם שלל שפות – יוונית, גרמנית, צרפתית ולטינית - וחיזק את האנגלית שבפיו. הוא מונה למתורגמן במנהלת מחוז בגדד, אחר כך לתפקיד בכיר במנהלת הנהרות, וב-1908 נבחר לציר במועצת העירייה הראשונה של בגדד, עדיין תחת השלטון העותמני. הטורקים חיבבו אותו והותירוהו בתפקיד שתי קדנציות רצופות. אחריהן מינו אותו ליועץ מיוחד למשרד החקלאות והמסחר. כשמונה לשר האוצר היה בן 61. ששון נפטר בגיל 72, בעודו מכהן כיו"ר ועדת הכספים של הפרלמנט. הוא נקבר בפריז.
בביתו של ששון שכנה בעבר ספרייה גדולה וחשובה, במגוון שפות, שהוחרמה על ידי שלטון הבעת' בשנות ה-70. אוסף הספרים נעלם מאז, ויש טוענים כי נגנב או מצא דרכו לידיים פרטיות לאחר נפילת המשטר ב-2003.
העיתונאית לינדה מנוחין עבד אל-עזיז, שנולדה בעיראק ומצויה בקשרים יומיומיים עם מכרים במולדתה, מספרת כי בין שלל ביטויי התסכול שם על הריסת הבית, נכתב גם שיר, פרי עטו של המשורר הצעיר מוחמד אל-רכאבי. "ששון, משכנך בלבבות בנוי / האהבה נשארת ולא תמות כבולה / לו היית בארץ שמעניקה מעמד לנכבדיה / לא היה צומח בתוכנו בּוּר שהיה לאדון".
"כל דבר יפה הקשור במורשת בארץ שתי הנהרות הופקר", הוסיף אל-רובייעי. "במיוחד מה שקשור ליהודים. לא רק בית יחזקאל ששון הוא אתר מורשת, אלא גם ששון עצמו היה כזה".
הניח את היסודות
באוקטובר 1920, בעקבות מפלת העותמנים במלחמת העולם הראשונה, נפלה עיראק לידי המנדט הבריטי. לונדון המליכה על עיראק את הנסיך ההאשמי פייסל הראשון ונתנה לבני הארץ אור ירוק להקים את מוסדות מדינתם. הממשלה הראשונה, בראשות עבד אל-רחמן אל-נקיב, גייסה את המשפטן ואיש הכספים היהודי לתפקיד שר האוצר. מאז הוא כיהן בתפקיד עוד ארבע פעמים, תחת ראשי ממשלה שונים.
היו אלה ימים אחרים: בפרלמנט העיראקי הוקצה מקום לצירים יהודיים, ובני הקהילה נדרשו להשתלב בפקידות ובמשרדי הממשלה, ועשו זאת בחפץ לב. הפעילות הציונית כבר לא הייתה בחיתוליה, אבל המתיחות בין ערבים ליהודים, בפלשתינה ובעיראק, טרם התפתחה לכדי איבה מדממת. לימים, יתרום ששון מכספו הפרטי לקרן הקיימת, ויזכה שייקרא על שמו מושב בעמק יזרעאל – כפר יחזקאל. בעיראק, אפילו היום, איש לא רואה בחיבתו לציונות סיבה לשלול ממנו את מדליות הכבוד הרבות.
"מצבה הכספי של עיראק היה בכי רע", מספר אל-רובייעי. "היה צריך להניח יסודות למיסוי, לכלכלה ולתקציב מדינה. ששון נהג בקשיחות במגעיו עם מנהלים בכירים ועובדים. הוא גילה כי ארמון המלוכה ניסה לחפות על משיכת יתר בסעיף מסוים בתקציב באמצעות העברות אליו מסעיף אחר. הוא הורה לאסור זאת, מה שעורר את כעסם של המלך ויועציו בארמון, אבל ששון התעקש ונימק שההעברות הללו מנוגדות לחוק ולאינטרס הציבורי".
אחד הסיפורים הידועים עליו עוסק במתווה הנפט. הענף המכניס, שעליו התבסס עיקר כלכלתה של עיראק, הופקד בידי תאגיד עיראקי-בריטי. ששון היה זה שהסדיר לראשונה את עיקרי החלוקה של רווחי הנוזל השחור בין החברה המפיקה לאוצר המדינה. במגעיו עם התאגיד, הוא דרש להצמיד את שכר המדינה לשער הזהב. דרישתו עוררה תמיהה אף מצד חבריו לאוצר, מאחר שהליש"ט היה אז המטבע החזק בעולם. "נכון, כזה אני", הוא ענה למבקריו, "אדם עקשן, שעדיין תקוע בעידן העותמני. אבל אנא שלמו לנו לפי שער הזהב".
בתוך שנים מעטות התברר כי צדק. ערכו של הליש"ט צנח בהשוואה לזהב, וחברת הנפט הבריטית המשיכה לשלם לפי שער האונקיה. לקופת האוצר של עיראק נחסכו הפסדים במאות מיליונים.
"כתוצאה מכך, הבריטים התלוננו על ששון וביקשו שיודח ממשרד הכספים", מספר אל-רובייעי. "הוא לא נרגע, ודרש מתאגיד הנפט להקצות מניות לממשלת עיראק, ובמקביל המשיך לפעול לשיפור קופת האוצר, באמצעות עידוד היצוא, כדי להגדיל את הכנסותיה ממטבע חוץ. הוא קרא לאזרחים לבוא ולהשתלב בתעשייה, ובימיו הונחו היסודות לשיטת המיסוי והמכסים".
החוקר וההיסטוריון העיראקי עבוד אל-שאלחי תיעד בספרו שיחה שקיים ששון עם ראש הממשלה נאג'י אל-סווידי. זו הייתה שיחת עבודה, שעניינה שיפוץ ה"קשלה", בית הכלא ההיסטורי של בגדד. ראש הממשלה התעניין אצל שר האוצר מדוע הוא הורה להפחית ב-15% את סכום השיפוץ שהוקצה לפרויקט. "אולי תוכל להשיב את הסכום המלא? הרי הקשלה הוא מאתרי המורשת החשובים של בגדד", תהה הבוס. “אדוני", ענה ששון, “טוב לשמור על אתרי המורשת, אבל חשוב לא פחות לשמור גם על ההון הציבורי. הון שמזניחים אותו חשוף לביזה".
בשנת 1932, ויחד עם יהודי נוסף - מנכ"ל רשות המטבע דאז, איברהים אל-כביר - יזם ששון את הדפסת הריאל, המטבע העיראקי העצמאי הראשון. יאסין אל-האשמי, שכיהן כראש ממשלת עיראק בשנות ה-20, אמר עליו: "ששון אפנדי הוא שם נרדף למאבק להסדרת ענייני המדינה העיראקית בשנותיו הרזות של המנדט הבריטי".
לינדה מנוחין מספרת כי השפעתו המיתולוגית של ששון קיבלה ביטוי עממי באמצעות הנחלת פועל מיוחד לסלנג העיראקי – “לְחַזְקֵאל". פירושו, לנהוג בקפדנות ודייקנות בניהול ענייני חשבונות.
הקרב על הטלגרף
אף שהתמחותו הייתה כספים, נהג ששון לייעץ לראשי הממשלה גם בתחומים אחרים. ב-1921 היה הראשון שיזם את חוק המפלגות, שמעניק לאזרחים חירות להתאגד. לדבריו, כל עוד לא תעוגן הקמתן בחוק, יוקמו התאגדויות חשאיות, ולממשלה לא תהיה שליטה עליהן. הוא אף היה הראשון שהניח תקציב שנתי למדינה החדשה, שנע באותן שנים בין שלושה מיליארד לחמישה מיליארד ליש"ט.
"הזיכרונות האלה", אומרת מנוחין, "מטפחים את הערגה של העיראקים בימינו ליהודים. חלק מהם אומרים כי מאז היגרו היהודים מעיראק, היא לא ידעה ברכה".
"פעם קיבל ראש הממשלה עבד אל-רחמן אל-נקיב מכתב התפטרות מששון, וענה לו בסירוב", מספר אל-רובייעי. "'אם אסכים להתפטרותך', הוא ענה לו, ‘אפגע בזכויות האזרחים. התועלת הציבורית מונעת מהעט שלי לחתום על ההתפטרות'".
החוקר היהודי-עיראקי מאיר בצרי כתב באחד מספריו כי יחזקאל ששון העז וקבע גבולות אפילו לתקציב הארמון המלכותי. הימים היו ימי מלחמות השבטים בחצי האי ערב, שהולידו את ממלכת סעודיה. פייסל הראשון הוטרד מאוד מן המאבקים שבהם נחלה המשפחה ההאשמית תבוסה מידי בני סעוד, והרבה להתעדכן על המתרחש באמצעות הטלגרף. היה זה שירות מתקדם, שתבע תשלום גבוה מקופת הארמון לחברות הטלגרף הבינלאומיות.
לשר היהודי התברר כי תקציב הטלגרף של הארמון אזל עוד לפני תום השנה. בצרי תיאר בכתביו את פרטי השיחה שהתנהלה בין ששון לשר הארמון של המלך, ספואת פאשא.
"בא אלי שר הכספים, ששון אפנדי, נסער כולו, כועס על ההוצאות המוגדלות, ודרש להשלים את החסר מתקציב אחר", סיפר שר הארמון לבצרי. "מיהרתי להסותו, וביקשתי שיסביר את בקשתו. הוא רק הוסיף וסער. אמרתי לו: ‘הוד מלכותו בחדר הסמוך, ולא מפריד בינינו אלא קיר דק. אנא הנמך את קולך שמא ישמע אותנו'. הרגעתי אותו שבקשתו לא תישכח, וכי אנו יכולים להשלים את הסכום החסר מתקציבו הפרטי של הארמון. למחרת נכנסתי למלך. הוא שאל אותי, מדוע ששון היה כה נרגז. השבתי למלך על שאלתו, תוך שאני מנסה להפחית מחשיבות הסיפור. המלך ענה: ‘אני שמח על עמדת שר האוצר שלי ועל קשיחותו'".
"מאז 1963 ועד היום", מוסיף ההיסטוריון אל-רובייעי, "נהגו ממשלות עיראק ברשלנות כלפי אתרי המורשת, הבתים ונכסי הדמויות החשובות מעידן המלוכה. הדבר נכון במיוחד בנוגע לקהילה היהודית. את בתי העלמין היהודיים בערים דיוואניה, חילה ובצרה הסירו, וכן את קברו של חבר הפרלמנט מנחם סאלח דניאל ובנו עזרא בעיר כִּיפְל. על קבר הנביא יחזקאל בכיפל נבנה מסגד בתמיכה מחו"ל, במימון 12 מיליון דינרים ובאישור גורמי הדת".
השבוע הפנה פרופ' שמואל מורה קריאה לשלטונות עיראק לגלות הקפדה יתרה בשמירה על סמלי הקהילה היהודית. מורה הסתמך על מחקר שביצע חברו, ד"ר נסים קזאז, שעקב אחר הפרסומים העכשוויים בעיראק בנושא זה. המידע שאסף קזאז מעיד על הפקרות בטיפול באתרי המורשת היהודית. תגובה רשמית מבגדד טרם הגיעה, אבל משכילים עיראקים יעידו כי בעניין הזה, נוהגות ממשלותיה ללא אפליה: הזלזול באתרי ההיסטוריה והמורשת הוא אחד לכל העדות והמיעוטים.