מלאכים בערי סוריה: סיפורם של מתנדבי "הקסדות הלבנות"

מאות הפצצות אוויריות וארטילריות, תוך שימוש בטילים מונחים, בפצצות כבדות שנועדו לחדור בונקרים, בחביות נפץ, ולפי הדיווחים גם בפצצות נפאלם ובמערכת הרקטית TOS-1 שכוללת ראשי קרב שמציתים אש, המשיכו לכתוש את אחת הערים העתיקות והמרשימות בעולם, ולהפוך אותה לעפר ואפר.  

"המשטר ורוסיה צללו למעמקים חדשים ויצרו גיהינום חדש עלי אדמות על חלב", אמר בשבוע שעבר שגריר בריטניה באו"ם, מתיו רייקרופט, בדיון חירום במועצת הביטחון, "רוסיה שותפה למשטר הסורי בביצוע פשעי מלחמה". 

יותר מ־60 חודשי המלחמה סיפקו כבר לא מעט תמונות שנכנסו לדפי ימי ההיסטוריה, וגם הימים האחרונים העשירו את האלבום. באחת התמונות הבולטות נראה גבר שפלג גופו העליון מבצבץ מבעד להריסות ביתו וידו מנסה לכסות על פניו, ולידו שוכב בנו. איש הצלה מנסה לטפל בשניים, שהיו מכוסים דם ואבק, על אף שהיה ברור כי הם לא שרדו. לפי הדיווחים, בן נוסף נהרג בהפצצה הכבדה, ואילו אם המשפחה וילדה הצליחו לצאת בחיים.

מי שסיפקו את התמונה הדרמטית והמטרידה היו אנשי ההגנה האזרחית של סוריה, אשר ידועים גם בכינוי "הקסדות הלבנות", ארגון התנדבותי דמוי הג"א או פיקוד העורף, שפועל לחילוץ נפגעים בין ההריסות בסוריה, בעיקר בחלב, ולספק מזון וסיוע לנזקקים. הם גם היו אלה שפרסמו באוגוסט האחרון את הצילום הקשה של עומראן דקניש, הילד שחולץ מתוך ההריסות של ביתו בחלב ונראה מכוסה אבק באמבולנס.

באותו יום שבו הופצה התמונה של האב והבן המתים, נודע כי "הקסדות הלבנות" היו בין ארבעת הזוכים בפרס "הקיום הנכון", שנחשב גם לפרס נובל האלטרנטיבי, וזאת על "האומץ, הרחמים והמעורבות ההומניטרית היוצאים מן הכלל שלהם בהצלת אזרחים מתוך ההריסות במלחמת האזרחים בסוריה". 

"כמי שמהווים צינור חמצן ומקור נדיר לתקווה לאוכלוסייה האזרחית שנמצאת במצור, אנשי 'הקסדות הלבנות' גם מסייעים בבנייה מחדש של התשתית הציבורית הפגועה ומחנכים את האוכלוסייה לצעדי בטיחות שיש לנקוט אותם בזמן התקפה אווירית", נאמר בהודעה הרשמית על הזכייה. "המחויבות העמוקה שלהם לפעולה הומניטרית משכה את תשומת הלב הבינלאומית למאבק של אזרחי סוריה ולהרס שנגרם מחביות נפץ, והם קוראים בקול רם לסיום מעשי האיבה במדינה". 

היום תכריז ועדת פרס נובל לשלום על זהות הזוכה או הזוכים לשנת 2016 ונכון לעכשיו נחשב הארגון הסורי לאחד המועמדים המובילים. יותר מ־130 ארגונים ועשרות אישים בולטים - בהם ג'ורג' קלוני, דניאל דיי לואיס, ג'סטין טימברלייק, אלישה קיז ובן אפלק - התגייסו לקמפיין שקורא להעניק לפעילים הסורים את פרס נובל. "אנשי 'הקסדות הלבנות' מתעוררים בכל יום כדי להציל חיים שאחרים מנסים כל כך לקחת", נאמר בעצומה המקוונת שכבר זכתה ליותר מ־210 אלף חתימות.

מי שלא ממש אוהב, בלשון המעטה, את תשומת הלב העולמית שמופנית לעבר "הקסדות הלבנות" הוא נשיא סוריה, בשאר אסד. "מה הם עשו בשביל סוריה?", תהה כאשר שמע שהארגון מועמד לפרס נובל לשלום. את עמדתו ביטא היטב לפני כשבועיים, כאשר ארבעה מרכזים של הארגון הופצצו בחלב, ובנוסף הושמדו שלושה בתי חולים, מרכז תדלוק ומשאיות. "הפרס עצבן את המשטר ואת הרוסים והם פגעו בנו בכוונה", טען המתנדב איברהים אל־חאג'. "למרות כל זאת, אנחנו נמשיך לפעול ונהיה חזקים יותר". 

אם לענות על שאלתו של אסד, התשובה היא שבניגוד אליו ולתומכים שלו, שאחראים למותם של מאות אלפים במהלך המלחמה האכזרית, לא פחות מ־60 אלף בני אדם חבים את חייהם למתנדבים שפועלים יום ולילה, בתנאים הקשים ביותר האפשריים, על מנת לספק טיפת אור ותקווה בתוך התופת שאופף את המדינה השסועה. 

כ־3,000 מתנדבים, נשים לצד גברים, פעילים כיום במסגרת ארגון ההגנה האזרחית הסורית ביותר ממאה אתרים ברחבי המדינה. עד פרוץ המלחמה הם עבדו במשרות רגילות - אופים, מורים, נהגי מוניות - אבל מרגע שהמדינה הפכה לתופת, בעיקר באזור חלב, הם החלו להקדיש את זמנם למען הגשמת המשפט הידוע שמקורו במשנה היהודית ומצוטט גם בקוראן: "כל המקיים נפש אחת - כאילו קיים עולם מלא". 

מי שיזם את הקמת הארגון הוא ג'יימס לה מסורייה, לשעבר קצין בצבא הבריטי ויועץ לחברות פרטיות ולמשרד החוץ הבריטי, שפעל במשך יותר משני עשורים במדינות רעועות במטרה לסייע להשגת יציבות. בתחילת 2013, בעת שהיה באיסטנבול, החל לה מסורייה, יחד עם צוותי הצלה טורקיים, להכשיר קבוצה ראשונה של 20 מתנדבים סורים מצפון חלב שהיוו את הגרעין של "הקסדות הלבנות". "הכל החל עם ההפצצות של המשטר באזורים בצפונה של סוריה ובדרומה שהוכרזו כמשוחררים בסוף 2012", סיפר לה מסורייה בראיון לאל־ג'זירה בשנה שעברה. "מתוך הקהילות האלה צצו אנשים שכאשר הפצצות נפלו על הרחוב, הם היו רצים ומסייעים לשכנים שלהם, והם עשו את זה בלי הכשרה ובלי ציוד".

באתר הרשמי של הארגון נכתב "כאשר הפצצות נופלות מהשמיים, אנשי ההגנה האזרחית הסורית ממהרים פנימה. במקום שבו השירותים הציבוריים כבר לא מתפקדים, המתנדבים הבלתי חמושים האלה מסכנים את חייהם על מנת לסייע לכל מי שבמצוקה - בלי קשר לדת או לפוליטיקה. עובדי ההצלה המתנדבים האלה, שידועים כ'קסדות הלבנות', פועלים במקום המסוכן ביותר על פני כדור הארץ". 

 

 

למרות הסכנה המתמשכת, שלעתים כוללת התקפות אוויריות כפולות על אותו מקום במטרה לפגוע בצוותי ההצלה, המתנדבים לא מוותרים על המשימה הקדושה. בקסדה ובמגיני ברכיים  ומרפקים - האמצעים היחידים השומרים עליהם - הם רצים לתוך האש עם מכשיר קשר וציוד בסיסי ברגע שהם שומעים את הפצצות האדירות פוגעות בקרקע. את המחיר שילמו כבר יותר מ־140 מתנדבים שנהרגו. "אנחנו יוצאים כדי להציל אנשים רבים ככל שנוכל", הסביר המתנדב חאלד פראח לרשת ABC השבוע. "אם אדם אחד חי, זה מספיק מבחינתו כדי לקחת את הסיכון". 

פראח יודע למה הכוונה. סרט תיעודי חדש של נטפליקס, שעלה לאתר לפני כשבועיים והוצג בפסטיבל הסרטים של טורונטו, מביא את סיפורם של אנשי "הקסדות הלבנות", ובהם הרגעים הדרמטיים שבהם פראח וחבריו הצליחו לחלץ תינוק בן פחות מחודש בחיים מתוך ההריסות, נס קטן בתוך התופת. 

"הצלחנו להוציא שתי משפחות. המשפחה האחרונה היו אם ובנה", שחזר פראח בסרט. "האמא בכתה נואשות, כי היא חששה לחיי התינוק שלה. אחרי שעות ארוכות של חפירות, שמענו אותו בוכה. אבל הוא היה לכוד בנקודה שהיה קשה מאוד להגיע אליה. בשלב הזה היינו צריכים להיות זהירים מאוד, כי הילד רק בן שבועיים ואם פיסה של דבר מה תיפול עליו, הוא כנראה ימות. 12 השעות האלה היו קשות מאוד. מדובר בחיי אדם, וצריך לנקוט משנה זהירות. האם הייתם מאמינים שהתינוק בן השבועיים יצליח לשרוד אחרי שביתו נפגע מחבית נפץ, ושלוש קומות קרסו מעל הראש שלו? התינוק הזה היה חזק יותר מחביות נפץ. חזק יותר מתקרה קורסת, חזק יותר מהכל". 

בסוף השבוע שעבר התרחש מקרה דומה כאשר מתנדבי הארגון הצליחו לחלץ בשלום תינוקת בת חודש מתוך בניין שקרס אחרי התקפה אווירית של כוחות המשטר בעיירה אידליב שבצפון. במשך שעות חפרו המתנדב אבו קיפאח וארבעה אנשים נוספים בין השברים עד שהגיעו לתינוקת, שהייתה מכוסה באבק ובדם. כל העת היה חשש לחייה, אולם עיניה הפקוחות והבכי שלה העידו כי היא עדיין בחיים, וכאשר אבו קיפאח הוציא אותה לא הצליחו הוא וכל הנוכחים לעצור את הדמעות. "העולם מכיר אותנו בתור גיבורים, אבל העבודה הזו שוברת אותך", אמר.

"אני לא חושבת שנוכל אי פעם להבין את הזוועות שעברו עליהם, ואני לא חושבת שאנחנו נבין את זה באמת עד שזה יסתיים", אמרה מפיקת הסרט, ג'ואנה נטסגרה. "אבל בוודאי שהתקווה שלהם היא מקור השראה כשרואים את זה". 

על אף שמדובר בפעילות התנדבותית, הארגון הסורי זוכה לתרומות קבועות של עשרות מיליוני דולרים מממשלות גרמניה, דנמרק והולנד ומארגוני סיוע ממשלתיים מבריטניה, ארה"ב ויפן. מי שמנצלות את העובדה הזו הן סוריה ורוסיה, שטוענות כי הסיוע המערבי מוכיח כי לא מדובר בארגון סיוע אמיתי. "אני לא יודע אם הם אמינים או לא, כי יש ארגונים מסוימים שהם בעלי אופי פוליטי, אבל הם משתמשים במסיכות ובאצטלות הומניטריות שונות רק כדי ליישם אג'נדה מסוימת", אמר אסד בראיון לסוכנות אי־פי. 

באתר Change.org אף מופיעה עצומה של "התנועה לסולידריות עם סוריה" שקוראת שלא להעניק לארגון את פרס נובל לשלום. "'הקסדות הלבנות' טוענים שהם 'לא חמושים וניטרלים' בעודם פועלים באזורים שנכבשו רק על ידי א־נוסרה (השם הקודם של הזרוע הסורית של אל־קאעידה) ודאע"ש. הם חמושים. הם צולמו ותועדו תומכים בא־נוסרה/אל־קאעידה, שהם שכירי חרב זרים שטובחים בעם הסורי", נאמר בעצומה. "'הקסדות הלבנות' הם אל־קאעידה 'עם מתיחת פנים'. הם טרור וניאו־קולוניאליזם תחת מטרייה של הומניטריזם". 

כיאה למלחמת התעמולה שמתנהלת במקביל ללחימה הפיזית, לעצומה מצורף סרטון מושקע שנועד להוכיח את הטענה שחברי הארגון הם סוכנים של ארה"ב ושל בריטניה ותומכים בארגוני טרור. באחד הצילומים נראים שני פעילים עם קסדות לבנות חוגגים ברחוב יחד עם פעילי אל־קאעידה, בלי לשקול את האפשרות שהשניים אולי פשוט זיהו מי הגורם החזק במקום, זה שאוחז בנשק, והחליטו להפגין תמיכה - ולו חיצונית בלבד - על מנת שלא יהפכו בעצמם למטרה הבאה של החמושים. 

בחודש שעבר, אחרי ש"הקסדות הלבנות" זכו בפרס "הקיום הנכון", הביע מנהל הארגון ראאד סאלח את תקוותו כי "בעתיד הקרוב מאוד נוכל להניח את כלי ההצלה שלנו ולהתחיל את המשימה של בנייתה של סוריה מחדש". 

אם היום אכן יכריז יו"ר הוועדה הנורווגית של פרס נובל לשלום, תורביון יגלנד, על "הקסדות הלבנות" בתור הזוכים של השנה הנוכחית, זו תהיה עדות נוספת לאמון במי שמנסים להביא לשינוי בתוך התופת המתמשך. אבל כמו שהראו חמש השנים וחצי האחרונות, ובמיוחד השבועות האחרונים, תקוותו של סאלח עדיין רחוקה מהגשמה והוא ואנשיו צפויים לעוד ימים, אם לא חודשים ושנים, עד שיוכלו לנשום לרווחה במקום לספור עד השניות עד נפילת הפצצה הבאה