עבור עיתונאי שעוסק בסיקור בינלאומי היה פידל קסטרו מקור תמידי לתסכול. מצד אחד, ההגינות העיתונאית חייבה להתייחס אליו כאל מי שאמנם הפיל את שלטון השחיתות של הרודן בטיסטה והעניק לאזרחיו עזרה סוציאלית וטיפול רפואי חינם, אבל גם הפך לרודן אכזר ונטל מהאזרחים את חירותם. מצד שני, ההילה שעטפה את האיש גרמה לרבים לרצות להיפגש עמו. ב־1992 חזר פטריק פואבר ד’ארבור, מגיש המהדורה המרכזית של הרשת הראשונה של הטלוויזיה הצרפתית, מאוכזב מאוד מביקורו בהוואנה, בירת קובה.
הבטיחו לו ראיון עם פידל קסטרו, אבל בסופו של דבר נאלצו הוא וכתבים אחרים שבאו לראיין את ה"לידר מקסימו" - התואר שנקשר לקסטרו ופירושו "המנהיג העליון" - להסתפק במסיבת עיתונאים בנוכחות קסטרו. האחרון אומנם ענה באריכות על שאלות שהוצגו לו, אבל לא העניק ראיונות בלעדיים.
כשד’ארבור חזר לפריז, הוא החליט לערוך את צילומי מסיבת העיתונאים, להוציא מהם כמה תשובות של קסטרו, לצלם את עצמו ואת כתב החוץ הבכיר של הערוץ שואלים שאלות שהתאימו לתשובות ולשתול אותן בין תשובותיו של קסטרו. יצא מזה "ראיון" שהפך לאחד הביזיונות הגדולים בקריירה של השדרן הדגול ולשם דבר בכל קורס על אתיקה עיתונאית.
כשיצאתי אני לקובה בדצמבר באותה שנה קינן בי כמובן החלום העיתונאי לפגוש את קסטרו. אבל תחילה, היה עצם המפגש עם קובה, המדינה שהעזה לקרוא תיגר על ארצות הברית, המעצמה החזקה בעולם, הלם בפני עצמו. האווירה בהוואנה ובערים אחרות הייתה אומנם עליזה יותר מאשר בדיקטטורות אחרות שהכרתי, והאנשים הלכו ברחובות בראש מורם, ופה ושם ניגנו ורקדו, אבל גם עוני גאה הוא עוני. קירות הבתים המתקלפים, שורת היצאניות הארוכה בבירת המדינה, שהתגאתה בחיסול הזנות מתקופת השליט בטיסטה והאימפריאליזם האמריקאי - כל אלה היו ניגוד לביקור בבית הדייגים על הים הקריבי הזכור לטוב מ"הזקן והים" של ארנסט המינגוויי או לסעודת כרישים בסנטיאגו דה קובה, עירו של פידל.
במהלך ביקורי משרד החוץ הקובני הזמין אותי לביקור במחלקת המזרח התיכון, שם קידם את פני צעיר שגילה בקיאות מדהימה בפוליטיקה הישראלית. אבל זה לא היה תחליף לפגישה עם קסטרו. ובכל זאת פגשתי אותו לפתע על החוף. ממש באותם ימים הגיעה להוואנה ספינה, ועליה כמה אח"מים, שהצליחה לפרוץ באופן סמלי את המצור שהטילה ארצות הברית על האי. בניגוד לנהוג במקומותינו, האמריקאים לא התעקשו לעצור אותה ויהי מה.
קסטרו בא לקבל את פני הבאים, העיתונאים עמדו מעבר לגדר שהקיפה את הנמל, ואז הוא פנה לפתע לעברנו ועמד שם עם הזקן, המדים וכובע המצחייה, ממש כמו בצילומים. הכתבים המקומיים שהמליצו לי להגיע המטירו עליו שאלות, והוא ענה באריכות על עמידתה של קובה במצור ועל החשיבות של הזדהות העולם החופשי עם מאבקה. בתוך הנאום הארוך הצלחתי גם אני לצעוק שאלה, ובעצם מה שיצא לי זה: "אדוני הנשיא (לא קראתי לו "קומנדנטה" כמו עמיתי), אני מישראל". קסטרו הביט בי בתמיהה, אבל מיד התעשת ואמר בחום: "תודה רבה על תמיכתכם, זה משמח אותי מאוד", ואז הסתובב והלך.
כמו פיל בחנות חרסינה
שבתי לפריז בתחושה שהנה נגעתי במטרה, וזו חמקה ממני. בדמיוני ראיתי את קסטרו, סמל המהפכה הקומוניסטית בקובה, מרצה באוזני שעות, כמנהגו, על יחסו האמיתי לישראל ולעם היהודי ועל השקפת עולמו המהפכנית בתקופה של קץ המהפכות. אבל כל זה נשאר בגדר משאלת לב. חיכיתי להזדמנות נוספת, וזו באה במרץ 1995, כשדניאל מיטראן, רעיית נשיא צרפת פרנסואה מיטראן, שהייתה מעריצה גדולה של קסטרו, הצליחה לשכנע את בעלה להזמין את המנהיג הקובני לביקור בפריז, על אפם ועל חמתם של האמריקאים. כנקמה, כשמיטראן תגיע כעבור זמן מה לבקר את הילרי קלינטון בבית הלבן, יכריחו אותה לעבור שם את כל בדיקות הביטחון.
קסטרו הגיע רשמית לפריז לביקור באונסק"ו, אבל נשיא צרפת העניק לו את מעון ההארחה הרשמי והזמין אותו לפגישה רשמית בארמון האליזה. שם לא היה אפשר להתקרב אליו. ההזדמנות לפגוש אותו נקרתה דווקא במקום מפתיע כשלעצמו עבור מהפכן - בית התאחדות התעשיינים. קסטרו הגיע לשם לעודד את אנשי העסקים הצרפתים להשקיע בקובה, שהייתה במצב קשה מאז התפרקות התומכת הגדולה ברית המועצות והקץ להזרמת הנפט הזול מוונצואלה. האיש הגדול נראה אז כמו פיל בחנות חרסינה.
המדים וכובע המצחייה נעלמו, ורק הזקן נשאר. קסטרו היה ענוב וחנוט בחליפת שלושה חלקים ונראה כמי שנחנק בה. הוא נשא בפני התעשיינים ואנשי העסקים שנדחקו למקום נאום הזוי, שבו הסביר להם מדוע יש להילחם בניצול הקפיטליסטי, בראש ובראשונה של ארצות הברית שנואת נפשו, ואיך להבטיח את זכויות העובדים. לאחר מכן קרא לכולם להשקיע בקובה. לאחר הנאום ניצלתי את שעת הכושר והתקרבתי אליו, לחצתי את ידו והזכרתי שנפגשנו בהוואנה. הוא לא זכר, כמובן, אבל העמיד פנים שכן, החזיר לי לחיצת יד איתנה וחמה וחייך. שאלתי אותו אם הוא מעוניין גם בהשקעות מישראל.
הפרדסים של רפי איתן כבר פעלו אז בקובה לא מעט זמן, אם כי באופן רשמי בשמה של חברה בינלאומית. קסטרו ענה לשאלתי בלי היסוס: "כן, שיתוף פעולה כזה רצוי לנו בהחלט". "למרות היעדר יחסים דיפלומטיים?" שאלתי, "ומה עם הביקורת שלכם על מדיניות ישראל?" "לישראל יש זכות מלאה לקיום לאחר הסבל שעבר העם היהודי", ענה קסטרו. "איש אינו מערער על זכות זו. אבל דווקא עליכם להיות צודקים והוגנים עם השכנים. אני רואה שעליתם על הדרך הנכונה, ואני מקווה שתמשיכו בה, למרות הקשיים וההתנגדות".
המהפך השני
הפגישה השלישית והאחרונה הגיעה שלוש שנים אחר כך. בינואר 1998 נלוויתי לאפיפיור דאז יוחנן פאולוס השני בביקורו ההיסטורי בהוואנה, כפי שעשיתי החל מ־1979 בביקוריו ההיסטוריים במולדתו פולין. ביקורים אלו החישו את ניצחונה של תנועת "סולידריות" בבחירות בפולין וסימלו את ראשית הקץ של הגוש הקומוניסטי.
לקובה האפיפיור לא בא עם ציפיות מוגזמות, אבל לפני שהגיע, הצליח ללחוץ על השלטון ולהביא לשחרורם מן הכלא של כמרים ואנשי דת בצד חשודים אחרים בפעילות אופוזיציונית. קסטרו, שהתחנך בילדותו בבית ספר של כמרים ישועים, התאמץ מאוד לקדם כראוי את פני האורח ונלווה אליו לכל מקום, אולי גם כדי לפקוח עין. אחרי ההשלמה עם עולם העסקים, באה ההשלמה עם עולם הדת, המהפך השני של קסטרו. הוא ליווה את האפיפיור גם למיסה החגיגית בכיכר המהפכה בהוואנה; אותה כיכר שבה נשא הוא עצמו נאומים ארוכים במשך שעות. סיקרתי את המיסה ההיא ממרכז כיכר המהפכה, והתחושה הייתה סוריאליסטית.
הקהל מסביב כרע ברך לתפילה, והאפיפיור קרא לעולם של אמונה וצדק חברתי, אך גם משפט צדק וכבוד זכויות האדם. קסטרו, מדינאי ותיק וממולח, העמיד פנים שאינו מבין. הוא, אחד השרידים האחרונים של העולם הסובייטי, ידע להחניק בזמן את ציוצי המרד. כשב־1989 הביסה תנועת "סולידריות" את המפלגה הקומוניסטית בבחירות בפולין, וברית המועצות צעדה אל פירוקה, קסטרו קצץ באכזריות את כנפיהם של דורשי ה"פרסטרויקה" – מדיניות "הבנייה מחדש" - המקומיים. אלו מצאו מנהיג אפשרי בדמותו של הגנרל אוצ’ואה, שחזר עטור תהילה מהמלחמה באנגולה. אלא שאוצ’ואה וחבריו הועמדו למשפט מבוים באשמת הברחת סמים והוצאו להורג בפקודת האחים קסטרו. קובה הקומוניסטית "ניצלה" לעוד כמה שנים, והאפיפיור לא הצליח לשנות זאת.
גם הפעם יכולתי להתקרב לקסטרו אחרי המיסה. "אני מצטער שהדברים אצלכם לא מתקדמים בכיוון הרצוי מאז הרצח של הגנרל רבין", הוא אמר. הפעם לא התאפקתי ושאלתי אם יש לו, במקרה, שורשים יהודיים, כפי שאומרות כל מיני שמועות . "לא", הוא אמר, "אבל בילדותי חשבו שאני יהודי. זה לא משנה".
שמעתי אחר כך ממקורבים לו כי כשלמד בבית הספר הישועי קראו לו הילדים: "יהודי מלוכלך. אתם רצחתם את ישו". קסטרו הקטן היה היחיד שלא הוטבל ועורר את חשדותיהם של חבריו. "לא הכרנו יהודים", ציטט אחד המקורבים מדבריו. "פרט לציפור בעלת המקור הארוך והמעוקל שכונתה ‘חודיו’ – 'יהודייה'. עבורי היהודי היה ציפור. שאלתי את הכומר אם אני יהודי, והוא הרגיע אותי ואמר שלא". ובכל זאת, יש שאומרים כי משפחתו היא מצאצאי האנוסים.
לא פגשתי יותר את קסטרו. שנים אחר כך, בשנת 2010, לאחר שכבר העביר את השרביט לאחיו ראול, העניק קסטרו הקשיש ראיון לעיתונאי ג’פרי גולדברג מכתב העת "אטלנטיק". הרקע היה אפשרות של תקיפה ישראלית נגד תוכנית הגרעין של איראן. קסטרו, הפעם במעמד של מדינאי בינלאומי בכיר, רצה להניא את ישראל וראש הממשלה בנימין נתניהו מכך. בראיון הוא אמר, בין השאר: "אין עם שנרדף יותר מהיהודים. הם נרדפו ונרצחו יותר מהמוסלמים, כי את המוסלמים לא האשימו בשום דבר ואת היהודים האשימו תמיד. הם גורשו מארצם והיו קורבנות במשך 2,000 שנה לרדיפות ולפוגרומים. היה אפשר לחשוב שייעלמו כעם, אבל תרבותם ודתם שמרו עליהם ביחד".
על הכחשת השואה מפי נשיא איראן דאז מחמוד אחמדינג’אד אמר קסטרו באותו ראיון: "אי אפשר להשוות שום דבר לשואה", וכאן גילה הבנה למניעיו של נתניהו. "אילו הייתי נתניהו והייתי דן במצב שבו נמצאת ישראל, הייתי זוכר ששישה מיליון יהודים, גברים, נשים וילדים הושמדו במחנות הריכוז". הוא גם הביע הערכה לספריו של אביו של נתניהו, פרופ’ בנציון נתניהו, שחקר את תולדות יהדות אמריקה הלטינית. בתגובה נתניהו שיבח לאחר מכן את "ההבנה ההיסטורית העמוקה" שגילה קסטרו.
ובכל זאת, האיש שגילה הבנה כלפי היהודים וישראל, למעשה פעל נגדה בזירה הבינלאומית מאז ניתוק היחסים הדיפלומטיים ב־1973. קובה הייתה, למשל, המנסחת הראשית של החלטת האו"ם שהשוותה את הציונות לגזענות ומימנה את פעילותו של רב המחבלים קרלוס, שאיתו קיימתי פעם ראיון בהתכתבות מכלאו שפורסם ב"מעריב". אין ספק כי קסטרו לקח איתו לקבר את סוד יהדותו וסודות רבים אחרים, שהפכו אותו לאישיות שנויה במחלוקת, אך גם מרתקת כל כך.
"בילדותי חשבו שאני יהודי": הרגעים ההיסטוריים שלי עם קסטרו
חילופי הדברים על החוף בהוואנה, לחיצת היד החמה בבפריז, והשאלה שהעזתי לשאול אחרי המיסה בכיכר המהפכה הקובנית. שיחותיי עם מנהיג קובה לשעבר שהלך לעולמו
