מועמדת הימין הקיצוני לנשיאות צרפת מארין לה פן עוררה בתחילת השבוע מהומה, כאשר הכחישה את מעורבותה של ממשלת צרפת בגירוש יהודים משטרה לידי הנאצים בזמן מלחמת העולם השנייה. ההכחשה של לה פן מגיעה עשרים שנה לאחר שצרפת הכירה לראשונה באחריותה. משרד החוץ גינה את לה פן ואמר כי "הכרזה זו מנוגדת לאמת ההיסטורית".
במאי 2015 הגיע הפרק האחרון והדרמטי ביותר במשפחת הגזענים הצרפתית המפורסמת לה פן. כמה שנים לפני כן כבר העביר האב ז'אן מארי את ענייני ניהול המפלגה לבתו מארין, אבל לא עשה זאת מכל הלב. הוא המשיך להעיר לה על התנהלותה הפוליטית וניסה לזנב בה באמצעות נכדתו מריון. "הוא ימשיך לענות אותי עד הרגע האחרון", אמרה מארין למקורביה.
ביום הראשון של החודש התהפך הכל. באירוע השנתי לכבוד ז'אן דארק, ב–1 במאי, עלה לה פן לבמה במעיל אדום ונופף לקהל. הוא גנב לבתו, שבדיוק עמדה לפצוח בנאום, את ההצגה. היא שמרה על פאסון ולא העירה לו גם כשהבטיח לשלוח לתנור את הזמר היהודי פטריק ברואל.
אבל באותו היום, בראיון לרדיו מונטה קרלו, הוא חזר על אמרתו המפורסמת ולפיה "תאי הגזים הם פרט קטן במלחמת העולם השנייה", ושיבח בראיון עיתונאי שהתפרסם למחרת בעיתון האנטישמי "ריברול" את המרשל פטן. בעקבות זאת זומן לה פן, בן ה–88, ללשכה הפוליטית של מפלגת החזית הלאומית שהקים - ביוזמת בתו, זו שעוררה השבוע סערה כשטענה שצרפת כמדינה לא הייתה אחראית לגירוש יהודיה למחנות ההשמדה.
בפני בית הדין של הלשכה הוא שמע את מארין מתלוננת כי נאלצה לשאת את נטל הערותיו על תאי הגזים לאורך חייה, בבית הספר, באוניברסיטה, בבית המשפט, בחיים הפוליטיים. "אבל אני חייתי בתקופה הזאת", התגונן לה פן. "אז מה, היו תאי גזים בטריניטה שבחוף האטלנטי, שם חיית?", שאלה אותו בלעג מארין. היא האשימה את אביה בקנאה. "אתה לא סובל את זה שאני מצליחה יותר ממך. החזרה שלך על הפרובוקציות בלתי נסבלת".
בתום דיון סוער הודח לה פן האב מהמפלגה. הוא ערער לבית המשפט, וזה קבע כי לה פן יוכל לשמש נשיא הכבוד של המפלגה. "זה רצח האב", הגדיר לה פן את החיתוך החד שביצעה בתו. "זה ירדוף אותה עד יום מותה", אמר, והוסיף: "יש שתי תרבויות - היהדות והאסלאם - שבהן רצח האב אסור". אפילו האירוניה התפוצצה מצחוק.
הכל נשבר במשפחה
המהלך הזה, הלא נעים מבחינה משפחתית, הוא שמאפשר למארין לה פן, בת ה־48, להיות המועמדת המובילה בבחירות שייערכו בצרפת ב–23 באפריל. הסקרים מנבאים לה את המקום הראשון או השני בסיבוב הראשון, כלומר העפלה ודאית לסיבוב השני. יש מי שאינם פוסלים, כאן כבר בניגוד לסקרים, את האפשרות שתנצח גם בסיבוב השני ותהיה הנשיאה הראשונה בתולדות הרפובליקה של צרפת.
היא תמיד הייתה הבת של אבא. אמה, פיירט, שממנה ניתקה כל קשר לאחר גירושיה מז'אן מארי, אמרה עליה ב–1988: "מארין היא שכפול מלא של אביה. זהו ז'אן מארי לה פן פיזית ומוסרית, בתוספת שיער. יום אחד היא תירש את מקומו". ואכן, מגיל צעיר מאוד היא הוכתרה ליורשתו. כבר בגיל 6 היא השתתפה לצד אביה במצעדי מפלגת החזית הלאומית, בטקסים לכבוד ז'אן דארק, הבתולה מאורליאן או המלך שארל מרטל, שגבר על הפולשים המוסלמים.
מאחורי האב ובתו הבלונדינית הקטנה צעד קומץ פאשיסטים מכל הסוגים: חיילים משוחררים שלא מצאו את מקומם בחברה הדמוקרטית, המורדים בגנרל דה גול שנבגדו כשנטש את אלג'יריה, משתפי פעולה עם הנאצים שלא מצאו את מקומם בנפול משטר וישי ובריונים צעירים המוכנים לכל מעשה אלימות כדי להציל את המולדת מהיהודים, מהזרים ומהמתירנים של השמאל.
בנובמבר 1976 התפוצץ מטען חבלה של 20 ק"ג דינמיט בדירה בת שתי הקומות של משפחת לה פן. ההורים ישנו בקומה העליונה, הבנות בקומת הקרקע. מארין הייתה משוכנעת שהוריה נהרגו, עד שאביה ירד לראותה. בספרה "נגד הזרם" (2005) כתבה: "רק אז הבנתי שאבי הוא אדם שרוצים להרוג אותו ושאני עלולה להפוך ליתומה. אני מניחה שלא אוכל לעולם להשתחרר מהפחד שחשתי".
אבל זה לא עצר אותה. כשהייתה בת 12, ב–1979, היא צעדה עם אחיותיה הגדולות מרי קרולין ויאן בראש ההפגנה נגד חוק ההפלות שהעבירה שרת הבריאות היהודייה סימון וייל. בגיל 15 היא כבר ברחה מבית הספר כדי להצטרף לקמפיין של אביה בפריז ובמחוז הולדתו בחוף האוקיינוס האטלנטי.
לה פן התלוננה בשנות נעוריה על עוינות מצד תלמידים ומורים בגלל זיהויו הפוליטי של אביה. כשהיה צריך להצהיר על מקצועו היא כתבה "מוציא לאור מוזיקלי", דבר שהתאים למציאות משום שרשמית מעולם לא ויתר לה פן על עיסוקו הפורמלי - מוציא לאור של תקליטים, במיוחד של מוזיקה צבאית. בין השאר הייתה לו בלעדיות על שירי הצבא הנאצי במלחמת העולם השנייה. כשהעיתון "ליברסיון" חשף שלה פן עינה שבויים כשהיה קצין מודיעין במלחמה באלג'יריה, הציע לה אביה שלא ללכת לבית הספר באותו יום, אבל מארין דווקא דהרה ללימודים באופנוע שלה ונכנסה לכיתה, מניפה אצבעות בתנועת ניצחון.
המשברים בחייה של לה פן לא היו קשורים רק לעיסוקו של אביה, אלא גם למערכת היחסים שלו עם אמה. כשפיירט עזבה את הבית אחרי 25 שנות נישואים, בחרה מארין בהחלטיות בצד של אביה. זה קרה באוקטובר 1984. האם עזבה לפתע ועברה לגור עם המאהב שלה ז'אן מרסיי, עיתונאי מהימין הקיצוני. הקשר ביניהם נוצר לאחר שהתגורר מרסיי בטירת המשפחה במערב פריז, משום שזומן לכתוב ספר על לה פן. אלא שהוא ניצל את היעדרויותיו הרבות כדי לנהל רומן עם אשתו. שתי האחיות הבוגרות ידעו על קשיי הזוגיות של ההורים, אבל מארין בת ה–17 לא. כשהאם נטשה, מארין הסתגרה בבכי בחדרה וסבלה מהקאות לאורך חודש וחצי.
האם ניתקה קשר לשבועות ארוכים, ומארין הציגה עצמה כיתומה מאם. הליך הגירושים הסתיים כעבור שנה, ובית המשפט פטר את לה פן מחובת תשלום דמי מזונות לגרושתו. מארין סירבה לפגוש את אמה, והתקשורת חגגה על מאבק הגירושים המכוער. פיירט סיפרה לירחון "לואי" כי לה פן היה מאצ'ו ברוטלי שנהנה רק כשהיא ובנותיה באו לראותו רוחץ באמבטיה. היא גם ציינה כי נמאסו עליה החיים כמארחת מסיבות פעילים וחברים בחזית הלאומית - שבהן שתו הרבה ושרו שירי נוסטלגיה ל"תקופה היפה" של הימין הקיצוני בצרפת, לפני מלחמת העולם השנייה, כשמעילי העור של החוגגים נערמים באמבטיה. לטענתה, לה פן הורה לה לקרוא מסמך שנכתב בידי הנאצי הבלגי ליאון דגרל, "חובותיה של אשת המנהיג", כדי שתלמד להתנהג.
הבנות קפצו גם הן על החגיגה של התקשורת, ובמכתב גלוי הטילו את האשמה על מרסיי. לטענתן, הן מעריצות את אביהן ולכן נשארות איתו. באפריל 1987 התראיין לה פן ל"פלייבוי" והודיע שלא ישלם מזונות לפיירט אם יש לה בעיות כספיות ובן זוגה לא יכול לפרנס אותה. "שתלך לעבוד, ואם צריך - שתהיה עוזרת בית. זה לא מביש", אמר.
בתגובה החזירה לו גרושתו כתבת שער שבה צולמה חשופת חזה ובחצאית של עוזרת בית, כשבידיה מטאטא ושואב אבק, תחת הכותרת "הגברת לה פן עוזרת בית". הגיליון נחטף מהדוכנים, ומארין, אז סטודנטית למשפטים, נעדרה לשבועיים מהלימודים וניתקה סופית את הקשרים עם אמה. היא הכריזה בראיון בשבועון "פארי מאץ'": "אמא צריכה להיות גן נסתר, לא מזבלה עירונית".
בתגובה הגדירה עצמה פיירט "אם פונדקאית" וחשפה בראיון ל"רולינג סטון": "הבנות שלי גדלו באנטישמיות בסיסית. הן צחקו מפרצוף של מרואיין בטלוויזיה וקראו ‘זה יוד (כינוי גנאי ליהודי - ג"ק), לא צרפתי אמיתי'. הן השתמשו בכל כינויי הגנאי ליהודים. כשהוקרנה הסדרה ‘שואה' בטלוויזיה, אסר עליהן לה פן לראותה. הן חזרו גם על הביטוי החביב על אביהן, ‘הדוד אדולף לא עשה מספיק'. ומה שהכי מצחיק הוא שהמאהבים הראשונים של שתיים מהן היו בכלל יהודים".
התומכים שלנו חיות
מארין הייתה סטודנטית די עצלנית שהעדיפה בילויים ומסיבות. כך העיד פרופ' ז'אן קלוד מרטינז, מראשי החזית הלאומית, שעזר לה - לפי הוראות המנהיג - בהכנת התרגילים בלימודי המשפטים באוניברסיטה. בניגוד למרי קרולין, אחותה הבכורה, היא לא הייתה פעילה נלהבת בימין הקיצוני בלימודיה, אבל הייתה חברה טובה של כמה מהפעילים - ובמיוחד של פרדריק שאטיון, אנטישמי ומכחיש שואה שיהפוך אחרי שנים בהיותו איש עסקים עצמאי לאחראי הקופה השחורה של המפלגה ולאחראי הראשי לעסקאות המימון המפוקפקות של מערכת הבחירות של מארין.
ב–1992 החלה לעבוד כמתמחה במשרד עורכי הדין של ז'ורז' פול וגנר, חבר הלשכה הפוליטית של החזית הלאומית. לקוחות רבים סירבו לעבוד איתה, אבל היא מצאה לעצמה אחד בלתי צפוי: נור א־דין חמידי, מהגר אלג'יראי שהגיע לצרפת בגיל שנה וגורש שלוש פעמים בשל עבירות קלות שעבר. לה פן נלחמה כדי למנוע את גירושו ברביעית לאחר שנתפס גונב מוצרי מזון במרכול. היא טענה לפני בית המשפט שחמידי הוא "צרפתי ככל אחד מאיתנו" ודרשה להעניק לו אזרחות.
היא לא הצליחה למנוע את גירושו - אבל השיגה דחייה בביצוע. כשיצא מהכלא עודדה אותו לפנות אליה "בכל פעם שתתעורר בעיה", מה שאכן קרה שבע פעמים בין 1993 ל–1995, ובכל פעם, סיפר חמידי, "עזרה לי העובדה שבתו של לה פן הגנה עלי. השופטים מצאו שזה פיקנטי". בסוף 1995 ניסה להתאבד ובכך עיכב את גירושו. לה פן הצליחה לשחררו מהכלא והציעה לו לחגוג ב"שתיית שמפניה".
בימין הקיצוני האשימו אותה בבגידה, ויש עדויות לכך שהגנה גם על מהגרים אחרים. במסדרונות בית המשפט האשימו אותה שחיפשה תיקים כאלה כדי לטהר את שמה. לימים פגש אותה חמידי, שלא קיבל עד היום אזרחות צרפתית, בהופעה פוליטית לפני אוהדים באקס־אן־פרובנס בדרום. היא חיבקה אותו, אבל הציעה לו להסתלק משם: "התומכים שלנו כאן בדרום מתנהגים לפעמים כחיות ולא כבני אדם", אמרה למהגר הבלתי חוקי.
ב–1997 נישאה לפעיל המפלגה פרנק שופואה. בתוך שנתיים ילדה בת, ולאחר מכן תאומים. אביה מינה אותה לראש הלשכה המשפטית של המפלגה והטיל עליה לסכל את המרד נגדו מצד ברונו מגרה, מבכירי המפלגה. הם כינו אותה "קאפו" והכשילו את היבחרה למרכז המפלגה, אבל לה פן השתמש בזכותו לצרף חברים נוספים כדי להכניסה בכל זאת. אחותה מרי קרולין נבחרה בהצבעה הרגילה, אבל בעלה נמנה עם אנשי מגרה, וכשעזבו המורדים את החזית הלאומית והקימו מפלגה משלהם, נדדה מרי קרולין עם הבעל. אביה נשבע, באכזריות האופיינית לו, שלא יחליף עמה מילה - והוא עומד בהבטחתו זו עד היום. הבת האמצעית, יאן, סירבה להיבחר והסתפקה בעבודת ארגון האסיפות, כך שבתחילת האלף השלישי נותרה מארין תקוותו היחידה של אביה.
הקונטרה: מריון לה פן
עלייתו ההיסטורית של ז'אן מארי לה פן לסיבוב השני של הבחירות לנשיאות, ב–21 באפריל 2002, על חשבון המועמד הסוציאליסטי ליונל ז'וספן, והמפלה שספג בסיבוב השני שבועיים לאחר מכן בהתמודדות מול הנשיא המכהן דאז ז'אק שיראק, הפנו את תשומת הלב לבתו מארין, שהופיעה בטלוויזיה בערב הסיבוב השני והוכתרה בתור היורשת הצפויה של אביה.
היא התגרשה, התחתנה, התגרשה ומצאה זוגיות חדשה עם לואי אליו, שסבו מצד אמו הוא יהודי שהיגר מאלג'יריה ומכונה בפי מתנגדיה במפלגה "היהודי הספרדי של מארין". בינתיים דאג אביה לטהר את המפלגה כדי לקדמה, אבל גם כדי להיפטר מהמשמרת הוותיקה, הפאשיסטית והאנטישמית, שלא התאימה לימין הקיצוני הנקי שרצתה בו מארין, שכיהנה מאז 2004 כציר בפרלמנט האירופי.
ב–2009 גילתה מארין את הגורו שלה. פלוריאן פיליפו, פקיד ממשל צעיר, בוגר בית הספר הגבוה והיוקרתי למינהל שמכשיר את צמרת המדינה העתידית - והומוסקסואל. תחילה היה פיליפו מקורב לשמאל הלאומי, אחר כך עבר לימין הגוליסטי השמרני וב–2011 הצטרף רשמית לחזית הלאומית. לה פן האב ראה בו מיד מרגל מטעם הנשיא סרקוזי. פיליפו עסק בהכנת המצע החדש בעבור מארין, שביקשה לכבוש את המפלגה. הקו המנחה: לא מאבק בין שמאל לימין אלא בין "פטריוטים" ל"גלובליסטים", ובין ה"לאומיים" ל"אירופיסטים". הוא קורא להחזיר את הפרנק, את הגבולות, את משאלי העם, להטיל מס על מוצרים זרים ובד־בבד מגן על הפקידות הממשלתית ועל תקציב המדינה.
ב–2014 נכפתה על פיליפו היציאה מהארון, אבל הוא מנצלה, בעזרת מארין לה פן, כדי לקרב פוליטיקאים הומוסקסואלים נוספים למפלגה. החשודה העיקרית באאוטינג שלו היא מריון מרשל לה פן, בתה של יאן, אחותה של מארין. מריון משמשת ציר באסיפה הלאומית הצרפתית והיא הצעירה ביותר בתפקיד. עמדותיה שמרניות ומסורתיות ומסבות נחת לסבא ז'אן מארי, הרואה בה מפלטו האחרון. בניגוד למארין, היא תמכה בהפגנות נגד הומוסקסואליים ומתנגדת להפלות.
דרך אגב, ענייני הכסף תמיד הלהיטו את העניינים במשפחת לה פן. מאבקי הירושה של האחיות עם האב, למשל, הסעירו את הצהובונים. אצל מארין לה פן העניין הוא המימון של מפלגתה ומקורביה, בין השאר באמצעות משכורות מהפרלמנט האירופי. ברשות לה פן האב נמצא אוצר מטבעות זהב שהסתיר מרשויות המס. מארין, שירשה את הטירה בפריז, הפחיתה מערכה בהצהרת המס שלה. לאחרונה, למרות המערכה הניטשת בינו ובין בתו, הלווה לה האב 6 מיליון יורו למימון הבחירות, משום ש"היה הסכם מוקדם". ב–2014 קיבלה מארין הלוואה של 9 מיליון יורו מבנק רוסי, כך שנראה שגם לוולדימיר פוטין יש מניות בחזית הלאומית.
אביגדור? קיצוני מדי
בינואר 2011, בעיר טור, העביר לה פן בן ה–82 את ענייני המפלגה למארין בת ה–42, לאחר שידידו הוותיק הפרופ' ברונו גולניש נאלץ לוותר על מועמדותו. בנאומה הראשון של מארין היא חלקה כבוד לאביה "הישר, אציל הנפש, האמיץ ובעל החזון". ערב בחירתה העניקה ראיון לעיתון זה, ובו השתדלה להציג את התדמית החדשה של מפלגתה, גם בכל הקשור ליהודים ולישראל.
היא גילתה בקיאות בפוליטיקה הישראלית והבהירה, למשל, ששר החוץ דאז אביגדור ליברמן קיצוני מדי בעיניה. ההצעות על חילופי אוכלוסין עם הפלסטינים לא נראו לה בכלל. "הוא מרחיק לכת", הבהירה לה פן. "אילו אמרנו בצרפת עשירית ממה שאומר ליברמן, אני חושבת שכבר היינו מאחורי הסורגים. הייתי יושבת בכלא".
גם כלפי התעקשותה של ישראל להמשיך לבנות בהתנחלויות היא לא גילתה הבנה רבה. "אני מודה שאינני מבינה היטב בבעיית ההתנחלויות", הסבירה. "הרי אחר כך תהיה לכם בעיה דמוגרפית. המשך הבנייה בהתנחלויות פירושו לנסות לשכנע שיהודים וערבים יכולים לחיות ביחד. אני לא מאמינה ברב–תרבותיות במדינה שלי, מדוע אאמין בה במקום אחר? היא מביאה לידי סכסוכים".
בכל הנוגע לישראל, לה פן בחרה להעביר מסרים מפויסים ומאוזנים, ואת הביקורת היא הפנתה פנימה, כלפי ממשלתה. "החזית הלאומית תמכה תמיד בקיומה של מדינת ישראל. נוטים לשכוח זאת. המצב האידיאלי יהיה שישראל תוכל לחיות בביטחון, וזו אחת מזכויותיה הבסיסיות, ושמדינה פלסטינית תוכל להתקיים באורח ריבוני. מדיניות ההגירה משפיעה היום באופן ישיר על מדיניות החוץ של צרפת, וצריך להבין שברוב המקרים הממשלה לא מעיזה לזוז משום שהיא תלויה בתגובות אוכלוסיית המהגרים שבשטחה. זהו אובדן החופש והריבונות".
את נושאת איתך ירושה מאוד לא סימפתית של עמדות, מעשים והצהרות של מפלגתך.
"אני מתייחסת לתולדות החזית הלאומית כמו אל ההיסטוריה של המדינה שלי. אני מקבלת הכל, ונראה לי שזו ההתנהגות המכובדת היחידה האפשרית. אין זה אומר שאינני מפיקה לקחים מ–40 שנות המפלגה. כוחה, חולשותיה, שגיאותיה. אחרת הייתי מטומטמת. קורה משהו בצרפת, ותראו שהחזית הלאומית, שאני מקווה כי תגיע יום אחד לשלטון, תהיה שונה מהדימוי שהיה לה במשך שנים".