ב-13 ביוני 2009 רצתי ברחוב מרכזי בטהרן כשמאחורי שעטו כוחות המשטרה, יורים גז מדמיע ומכים באלות כל מי שנקלע בדרכם. זמן קצר קודם לכן עמדתי ליד הדלת הנעולה של מטה מפלגתו של המועמד הרפורמיסטי לנשיאות, מיר חוסיין מוסאווי, שנסגר בפקודת המשטרה. לאוהדים הנזעמים והמיואשים שהתאספו במקום היה ברור כי תוצאות הבחירות זויפו וכי אין עוד מה לצפות מההליך הדמוקרטי. "זו שערורייה. אסור שהעולם ישתוק. עכשיו הם ימשיכו לדכא אותנו", צעקה אישה.
יחידות השוטרים התקרבו, ואני סטיתי מן הדרך ונכנסתי עם עוד כמה אנשים לחנות שעונים, שבעליה מיהר להגיף את תריסיה. ישבנו שם עד שהגל הרועש חלף על פנינו ברחוב. אבל הפחד ברחובות גבר כשהמיליציה האזרחית הממונעת, הבסיג’י, לקחה את ניהול המשבר מידי כוחות הביטחון הרשמיים. הם קיבלו יד חופשית בדיכוי, רצוי הרחק מעין המצלמות. בלילה הם הפגינו את כוחם במרכז העיר, שואגים ומנופפים בדגלים מעל האופנועים והג’יפים. "זאת בושה לאיראן", קרא לעברנו אזרח עייף שחזר מן העבודה ונתקע כמונו בפקק בין הבסיג’ים המשולהבים והמאיימים במעילי העור השחורים.
אני זוכר את איש הקהילה היהודית, שהגדיר בשיחה ברחוב בעברית את הנשיא אחמדינג’אד כ"בושה לאיראן". אני זוכר גם רגעים של דפיקות לב מואצות כשעליתי לחדרי במלון לצלם את אנשי המיליציה מהחלון מבצעים מעצרים. הם הבחינו בי, עלו לחפש בקומות הבניין ונאלצתי לסגור את הווילון, לרדת במהירות ולהיבלע בלובי עד יעבור זעם. בלילות נשמע תיפוף בלתי פוסק מפינות שונות של עיר הבירה, תוך התגרות במשמרות המשטרה ובחברי הבסיג’י.
חרפת הרעב
דיכוי הדמים לא איחר לבוא. מפגינים נורו ונגררו על המדרכות. הכניסות לאוניברסיטה ולמעונות הסטודנטים נחסמו. אנשי הבסיג’י דהרו פנימה, והידיעות על המעצרים ועל מעשי רצח ואונס החלו לזרום מהר. אני זוכר את התקווה. את המלווה הרשמית שלי מרים, סטודנטית עטופה צעיף ירוק, שכל כך התלהבה מהמהפכה שבפתח, שחלמה עם חבריה על חיים אחרים בעולם נורמלי ופתוח שיגיע כבר מחר. היא הביאה אותי לפגישה עם אחד מבניו של הנשיא אחמדינג’אד במטה המקומי של מפלגתו, שהבטיח לי באירוניה שאפשר להירגע כי המהפכה לא תבוא. היא הביאה אותי גם למסיבת העיתונאים של אביו במתחם קריית הממשלה הסגור, שבה הבטיח כי הבחירות יתנהלו כסדרן, ומעמדה של איראן איתן מול אויביה מבחוץ. תומכיו הרבים הפגינו ברחוב.
אני זוכר את השיחות החופשיות עם מנהיגי האופוזיציה מוסאווי ומהדי כרובי, עם היועצים שבאו לתדרך אותנו עם תוכניות לכלכלה איראנית חדשה עם שובה למשפחת האומות. אני זוכר גם את אותו עובד צעיר במרכז התקשורת הרשמי, שדיבר בהתלהבות על "ציר אזורי חדש" כשתתחדש הידידות עם ישראל. ואני זוכר את חרפת העוני והרעב, שהתחילו ארבע שנים קודם לכן, עם בחירתו של אחמדינג’אד לקדנציה הראשונה.
אני זוכר גם את האדם שניגש אלי ברחוב ליד האצטדיון, אחרי תפילת יום שישי, כשהאייתוללות התורנים הסיתו את קהל המתפללים נגד אמריקה וישראל, וקבוצה מאורגנת הובאה באוטובוסים כדי לשרוף את דגלי ישראל וארצות הברית ולקרוא "מוות לאמריקה" ו"מוות לישראל". הוא אמר: "תגיד לעולם שלא זה מה שמעניין אותנו. אנחנו רעבים".
והייתה גם הצעירה שאצל משפחתה התארחתי ליד אספהאן, ושלא יכלה להינשא בלי נדוניה. אני זוכר את אחיה המכור לסמים שנתתי לו משככי כאבים, גם כאלה שתוקפם פג. והיו גם מודעות החוצות שמציעות גם כיום תרומת כליה או איברים אחרים תמורת קצת כסף.
"לא עזה ולא לבנון, חיינו קודש לאיראן", הייתה אחת הסיסמאות הנפוצות של מפגיני 2009. כיום, בהפגנות שנערכות זה שבוע, הם קוראים: "מוות לחיזבאללה", "חשבו עלינו ולא על סוריה". הפעם נשמעו גם קריאות געגועים לשאה המנוח, השליט שגורש בבושת פנים ב־1979 על ידי מהפכת חומייני. "פהלווי, פהלווי", קוראים המפגינים בשמו של מי שהיה עבור המהפכנים של אז סמל הדיכוי, ושמו נקשר במשטרה החשאית הידועה לשמצה, "סאוואק", שיורשתה האסלאמית עלתה עליה מאז בביצועיה.
המהומות של 2009 החלו אצל הצעירים המשכילים והמעמד הבינוני, שחשבו שניתן להביא לשינוי של השיטה והמשטר; שלמדו על בשרם כי אין בחירה חופשית במשטר לא חופשי. הקריאות "מוות לדיקטטור", כשהכוונה למנהיג העליון האייתוללה עלי חמינאי, שנשמעות גם היום, נשמעו לראשונה באספות סטודנטים.
הם מפחדים
המציאות היום לא השתנתה למרות התקוות שעוררה החתימה על הסכם הגרעין, למרות בחירתו של ה"רפורמטור" חסן רוחאני. אבל למפגינים היום אופי עממי יותר, צעירים ומבוגרים. הם אולי מעטים יותר, אך מפוזרים בערים רבות. אין להם מנהיגים פוליטיים מוכרים, ואין להם אמון וציפיות מן הממשל, שמרן או רפורמי, שיתקן את דרכיו. אין להם גם ציפיות מן העולם שלא התערב ב־2009. הם מפגינים נגד העוני והשחיתות, אבל אולי דווקא זו הסיבה לכך שהשלטון מגלה הפעם הססנות. אולי דווקא הפעם הוא חש בניצניה של מהפכה אמיתית.
90 אחוז מן העצורים בהפגנות כעת הם צעירים בני פחות מ־25. הם לא ידעו את שלטון השאה ולא השתתפו במרי הפוליטי של 2009. המורדים של אז מהססים להצטרף לאלה של היום. "שילמנו מחיר כבד כי התלהמנו ולא היינו זהירים. היום צריך להפגין קצת חוכמה", אומר
מוחמד שהפגין אז והתבגר. מינה בת ה־30, שיצאה להפגין בפעם הראשונה ונמלטה מן הגז המדמיע לבית קפה, אומרת מצדה שהיא עושה זאת בעיקר בגלל לחץ כלכלי. "המחירים עולים כל חודש למצרכים הבסיסיים ביותר. אני לא מצליחה לגמור את החודש".
"אנחנו מפגינים כי זו הדרך היחידה להשמיע את קולנו", מוסיפה חברתה שאינה מזדהה כי היא "פוחדת לדבר". "הנשיא רוחאני אמר שמותר להפגין בצורה הולמת, אבל הוא שולח משטרה לרחובות".
ביז’אן, פקיד במשרד ממשלתי בטהרן, חושב מצדו כי מספרם של המפגינים אינו מבטיח עדיין את המשך ההפגנות לאורך זמן. מה שבטוח, לדבריו, הוא שהדיכוי ילך ויגבר אם ההפגנות יימשכו, "כי המשטר אינו מאוחד מול המחאה". בעוד שהנשיא רוחאני דיבר על הצורך "לתת מרחב של חופש" למחאה, הזהיר נשיא בית הדין המהפכני של טהרן, מוסה גזאנפראבאדי, כי "בכל יום שעובר הפשעים של האנשים שייעצרו ייעשו חמורים יותר, והעונש שלהם יהיה חמור יותר. איננו מתייחסים אליהם יותר כאל מוחים שדורשים את זכויותיהם, אלא כאל אנשים שרוצים להפיל את המשטר".
חמינאי עצמו שבר את שתיקתו לאחר הימים הראשונים של ההפגנות ושב לנוסחה הקלאסית של האשמת החתרנים מבחוץ וסוכניהם. רוחאני טען מצדו ההפך. "כל האנשים האלה לא מקבלים פקודות מחוץ לארץ", אמר. "חלקם יצאו לרחוב כדי להביע את רגשותיהם ואת בעיותיהם".
בטהרן המפגינים עדיין מעטים יחסית, אך הם נוקטים, בניגוד לקודמיהם, שיטות מחאה מתוחכמות יותר. הם יוצאים בערב בקבוצות קטנות, אחרים מצטרפים אליהם במכוניות, קוראים סיסמאות נגד המשטר ומצליחים לחמוק מכוחות הביטחון הגדולים. עיקר המערכה מתנהל בערי השדה. הסכנה הגדולה למשטר נובעת מכך שלצעירים הללו אין מה להפסיד, והעובדה שאין להם מנהיגים מזוהים מהווה קושי נוסף. הם תוקפים את סמלי השלטון: בנקים, משרדים ממשלתיים, אך גם מרכזים דתיים מקומיים שבהם מתרכזת ההיררכיה הדתית, המואשמת גם היא בשחיתות.
גם מידת האלימות גוברת עם הזמן. בניגוד לקודמיהם, המתקוממים הנוכחיים לא מהססים לעשות שימוש בנשק חם. כמה מאנשי משמרות המהפכה נהרגו עד כה מירי רובי ציד. והיו גם תאונות, כמו מותם של עובר אורח ובנו בן ה־11 שעברו ליד הפגנה בעיר חומייני־שהאר במרכז המדינה. אך באופן מפתיע, כלבי השמירה האימתניים של המשטר, מיליציות הבסיג’י, עדיין לא הופעלו. אולי זו הוכחה כי המשטר חושב שגל המחאה יירגע או שלחילופין הוא חושש מלהסתבך במלחמת גרילה ממושכת. במקום כוחות המיליציה נשלחו לרחובות בכמה ערים מפגינים מטעם שקראו כי "דמם זורם בעורקיהם למען המנהיג", דרשו להוציא להורג את מפגיני המחאה, והאשימו, כרגיל, את מחרחרי המלחמה הזרים: ארצות הברית, בריטניה, וכמובן ישראל.