ספק אם אי פעם היה לכם עניין מיוחד בבחירות במחוז השני של נברסקה. ובכן, הגיע הזמן. בשבוע שעבר נערכו במחוז בחירות מקדימות של המפלגה הדמוקרטית. הפרס לזוכה: התמודדות מול חבר הקונגרס המכהן דון בקון, איש המפלגה הרפובליקנית. בקון ביקר בישראל לראשונה כשהיה בן 15. מאז, לעדותו, הוא תומך בידידות בין המדינות, ומצפה שתחוזק. איראן היא ״אויב משותף״. השגרירות ״צריכה לעבור לירושלים״. מהפלסטינים ״צריך למנוע לקבל הכרה חד־צדדית באו״ם״. עמדות של רפובליקני נעימות לאוזניה של ממשלת ישראל המכהנת.
מול בקון תתמודד בחודש נובמבר המנצחת של השבוע שעבר, קארה איסטמן. מנצחת מפתיעה. אחת מנשים רבות שמנצחות. אחת מהנציגות הרבות של האגף השמאלי של המפלגה שמנצחות. בבחירות הקרובות לקונגרס בנובמבר, לא כל כך רחוק – תתייצב המפלגה הדמוקרטית לבחירות חדורת רוח קרב, נישאת על גב סקרים אופטימיים, נשענת על ציבור בוחרים שזעמו על ממשל טראמפ הולך וגובר, וחמושה בסט חדש של מועמדים, ובעיקר מועמדות, שימשכו את המפלגה שמאלה.
זו התוצאה הצפויה למדי של מה שקרה בבחירות 2016. הילרי קלינטון, נציגה מובהקת של האגף המתון יותר, הממורכז יותר, במפלגה הדמוקרטית, התקשתה לנצח בבחירות המקדימות את היריב השמאלי, ברני סנדרס. לאחר שניצחה אותו, הפסידה בבחירות לטראמפ. המסקנה אולי אינה מתבקשת, אבל הבוחרים הדמוקרטים מחברים אירוע לאירוע ומגיעים למסקנה הבאה: אם הפסדנו כאשר פנינו לכיוון המרכז, כנראה שבאה העת לפנות שמאלה – ואולי לנצח. יותר מזה: ממשל טראמפ מקטב את החברה האמריקאית באופן שכמעט מחייב הליכה שמאלה. או שאתה הולך לשמאל – או שתיחשד כמי שתיעובו כלפי הנשיא איננו עמוק מספיק.
לפני שבוע, יום שלישי, התבררה עוצמתו של הגל הפנים־מפלגתי. זה היה יום ״נורא, איום, לא טוב, מאוד רע, לדמוקרטים מתונים״, כתב על כך ג׳יימס הומן ב"וושינגטון פוסט". איסטמן ניצחה במחוז השני של נברסקה את המועמד המתון יותר. סוזן ווילד, מועמדת מפתיעה אחרת, ניצחה במחוז השביעי של פנסילבניה. ועוד בפנסילבניה, סקוט וואלאס הפתיע וניצח כ״פרוגרסיבי גאה״.
בפנסילבניה, כתבה אליזה גריזוולד במגזין ״ניו יורקר״, ראינו ״שיטפון דמוקרטי סוציאליסטי״. מה ששמעתם: סוציאליסטי. סנדרס הצליח לשקם את מעמדה של המילה סוציאליזם באמריקה ולהפוך אותה ללגיטימית, לפחות בעיני מצביעי האגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית. לא רק מועמדים שמאליים לקונגרס ניצחו בבחירות, גם מועמדים שמאליים לבתי הנבחרים המקומיים של המדינה, ולמשרות של סגני מושלים, ולמשרות של מושלים. פאולט ג׳ורדן מאיידהו עשויה להפוך בנובמבר הבא למושלת האינדיאנית הראשונה בתולדות אמריקה, אם תנצח בבחירות הכלליות.
קריאות נגד ישראל
את סימני המרד הדמוקרטי אפשר היה לזהות כבר בשנה שעברה. סקר מאוקטובר מצא שיותר ממחצית מבוחרי המפלגה רוצים פנייה שמאלה. הם רוצים מועמדים כמו סנדרס, הם רוצים מועמדות כמו הסנטורית אליזבת וורן, שהסבירה לפני כמה חודשים שהמפלגה ״לא תחזור לימים״ שבהם מועמדיה צריכים להתחנף לעשירי וול סטריט. וורן יכולה בהחלט להיות המועמדת הבאה של המפלגה לנשיאות. היא מייצגת את עמדת הרוב בקרב בוחרי מפלגתה בנושאים כמו הגירה, קצבאות, אפליה מתקנת לשחורים, וכמובן מלחמה בלתי מתפשרת נגד טראמפ.
בשבוע שעבר חתמה וורן על מכתב לשר החוץ האמריקאי מייק פומפאו, הדורש שינוי ביחסה של אמריקה לרצועת עזה. זה מכתב שרחוק מלשבח את ישראל על מעשי צלפיה, וקורא לממשל לחדש את הזרמת הכספים לסוכנות הפליטים אונר”א. וורן קראה לישראל להפגין ״ריסון״ בעזה. סנדרס היה בוטה ממנה וקרא לגנות את ישראל. הקריאות הללו לא צריכות להפתיע איש: בוחרי המפלגה הדמוקרטית זזים שמאלה לא רק בענייני פנים, הם מצרפים אליהם גם את ענייני החוץ. וישראל היא סמל – מדינה הנתמכת על ידי הממשל הרפובליקני של טראמפ, מדינה ששולטת בה ממשלת ימין, מדינה שמטיפים אוונגליסטים מהללים, מדינה שקל להם לזהות עם הרבה ממה שאינם אוהבים בארצם שלהם.
ממילא, בשנים האחרונות נרשמת שחיקה נמשכת והולכת של תמיכת המצביעים הדמוקרטים בישראל. ככל שהמצביעים שמאליים יותר, כך הם תומכים בישראל פחות. זה לא חידוש. אבל מה שכן מסתמן כחידוש הוא שהמצביעים האלה עומדים לתת את הטון במפלגה הדמוקרטית בשנים הקרובות. כלומר, אם נדמה היה שקשה לישראל להסתדר עם ג׳ו ביידן (סגן הנשיא לשעבר), ועם ברק אובמה (הנשיא) ועם ננסי פלוסי (יו״ר בית הנבחרים) – ייתכן שבקרוב מאוד יתגלו לה קשיים חדשים, משמעותיים בהרבה. התמודדות עם סנדרס, או עם וורן, או עם החברים האחרים מהאגף היוני של המפלגה הדמוקרטית, שמביטים בבלוריתו של נתניהו ורואים מאחוריה את זו של טראמפ – או להפך.
את השינוי בהלכי הרוח ניתן היה לזהות גם בעת שהועברה השגרירות האמריקאית לירושלים. רק מעט מחוקקים דמוקרטים החליטו – אולי העזו היא המילה הנכונה – לשבח את החלטתו של הנשיא טראמפ להעביר את השגרירות. בולט ביניהם היה הסנטור מניו יורק צ׳אק שומר. רוב האחרים שתקו, או הסתייגו, כפי שעשתה הסנטורית דיאן פיינסטין מקליפורניה. גם היא, כמו שומר, יהודייה, גם היא, כמו שומר, הצביעה לפני 20 שנה בעד הצעת החוק שדרש מהממשל להעביר את השגרירות לירושלים. ובכל זאת, כאשר טראמפ מימש את החוק, פיינסטין כינתה זאת ״טעות קשה״. עשרה מחוקקים דמוקרטים מבית הנבחרים קראו לישראל ״לחדול מיד״ משימוש בנשק חם נגד המפגינים בעזה – תוך קביעה שהם כמובן תומכים ״בזכותה של ישראל להגן על עצמה״.
אלה דמויות מוכרות גם בירושלים. רבים מהם החרימו את נאומו של ראש הממשלה נתניהו בקונגרס לפני שלוש שנים. וכל עוד הם במיעוט, באופוזיציה, אפשר להסתדר עם העובדה שג׳ן שקובסקי מאילינוי, או ג׳ון ירמות' מקנטקי, או סטיבן כהן מטנסי (אם נדמה לכם שמדובר במקרים רבים ביהודים – אינכם טועים) אינם מעודדים את מדיניותה הנוכחית של ממשלת ישראל. השאלה היא מה יקרה ביום שבו הדמוקרטים יהפכו לרוב, ומה יקרה כאשר יתברר שהרוב הזה כבר איננו רוב ״קלינטוני״ של מפלגה דמוקרטית החותרת למרכז, אלא רוב ״סנדרסי״ של מפלגה החותרת לשינוי רדיקלי של מדיניות חוץ ופנים.
מכה קלה או צונאמי?
עד כמה גדולים סיכויי המפלגה לנצח בבחירות הקרובות ולהטות את הרוב לצדה? גדולים למדי. הנשיא איננו פופולרי. הבוחרים הדמוקרטים ששים לקרב – וצריך לזכור שגם ב־2016 היו יותר בוחרים שהצביעו לקלינטון מכאלה שהצביעו לטראמפ. וגם המסורת הפוליטית לצד המפלגה: מקובל שמפלגתו של הנשיא סופגת מכה בבחירות אמצע הקדנציה, והשאלה היא תמיד האם מדובר במכה קלה, שחיקת הרוב, או במכה קשה – עד כדי ״צונאמי פוליטי״ – שמעביר את השליטה בקונגרס למפלגה הלעומתית לנשיא. כך קרה לאובמה בשנת 2010. כך קרה לנשיא ביל קלינטון בשנת 1994. הנשיא בוש היה חריג: בחירות אמצע הקדנציה שלו היו קרובות מספיק לפיגועי 11 בספטמבר כדי לשמר את התמיכה במפקד העליון היוצא לקרב ובמפלגתו.
וכמובן, כל זה לא נותן אינדיקציה ברורה ומוקדמת למה שיתרחש באמריקה בעוד חצי שנה. בין השאר, משום שהמהפכה במפלגה הדמוקרטית עשויה גם היא לשחק תפקיד בבחירות. כלומר, ככל שיתברר שהמפלגה הדמוקרטית זזה שמאלה, היא עשויה לאבד קולות במרכז וכך להפסיד במחוזות שבהם אולי הייתה יכולה לנצח אם מועמדיה היו מרכזיים יותר. או שלא. באגף השמאלי של המפלגה משוכנעים שכל מועמד נוסף משלהם רק משלהב את הבוחרים הצעירים, ויביא אותם לקלפי במספרים שהמפלגה הרפובליקנית לא תוכל לנצח.
כך או כך, ישראל ניצבת מול שאלה לא פשוטה של מדיניות: האם ועד כמה היא יכולה לשמר את המצג של תמיכה דו מפלגתית גם בעידן שבו נרשמת תזוזה חדה שמאלה בקרב הדמוקרטים. האם ועד כמה שימורו של מצג כזה תלוי במדיניות של ישראל – או שאולי הרוחות החדשות שמנשבות באמריקה פשוט אינן נותנות לישראל סיכוי בצד הזה של המפה הפוליטית, ועל כן עליה להמר על מה שיש, בידיעה מראש שימים קשים בדרך.