מי ברשימה הארוכה של מועמדים בצד הדמוקרטי באמת יצליח לאיים על טראמפ

לפני שתגידו שמוקדם מדי, לפני שתחליטו שעוד לא הזמן, או שיש עוד המון זמן, הנה הצעה: גגלו “בחירות 2020”, באנגלית, כמובן, ותראו מה יש לעולם להציע: הימורים, סקרים, ניתוחים, סטטיסטיקות, ראיונות, תחזיות. כך מתנהלת הפוליטיקה באמריקה. לא משבת לשבת, מנובמבר לנובמבר. בעוד שלושה שבועות יתקיימו בחירות אמצע קדנציה – ב־6 בנובמבר – ומיד לאחריהן תחילת המרוץ לנשיאות, נובמבר 2020.

מוקדם? כן, זה שלב מוקדם. הילרי קלינטון החלה את המרוץ שלה לנשיאות בערך בשלב הזה, שנתיים לפני שהפסידה לדונלד טראמפ. מרוץ מחייב הכנות: גיוס כסף, גיוס צוות, הקמת מטות לפחות בכמה מהמדינות הראשונות של הפריימריז, ורצוי ביותר מכמה. הוא מחייב תכנון, חידוד מסרים, הקמת בריתות. מנובמבר ועד הפריימריז יש רק קצת יותר משנה. לא רחוק. הנה הסבר למה זה כבר מתחיל. ראו הוזהרתם.
 

גישושי תחילת המרוץ מתנהלים כרגע בהנחה שדונלד טראמפ מתכוון לרוץ לקדנציה שנייה. זה לא הכרחי, כמובן, הוא יכול גם לפרוש. ובמקרה של טראמפ, הוא יכול לפרוש במפתיע, שהרי איננו עושה שום דבר שלא במפתיע. אם ירוץ – השאלה הגדולה ביחס למפלגתו הרפובליקנית היא האם יקום מישהו לאתגר את מועמדותו.

יש רבים במפלגה הרפובליקנית שמזועזעים מטראמפ, מתעבים אותו ואת מה שהוא מייצג. השאלה אם יש מהם מי שיש לו גם העוז וגם היכולת להציב לנשיא אתגר פוליטי של ממש. הסנטור טד קנדי עשה את זה לנשיא מכהן ממפלגתו – ג’ימי קרטר – לקראת בחירות 1980. הוא הפסיד בסוף, אחרי קרב מתוח. גם קרטר הפסיד, כפי שקנדי חשש שיקרה, לרונלד רייגן. קרטר חושב עד היום שקנדי לא התריע מפני ההפסד, אלא תרם להפסד כאשר ערער על מעמדו. 
 

המרוץ של קנדי נגד קרטר היה קשה במיוחד, אבל לא יחיד מסוגו. ארבע שנים לפניו אתגר המושל רונלד רייגן את הנשיא המכהן, ג’רלד פורד, במפלגה הרפובליקנית. התוצאה הייתה זהה: רייגן הפסיד, גם פורד הפסיד (לקרטר). רק שבניגוד לקנדי, רייגן הצליח, לאחר ארבע שנים, לזכות במועמדות ובנשיאות. סגנו, ג’ורג’ בוש, נהיה נשיא ב־1988, וארבע שנים לאחר מכן נאלץ להתמודד עם אתגר משלו – המועמדות של פאט ביוקנן. בוש ניצח אותו והפסיד בבחירות הכלליות, לביל קלינטון. מאז, המפלגות נרגעו. קלינטון לא נתקל בבעיה ב־1996, בוש הבן לא נתקל בבעיה ב־2004, אובמה לא נתקל בבעיה ב־2012. 

 
 

כמובן, אם הנשיא ייאלץ להילחם על גורלו בתוך מפלגתו, הכל פתוח. תלוי מי ירוץ, תלוי איך ירגישו בוחרי המפלגה. אבל עד שזה יקרה, עיקר העניין הוא במפלגה הדמוקרטית, וברשימה הארוכה מאוד של אישים הסבורים שיש להם את היכולת והכישורים להיות מנהיגיה של אמריקה, ומנהיגי העולם החופשי.

חלק מהם מוכרים. הסנאטור ברני סנדרס, שנלחם נגד הילרי קלינטון בבחירות הקודמות והפסיד לה, מתכוון כנראה לרוץ שוב, למרות גילו המתקדם (77), חמש שנים מבוגר יותר מהנשיא המכהן. ג’ו ביידן – גם הוא כבר מזמן לא נער – בן 75 – מתכוון להתמודד.

הוא כבר היה סנאטור, וכבר היה סגן נשיא למשך שמונה שנים. בסקר של CNN לפני כמה ימים, ביידן הוביל את קבוצת המתמודדים בפער ניכר - כשליש בעדו, לעומת 13% בלבד לסנדרס. לביידן יש רקורד ויש ניסיון, ויש עמדות פחות רדיקליות מאלה של סנדרס. הוא לא מועמד של סטודנטים, הוא מועמד שיכול להתמודד מול טראמפ על ציבור הבוחרים הלבנים של הצווארון הכחול – הבוחרים של פנסילבניה ושאר מדינות חגורת הפלדה. הוא פופולרי גם בקרב מצביעים שחורים, שסנדרס הרבה יותר מדי פרוגרסיבי עבורם. הוא מוביל בסקרים באיווה, המדינה שמצביעה ראשונה בפריימריז. 
 

כמובן, מועמדות של ביידן תהיה קצת, איך לומר, אנטי־קליימקס. שני דודים לבנים, קשישים, מוכרים – טראמפ נגד ביידן. זה מה שיש למפלגה הדמוקרטית להציע? ברור שלא. בסקר המדובר הוצגו שמות של 16 מועמדים פוטנציאליים. ברשימת מועמדים (חלקית!) של אתר הסטטיסטיקה “538” הוצגו 31 מועמדים.

הרשימה הזאת – מיועדת לחובבים כבדים במיוחד – בדקה מה עשה כל אחד מהמועמדים האלה בחודשים האחרונים בחמישה שדות פעולה: האם ביקר במדינות הפריימריז המוקדמות - איווה, ניו המפשייר ודרום קרוליינה - האם הוציא ביוגרפיה של עצמו, האם שמו מופיע בסקרים, האם זכה לכתבת פרופיל מקיפה באחד המגזינים, האם סייע לקמפיינים של מועמדים אחרים לקראת בחירות האמצע. ברני סנדרס עשה את כל אלה. ביידן כמעט הכל – הוא לא ביקר באיווה. קורי בוקר לא ביקר בניו המפשייר ולא הוציא ספר. שר השיכון לשעבר ג׳וליאן קסטרו לא היה בדרום קרוליינה ולא זכה לפרופיל מגזיני. קמלה האריס עשתה הכל, חוץ מלבקר במדינות הפריימריז. 

 

הנה, השמות החדשים יחסית. קורי בוקר הוא סנאטור. מיטיב דיבור, נאה, שחור. בן 49. קצת יותר מבוגר מכפי שהיה ברק אובמה כאשר נעשה מועמד, אבל בלי ספק יזכיר לבוחרים את הנשיא ההוא. אחרי הביקור באיווה, נסע לבקר גם באוהיו ובפלורידה. מה יש לסנאטור מניו ג’רזי לבקר בכל אלה? התירוץ זמין – לעזור לחברים במערכת הבחירות. גם הרווח ברור – להתוודע למדינות מפתח במרוץ לנשיאות.
 

קמלה האריס היא סנאטורית מקליפורניה, וכולם יודעים שהיא מתמודדת. בטח מתמודדת. בסקר זכתה ל־9% מהקולות. לא רע בשלב הזה. לא רע בהתחשב בעובדה שרק ביידן וסנדרס המוכרים יותר זכו לדירוג גבוה יותר ממנה. לא רע לסנאטורית טרייה מאוד. רק שנה. ומה בעניין הביקורים במדינות הנחוצות? אל דאגה, בשבוע הבא היא באיווה. היא קצת יותר מבוגרת מבוקר (54), ולא פחות שחורה ממנו. היא ממוקמת שמאלה ממנו 

על המפה הפוליטית. ככה זה כשאתה מבלה את רוב הקריירה המקצועית שלך בסן פרנסיסקו. אם הדמוקרטים רוצים להציב אישה במרוץ – כלומר, אם לא נכוו בגלל קלינטון, ואם יחליטו שהזמן מתאים כדי לחזק עוד יותר את הפער המגדרי בין המפלגות (גברים רפובליקנים, נשים דמוקרטיות), ואולי אם יחשבו שדווקא מול טראמפ צריך להציב אישה – האריס היא אפשרות אחת מתוך כמה.

ההנחה המקובלת היא שגם הסנאטורית אליזבת וורן תרוץ (69, מסצ’וסטס), ובסבירות גבוהה שגם הסנאטורית קירסטן ג’יליברנד (51, ניו יורק). אפשר לירות צרורות ארוכים של שמות. חלקם לא אומרים שום דבר לקורא הישראלי, וגם לא בהכרח לאמריקאי, חלקם ינשרו עוד בטרם יחל המרוץ, ואחרים בשלבים מוקדמים שלו. יהיו סנאטורים ומחוקקים, ויהיו גם מושלים, כמו סטיב בולוק ממונטנה, וכמו ג’ון היקנלופר מקולורדו. הם יכולים לייצג מפלגה שמרנית יותר – לעומת הסנאטוריות הרדיקליות. הם יכולים לייצג מפלגה מרכז־אמריקאית יותר – לעומת הסנאטוריות שבאות ממדינות החוף הכחולות כהות. 

 
 

הרבה שאלות מקדמיות יכריעו את המרוץ הזה, ובראשן מה האסטרטגיה הנכונה לציבור בוחרים כועס, מתוסכל, חרד מפני מצבה של אמריקה. האם יחפש מועמד בטוח, ממורכז, מתון, שיציב לטראמפ אתגר בדמות הקונצנזוס, אולי אפילו מישהו כמו ראש העיר ניו יורק לשעבר מייקל בלומברג (כן, גם הוא ברשימה, ולא בפעם הראשונה). או שמא יפנה לדרך החתחתים של האנטי־טראמפ: מועמדת או מועמדת מתלהמים, רדיקלים, פופוליסטים, רק משמאל. 
 

הדמוקרטים הצליחו עם אובמה, שהיה חידוש גדול בשל צבע עורו והרקע שלו, אבל לא הציג בקמפיין עמדות קיצוניות במיוחד. הם נכשלו עם קלינטון, שהייתה האבטיפוס המושלם של מועמד מרכז – מוכרת, סולידית, שמרנית במידה, ממסדית. ברור שהלב אומר מלחמה. ברור שהראש עוד צריך להתקרר לפני שתתקבל החלטה.

בחירות האמצע, ממש עוד מעט, יאפשרו לדמוקרטים תחושת הישג מסוימת ושחרור קיטור, בהנחה שיצליחו לכבוש את בית הנבחרים (תסריט סביר על פי כל התחזיות). אבל טראמפ ימשיך להלום, ימשיך לעלוב, ימשיך לשלהב את הרוחות – במחנהו שלו ובמחנה היריב. האם למרות כל אלה, האם למרות התחושה שהוא פה ושם מגזים, האם למרות ממטרי הביקורת, ומטרד החקירות, ושרשרת הסקנדלים, הוא יכול שוב לנצח? קחו בחשבון את הנתון הבא: 46% מהאמריקאים חושבים שאכן ינצח – 47% חושבים שיפסיד.