יש היגיון בשיגעון

פגי נונן היא בעלת טור מוכרת של העיתון "וול סטריט ג׳ורנל". אבל את כתיבתה החשובה יותר עשתה בשירותם של פוליטיקאים. כמה מהשורות שכתבה לנשיא רונלד רייגן זכו לתהילת עולם - כך הנאום שכתבה לו במלאת 40 שנה ליום הפלישה במלחמת העולם השנייה. כמה מהשורות שכתבה לנשיא ג׳ורג׳ בוש עוד מהדהדות עד היום - בוש הבן הספיד את בוש האב לפני שבועיים באזכור ״אלפי נקודות של אור״, ביטוי שטבעה נונן. היא שירתה נשיאים רפובליקנים שהדמיון בינם לבין דונלד טראמפ איננו גדול. למעשה, טראמפ עצמו כבר הספיק ללעוג לנקודות האור שלה. ״לעשות את אמריקה שוב גדולה, זה אני מבין. אלפי נקודות של אור, את זה אף פעם לא ממש הבנתי״, אמר הנשיא על הססמה ההיא. רייגן החליט לאזרח מיליוני מהגרים לא חוקיים. טראמפ מזהה במהגרים הללו איום שהוא מסרב לקבל. הנה - נושא למאמר של נונן.

היא כתבה דברים כמעט מובנים מאליהם. על מה הוויכוח? כולם מסכימים שלאמריקה יש גבול ומותר לה לשמור עליו. כולם מסכימים שהגירה חוקית היא דבר טוב, והגירה לא חוקית אינה דבר טוב. כולם מבינים שגם להגירה לא חוקית יש היבט אנושי שאי אפשר לבטל בהינף יד. כולם מבינים. כולם מסכימים. ובכל זאת, הממשל האמריקאי שובת. אלה לא מוכנים להקצות תקציב להקמת גדר. ההוא לא מוכן להסתפק בקצת פחות ממה שהבטיח ומאיים להכריז על מצב חירום. ״עשו כבר עסקה״, תבעה מהנשיא וממתנגדיו הדמוקרטים, הסנאטור צ׳אק שומר ויו״ר בית הנבחרים ננסי פלוסי. וגם הזכירה מה שנוטים לשכוח: אמריקה תקועה עם בעיית ההגירה כבר כמה עשורים בלי יכולת לצאת לדרך חדשה. בוש הבן ניסה לסגור עסקה וכשל. בזיכרונותיו קבע כי זה אחד מהכישלונות הגדולים שלו. לברק אובמה לא אפשרו לסגור עסקה. הוא הסתפק בצווים נשיאותיים. ועכשיו טראמפ. גם הוא מנסה לעשות משהו. גם ידיו כבולות, בינתיים.

תסריט הבלהות

או שאולי אינן כבולות? כבר כמה שבועות שוושינגטון עסוקה בתסריט הבלהות של ״מצב חירום״ שיאפשר לנשיא להקצות כסף לבניית הגדר. משפטנים נכבדים מהמהמים באולפנים הממוזגים את דעתם המלומדת על חוקיותו של מהלך כזה. האמת, אין דרך להכריע בשאלה הזאת, משום שכמותה עוד לא הייתה. על פי הטקסט היבש של נוסח החוק, נדמה שטראמפ אכן יכול להכריז על מצב חירום, ואז יתפנו לשימושו סכומי כסף גדולים מתקציב מערכת הביטחון. אפשר לבנות בהם גדר. ומצד שני, האם הנשיא יכול להכריז על מצב חירום ללא עילה "חירומית" כלשהי? האם יוכל לנמק במה המצב "חירומי" כיום יותר מכפי שהיה לפני שלוש או שבע שנים? השופטים יצטרכו להידרש לזה. לעסוק בדבר המעורפל שאצלנו נהוג לכנות ״מתחם הסבירות״.

כמובן, בעידן של טראמפ נעשה קצת קשה יותר להגדיר את המתחם הזה של סבירות. לדוגמה: האם סביר שהנשיא ייחשד על ידי סוכנות החקירות המרכזית של ארצו כסוכן רוסי? ועוד דוגמה: האם סביר שהנשיא יעלים את תמלילי השיחות בינו לבין נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין? פרסומי סוף השבוע ב"ניו יורק טיימס" וכן ב"וושינגטון פוסט" מלמדים שסבירות היא עניין של מקום ושל זמן. מה שלא היה סביר פעם, נעשה לפתע סביר. ״היחסים הביזאריים״ של הנשיא עם רוסיה, כפי שכינה זאת חבר הקונגרס הדמוקרטי אליוט אנגל, שוב בכותרות. והנשיא נשאל: האם עבדת אי־פעם עבור רוסיה? והנשיא משיב, ואולי חומק מתשובה: זאת השאלה המעליבה ביותר שנשאלתי מימי.

מוזר שטראמפ, שעולב בקלות, גם נעלב בקלות. על הפרסום ב"ניו יורק טיימס" הגיב בסדרה ארוכה של ציוצים המטווחים את סוכנות החקירות המרכזית. את ראשי הסוכנות לשעבר כינה ״מושחתים״. קשה לדעת למי להאמין: לנשיא, המרגיש שמציגים אותו כמרגל וכבוגד משום שהעז לפטר את ראש ה–FBI, או למפוטרים ועוזריהם - שאינם מסוגלים לקבל פיטורים בקור רוח ומשוכנעים שמאחוריהם מזימה נסתרת שהמושכים בחוטיה יושבים בקרמלין.

ובינתיים, הממשל בהשבתה חלקית. אין שירותים ואין משכורות. ההשבתה הארוכה בתולדות אמריקה. למה? שוב, תצטרכו לבחור למי להאמין. לנשיא הסבור שראשי הקונגרס מתעקשים כמו ילדים למנוע ממנו מימוש של מדיניות סבירה, או למתנגדיו הטוענים שהנשיא הוא הנוהג כילד עקשן שמסרב להכיר במגבלות הכוח ומעניש בתסכולו חפים מפשע - עובדי ממשל והאזרחים הנזקקים להם. ושאלה נוספת שאין לה מענה: מתי ואיך תיגמר ההשבתה. מתי ומי יחליט לנקוט צעד שובר שוויון כדי לסיים אותה. מישהו יכול להיכנע, מישהו יכול לנסות צעד של ייאוש - מצב חירום הוא אחת האפשרויות.

וברקע כל זה כבר מתגלגלת מערכת הבחירות הבאה לפתחם של הבוחרים האומללים. כל שבוע מוליד מועמדת או מועמד חדש. כל שבוע מזמן קפיצה לאיווה או לניו המפשיר. כל שבוע נולד כוכב חדש - מי שדווקא הוא, ולא הכוכב של השבוע שעבר, יהיה המועמד הדמוקרט. אליזבת וורן - ״פוקהונטס״ בפי טראמפ - אאוט. השבוע מדברים על חוליו קסטרו, לשעבר שר השיכון בממשל אובמה. וקצת גם על הביקור המוזר של המועמד בטו אורורק אצל השיננית (שידור חי ברשת, למי שהחמיץ).

איך כל זה קשור? בהחלט קשור. מי שחושד שהנשיא שלו מרגל לא ימהר לעשות איתו עסקאות. מי שחושב שהנשיא עוד מעט נופל, או יודח בעוד שנתיים, לא מרגיש צורך לגלות גמישות - רק מעט אורך רוח. מי שנלחם לקראת פריימריז על הבייס, מקפיד לא להיראות רכרוכי, לא להיכנע, לא לאפשר פקפוק במהימנותו האידיאולוגית. טראמפ מביט במפת ארצות הברית ומזהה את המדינות שבהן רוב התושבים רוצים גדר: טקסס, אוקלהומה, אינדיאנה, מיסיסיפי, ג׳ורג׳יה, איידהו. מדינות שמרניות. ומי מתנגד לגדר? ניו יורק, קליפורניה, אילינוי. מדינות שלא יצביעו לו. ועוד הוא מזהה בסקרים - או שאולי בחושיו החדים - שיש קשר מובהק בין תמיכה בו ובין תמיכה בגדר, עד שלא לגמרי ברור מי גורר את מי. כשהתמיכה בטראמפ עולה, התמיכה בגדר עולה באותו שיעור. כשהיא יורדת, התמיכה בגדר יורדת באותו שיעור.

ומצד שני, ההתעקשות על הגדר לא הועילה לטראמפ. אם קיווה שתשפר את מצבו בסקרים, זה לא קורה. אם ציפה לתנועת המונים של תמיכה, הציפייה לא התממשה. אולי משום שבאמת לא מדובר במצב חירום פתאומי, אלא בבעיה כרונית שאמריקה לא מצליחה לפתור. בעיה שמציקה לחלק מהאמריקאים, אבל לא לכולם, ולא כל הזמן, ולא באופן שמוציא אנשים לרחובות. ובכלל, עכשיו חורף, והרחובות קרים. וגם יש גבול לכמה סקנדלים אפשר לעכל בשנתיים–שלוש של שלטון. אפשר כבר היה לצפות למידה של עייפות, למידה של אדישות. שוב הנשיא צייץ, שוב הנשיא אמר את הבלתי ייאמן, שוב וושינגטון תקועה במשבר פוליטי שאפשר לצאת ממנו בחמש דקות אבל אף אחד לא רוצה.

מרתון סקנדלים

כמו במדינות אחרות - לא נזכיר שמות - גם באמריקה לא תמיד קל להבחין בין העיקר והטפל. גם באמריקה אפשר להתפתות לכותרת בנוסח ״העולם כמרקחה״, כמו בסיפור המוכר על עיתון ״דבר״. כל יום והכותרת שלו. כל יום והסקנדל שלו. עוד לא גמרנו להזדעזע, עוד לא גיבשנו עמדה, וכבר צריך לעבור לסקנדל הבא. מבחינתו של טראמפ, יש היגיון בשיגעון. הוא נשיא שנבנה על שיגעון, משגשג בשיגעון. בגללו הדמוקרטים מטפסים על עץ ההתנגדות לגדר. אם נשיא אחר היה מבקש את הכסף, היו סוגרים איתו עסקה - נאמר, תן לנו אזרוח של ה״דרימרס״, ילדי המהגרים שכבר חיים באמריקה, וניתן לך תקציב לגדר. בגללו, העיתונות מלאה בסיפורים עסיסיים שיש קושי לאמוד את מידת חשיבותם. טראמפ עובד אצל פוטין? אם למישהו יש הוכחה, הקונגרס יזרוק אותו בחמש דקות. אבל אם מדובר בבדיקה, בשמועות, בהדלפות מגמתיות, ברמזים מרושעים, בחקירות אינסופיות, טראמפ ירכוב על הגל העכור הזה. הוא יאמר שזו רדיפה. שזו העיתונות. שזה השמאל. שזה הממסד שמסרב להשתנות. כדרכו, יאמר זאת בלי הרבה נימוס. זה לא אומר שלא ינצח.