שמונה שנות מלחמה: נשות סוריה נאבקות למען הישרדות משפחותיהן

פאטמה אל־עוואד, צעירה שהתאלמנה לאחר שבעלה נהרג אשתקד כתוצאה מנפילת טיל בביתו במהלך המלחמה בחאוד הירמוכ שבפרברי דרעא, יושבת על סלע לצד הדרך. לפניה קופסת קרטון בינונית ובה ארבעה סוגים של ביסקוויטים. את יומה היא מעבירה ברחובות, מחזיקה את הקופסה ומציעה את מרכולתה לעוברי האורח כדי להאכיל את ילדיה הקטנים. “לאחר הריגת בעלי, לא נותר לי איש בעיירה”, היא סיפרה לעיתון “אל־ערבי אל־ג’דיד”.

“משפחתי חיה בירדן ומצבה קשה. אחיו של בעלי במצב קשה מאוד. לכן, לא נותרה בפני ברירה מלבד לשאת את העול של פרנסתי ופרנסת ילדיי. אני חיה בבית משפחתי לאחר שבית משפחת בעלי המנוח ניזוק קשה מההפצצות. אני יוצאת מוקדם בבוקר לתור אחר הפרנסה, מוכרת ביסקוויטים, אך הדבר לא מסתייע כי המצב הכלכלי כאן קשה מאוד. אין עבודה. גם עבודת אדמה כמעט אין. העוני רובץ בכל פינה”.
 

הלירות הסוריות שאל־עוואד אוספת מדי יום מספיקות בקושי ללחם, בורגול ואורז. אין ידה משגת לקנות ירקות. הצפון אינו שונה מהדרום בעניין זה, אם כי לעיתים הוא נראה גרוע יותר, בשל העקורים במולדתם שפונו לאזור בצל ההסכמים של משטר אסד עם המיליציות החמושות.
 

חדיג’ה סעדו עדיין לא בת 20, והיא כבר אלמנה בפעם השנייה שחיה עם שלושת ילדיה בצפון סוריה. “נעקרנו ממחנה הפליטים אל־ירמוכ מדרום לדמשק”, היא מספרת. “איבדתי את בעלי הראשון במחנה, והיה לי ממנו ילד אחד. התחתנתי בשנית. במסע העקירה אל העיר יריחו בצפון, בעלי השני מצא את מותו מפצצת מרגמה שנפלה באזור. אני מתמודדת לבד עם שלושה ילדים. עבדתי במרפאה ובבית ספר. עסקתי בניקוי בתים ובעבודות אחרות כדי לחסוך כסף ולפרנס את ילדיי, אך כעת אני מובטלת ומחפשת הזדמנות לעבודה כדי לא להגיע לפת לחם עם הילדים”.
 

אסראא, אלמנה בת 35, לא מצאה עבודה לאחר שהתאלמנה מבעלה, שנהרג באחת התקיפות של המשטר הסורי בעיר מארע בפרברי חלאב, והותירה עם שלושה ילדים. “לאחר מות בעלי, העיר הפכה ללא בטוחה ולא הצלחתי לחיות בה”, היא מספרת. “התחלתי לתור אחר מקום בטוח ויציב למעני ולמען ילדיי, ולכן הגעתי לטורקיה לפני שלוש שנים”.
 

אולם, ההתרחקות מההפגזות לא הבטיחה את ההוצאות היומיומיות של אוכל, בגדים ועוד. “התחלתי לדפוק על דלתות של ארגוני סיוע וזכויות אדם, בתקווה שאחד מהם יסייע לי, אך לשווא”, היא סיפרה. “אפילו בארגון היחיד שהעניק לי סיוע מסוים, אחד העובדים ניסה לפגוע בי מינית. לאחר שהדפתי אותו כמה פעמים, הוא איים לא להעניק לי סיוע יותר ולכן הפסקתי להגיע לשם. הם מסתכלים על אלמנה או על גרושה כאישה שקל לפגוע בה, או כזולה. נאלצתי לקבל כל עבודה כדי לחיות בכבוד.
 

"לאחר תקופה, אחד השכנים דאג לי לעבודה באחד המפעלים, עם משכורת מאוד נמוכה שאינה מספיקה למצרכים הבסיסיים למשפחתי. אבל דאגתי בראש ובראשונה ללחם. היום אני עובדת במתפרה עם משכורת נמוכה. נאלצתי לעבוד מפני שאין מקומות עבודה ויש אבטלה גבוהה באזור הזה. הסיוע הפך אותנו לבני ערובה בידי רבים מאלה האחראים על ארגוני הסיוע או קרוביהם”.
 

רשא א־שחאד, מנהלת מרכז להעצמת האישה, מרצה לערבית באוניברסיטת חלאב החופשית ויועצת לענייני נשים במועצה המקומית אל־גדפה בפרברי אידליב שבסוריה, אומרת כי “בעבר החברה התנגדה שנשים יעבדו, אך לאחר שהוכיחו את היכולות שלהן, הפך הדבר למקובל יותר, והיום רואים יותר ויותר נשים כפריות עובדות בפרברי אל־מערה. נשים עובדות כעת יותר בארגוני סיוע מאשר גברים, והן אפילו מגיעות לתפקידים בכירים, גם אם אין להן כישורים או השכלה מתאימה”.