השבט אמר את דברו: משלחת ההייטק הישראלית לאמזונס

שישה אנשי הייטק ישראלים חזרו לאחרונה ממסע שנמשך חודש בקרב השבטים המבודדים החיים ביערות הגשם בין אקוודור לפנמה. חמישה שבטים - אמברה, נובה, נאסו, קונה־יאלה ואצ'ואר, שנמצאים בסכנת הכחדה בעקבות כריתת יערות הגשם, שריפות ענק, פעילות תאגידי הנפט וחדירת המודרניזציה. מה הם חיפשו שם? החבורה הגיעה לקצה העולם כדי לתעד את בני השבטים וזאת כדי לשמר את הסיפורים וההיסטוריה הייחודית שלהם. 
 

מאחורי הפרויקט ההתנדבותי שנקרא Tribal quest עומדת חברת MyHeritage, העוסקת בשימור וגילוי היסטוריה משפחתית. זהו המסע הרביעי שנערך במסגרת הפרויקט, שבו עובדי החברה יוצאים באופן קבוע לתיעוד שבטים ברחבי העולם, שלרובם אין גישה לטכנולוגיה. 
 

"נקשרנו מאוד לשבט אצ'ואר", מספר ניתאי אלבוים, תחקירן בחברת MyHeritage ואחד מחברי המשלחת. "בני השבט הזה כל הזמן אמרו לנו 'כשאתם טסים עם המטוסים שלכם למעלה ורואים את הג'ונגל שלמטה, אתם ממשיכים בדרככם. אבל אם אתם יורדים למטה אתם רואים אנשים שחיים פה - ככה אנחנו רוצים להמשיך לחיות, כי ככה חיו אבותינו'". 
 

לדברי אלבוים, ההיקשרות הייתה הדדית: "כשעזבנו הם העניקו לנו פריטים ששייכים להם, כמו כתר נוצות וגם שרשראות שהם עונדים על כל הגוף ועשויות מעצמות בעלי חיים שהם צדים. לוקח המון זמן להכין כל שרשרת כזאת וצריך להיות צייד מעולה, אז כשאתה מקבל דבר כזה - זה מרגש". 
 

"האמזונס של אקוודור היה נקודת השיא של הפרויקט האחרון", אומר גם גולן לוי, מומחה ל"חוויית משתמש" בחברה. "שבט אצ'ואר חי בג'ונגלים האלה בין פרו לאקוודור במשך מאות אלפי שנים. אנחנו ביקרנו בצד האקוודורי, שבו חיים 8,000 איש שנחלקים ל־86 קהילות שונות. כל קהילה היא סוג של כפר מבודד בלב הג'ונגל".

 

"החיבור והזיקה שלהם לטבע וההבנה שלהם איך לחיות בהרמוניה מושלמת עם הסביבה שלהם. הם יודעים להתקיים מתוך הג'ונגל וגם להגן עליו יותר טוב מכולם. יש בהם אהבה גדולה לטבע. הם יודעים איך להשתמש במשאבים שלהם בצורה מושכלת. למשל כשהם הולכים לדוג, הם עושים שימוש בצמח הברבסקו. ברגע שהם כותשים את ענפיו, נוצרת מעין אבקה וכשהם מפזרים אותה במים, הדגים שבולעים אותה צפים מעלה חסרי אונים ונסחפים עם הזרם בנהר. באותו זמן גברים, נשים וילדים מהשבט מגיעים אל המקום שאליו הדגים נסחפים, ושם הם בונים סכר. כל הדגים מתנקזים לשם, והם פשוט אוספים אותם. זה מצריך הבנה ממש מרחיקת לכת של היער. הם מקפידים לא לעשות זאת יותר מפעם אחת בכמה חודשים, כדי לא להרוס את המשאבים שלהם".
 

לוי מציין את האינטראקציה בין בני השבט, כשהם מדברים על שורשיהם ועל ערכי המשפחה. "התלווינו למנהיג של קהילת אצ'ואר של אקוודור, בחור בן 28 בשם טיואה", הוא מספר. "זכינו להתלוות אליו כשהגיע לביקור נדיר יחסית בכפר הולדתו, שם פגש את אמו. נוצרה סיטואציה יוצאת דופן שבה הוא פתח את סגור לבו בפני אמו ודיבר על תחושות ורגשות. אלה דברים שאנשי השבט בדרך כלל לא עושים, כי הם מופנמים ומאוד מחוספסים". 
 

"אני חש שניתנה לנו זכות גדולה לחוות לרגע אחד את העולם מנקודת מבט אחרת. אם רק נשכיל טיפה להכיל את האחר והשונה ונלמד לקבל את העובדה שאנחנו חיים בעולם מגוון, עם אנשים שונים ודעות שונות - נראה לי שהעולם יהיה טוב יותר". 

 

טקסים מדור לדור 
 

פרויקט Tribal quest הוא יוזמה של לוי. "בעברי הייתי מעורב בפרויקטים של פיסול סביבתי ברחבי העולם", הוא מספר. "זה אפשר לי לעבוד עם אוכלוסיות מקומיות, בדרך כלל בעולם השלישי. הבנתי שיש לאנשים האלה הרבה סיפורים מעניינים ומורשת שהם מתגאים בה. לפני שש שנים הגעתי ל־MyHeritage וגיליתי מוצר שמאפשר לכל אחד לתעד את ההיסטוריה המשפחתית שלו. באותו זמן נזכרתי בכל אותם אנשים שפגשתי בעברי, אלו שאין להם גישה טכנולוגית לעשות זאת. העליתי את רעיון התיעוד בפני המנכ"ל, גלעד יפת, ולתדהמתי הוא הגיב בצורה חיובית". 
 

עם קבלת האור הירוק לפרויקט יצאו אנשי ההייטק לערבות הקפואות של סיביר, למדבריות נמיביה באפריקה ולג'ונגלים של פפואה גינאה החדשה. שם הם תיעדו את חיי השבטים המקומיים ואת ההיסטוריה התרבותית שלהם, על מנת שהדורות הבאים יוכלו להכיר את אבותיהם, ולטובת האנושות כולה.
 

"צורת החיים של השבטים האלו מנותקת מאמצעי תיעוד, לכן ההיסטוריה המשפחתית העשירה שלהם שלא מתועדת בשום מקום עשויה להיאבד כלא הייתה", אומר אלבוים. "אספנו מהם סיפורים יוצאי דופן, חזינו בטקסים ובפעילויות שעוברים מדור לדור ומפה לאוזן. היו נשים שסיפרו שילדו את התינוקות שלהן לבד לגמרי; היו גברים שזכרו את טקס ההתבגרות שלהם בגיל שש, כשנשלחו להעביר לילה שלם בג'ונגל לבדם. ראינו כיצד הם בונים בתים, למדנו על צמחי מרפא המשמשים אותם, על המשמעויות של ציורי הגוף, האמנות שלהם, כלי הנגינה ותהליך הכנת האוכל".
 

"לכל קהילה יש את השפה המקומית שלה, אבל מגיל 10־12 הם מתחילים ללמוד ספרדית. אני וחבר נוסף מהצוות דוברי ספרדית, והייתה לנו גם מתורגמנית מקומית". 
 

הריקוד שלפני הקרב
 

בזמן המסע חיה המשלחת באותם התנאים שבהם חיים בני השבטים. "ישנו בבקתה, לרוב בלי קירות. רק גג מענפים שמונח על מוטות עץ", מספר אלבוים. "זה אדיר. חוזרים ככה לעולמות מאוד פשוטים. אוכלים שם רק את מה שהם צדים, קוטפים ומגדלים בג'ונגל. בלי אוכל מעובד שאליו אנחנו רגילים".
 

"במשך זמן ניכר מהשהות שלנו שם לא היו לנו אמצעי תקשורת מסודרים. היינו באמצע הג'ונגל בלי קליטה סלולרית. יש לי שני ילדים קטנים, כך שחוויתי געגועים אליהם. אבל חוץ מזה התחושה טובה. אנחנו לא סתם ישבנו בבית והחלטנו לנתק את הטלפון, אלא נמצאנו במקום שבו למדנו כל כך הרבה ועשינו כל כך הרבה. עד היום האנשים האלה פשוט העבירו את ההיסטוריה שלהם מאב לבן וכעת באמצעותנו היא מתועדת. בלי התערבות חיצונית, הזכר של האנשים האלה פשוט היה עלול להיעלם". 
 

"הדמיון שיש בינינו לבינם. בבסיס, כל בן אדם רוצה לדעת את השורשים שלו, מי היו אבות אבותיו. כל בן אדם גם רוצה להשאיר איזשהו חותם על ההיסטוריה. אנחנו כל כך שונים, ובעצם כל כך דומים. מאוד הרשים אותי גם שחזור טקס היציאה למלחמה שהם עשו לנו. ראינו אותם עם כל התלבושות, עם כלי הנשק שלהם, יושבים ביחד עם הנשים ומדברים על הקרב שהם עומדים לצאת אליו. ואז, ברגע שמתקבלת ההחלטה, הם פוצחים בריקוד מסורתי, הריקוד שלפני היציאה לקרב".
 

עבור מירי רכלי, מנהלת רווחה ואדמיניסטרציה, שגם הצטרפה למסע, החלק המסקרן היה לראות איך חיות הנשים בשבטים המבודדים בלב הג'ונגל. "זה היה מאוד מחזק", היא מספרת. "אלו נשים שמגדלות את הילדים בתוך קהילה, באופן שונה מאוד מאיך שאנחנו בעולם המערבי מגדלים את הילדים, כאנשים אינדיבידואליסטים. אחר הצהריים יש התכנסות של גברים, נשים וילדים, ובעוד הגברים דנים בענייני הקהילה הנשים יושבות בצד ודנות בנושאי הילדים והאוכל. אבל יש הרבה סיטואציות שבהן הגבר נותן מקום לאישה".
 

"בגידול הירקות, למשל. זה תחום שהן אחראיות עליו. יש לנשים את הגינה שלהן, הן מטפלות בה, מנכשות עשבים ובסוף מביאות את האוכל לילדים. יש בכך המון כוח, זה שם אותן במרכז. הגברים אומנם צדים, אבל הרבה אוכל מגיע מגידולי השדה. בפעמים שבהם הגבר יוצא למסעות ציד של כמה ימים, האישה מנהלת את כל העניינים. אלה נשים חזקות, שהולכות לשדה ויולדות שם לבד. כל אישה יולדת את התינוק שלה בשדה הגידולים שלה. הנשים סיפרו לנו שכשהן ילדו בפעם הראשונה, ליוותה אותן אמא או דודה לשדה כדי לעזור להן, וכדי שיבינו מה קורה. אבל בשאר הפעמים הן הולכות לבד וחוזרות עם תינוק. הן עושות הכל בעצמן, אפילו חותכות את חבל הטבור בעזרת צמח מיוחד, חד כמו סכין". 
 

"חזרתי משם מועצמת ומוקסמת מהיכולת שיש לנשים הללו. יכולות שאנחנו לפעמים שוכחות בעולם המודרני. לראות את הנשים האלה הייתה חוויה מדהימה. אפשר לחשוב שהמעמד שלהן לא מרכזי, שהן כאילו נמצאות בשוליים, אבל אחר כך מבינים היטב שהן בעצם הלב".