שני תאריכים מוזכרים בתכיפות על ידי היסטוריונים אמריקאים המנסים לקבוע את תחילתו של הקמפיין הפוליטי המודרני. האחד, מוכר יותר וקרוב יותר, הוא 1960. בחירות ג’ון קנדי נגד ריצ’רד ניקסון – הקמפיין הראשון של עידן הטלוויזיה, כולל הסיפור על העימות המפורסם בין המועמדים. מאזיני הרדיו חשבו שניקסון ניצח בעימות הזה, אבל צופי הטלוויזיה, שנחשפו לאגלי הזיעה על מצחו של סגן הנשיא, הכריעו שקנדי ניצח בו. השני, רחוק יותר, ואולי על כן מוכר פחות, הוא 1896. בחירות שבהן התמודד ויליאם מקינלי הרפובליקני נגד צעיר דמוקרטי בעל משנה חברתית סוערת. היום היינו קוראים לו ברני סנדרס – אז קראו לו ויליאם ג’נינגס ברייאן.
מקינלי וברייאן עשו דבר מהפכני. הם דיברו עם הבוחרים. מקינלי עמד על מרפסת ביתו בקנטון, אוהיו, ומאות אלפי בוחרים הוסעו אליו. ברייאן עשה דבר דרמטי עוד יותר. הוא עלה על רכבת וחצה את אמריקה לאורכה ולרוחבה. בא, עוצר, נואם, נוסע. נשמע מובן מאליו? היום זה מובן מאליו. בימים של ברייאן זה היה מהפכני, חדשני. ברייאן אומנם הפסיד במערכת הבחירות ההיא, ובעוד שתיים. אבל כמה מהמהלכים שלו – וזה ביניהם – הותירו חותם.
כבר 120 שנה שמערכות בחירות מתנהלות בדרכים – בכנסים, בעצרות, בנאומים. והנה עכשיו, קורונה. לא ברור מה יהיה, ואיך יהיה. הנשיא דונלד טראמפ יוצא לנאום מעת לעת. יריבו, ג’ו ביידן, יושב בביתו – יש מצלמה, שיכולה לשדר נאומים, ולאפשר ראיונות, יש רשתות חברתיות, יש מה לעשות גם בלי לצאת מהבית. המועמדים לא צעירים, משתייכים לקבוצת סיכון, והקמפיין מעייף, תובעני, וגם יקר מאוד. כך שאולי מדובר בהזדמנות. אולי אפשר לנצל את ימי הקורונה כדי להפוך את בחירות 2020 לכאלה שמבשרות שינוי, מחזירות את הקמפיין הנשיאותי לממדים קצת צנועים יותר.
עסקים כרגיל?
ישראל מתפטרת השבוע מאווירת הבחירות שאפפה אותה בשנה וחצי האחרונות, אבל אמריקה נמצאת בעיצומו של קמפיין. עוד רגע מגיע הקיץ, שבו אמורות להיערך ועידות המפלגות שיכתירו את המועמדים. לאחר מכן יבוא הסתיו, והישורת האחרונה של הקרב. איך ייראה הקיץ? איך ייראה הסתיו? הנשיא טראמפ רוצה לקיים את הוועידה הרפובליקנית כרגיל, עם אלפי צירים באולם גדול, עם בלונים ונאומים וחגיגות. החברים במפלגה מהססים. הוועידה מתוזמנת לשבוע האחרון של אוגוסט, בצפון קרוליינה. “די ברור שזה לא יהיה אפשרי”, אמר השבוע אחד מעסקני המפלגה בעיר שארלוט, שנפגעה קשה במגיפה. טום טיליס, הסנאטור הרפובליקני של המדינה, הביע ספק אם אירוח של 50 אלף מבקרים יהיה אפשרי בעיר שבה ייקח עוד זמן עד שייפתחו מחדש המסעדות ובתי המלון.
לטראמפ זה חשוב. מראשית המשבר הוא מאותת שההפרעה לחיים צריכה להיות מינימלית, והחזרה לשגרה מהירה. קיום הוועידה ילמד שהשגרה אכן חזרה, שהכלכלה הותנעה מחדש. לפני חצי שנה טראמפ נראה כנשיא שעם כל חסרונותיו מספק לאמריקאים את מה שהכי חשוב להם: כלכלה צומחת ומתפתחת. בא הווירוס ולקח מהנשיא את יתרונו היחיד האמיתי במרוץ. הוא כמובן לא אשם במשבר, אבל זה לא בהכרח מה שקובע. מיליוני מובטלים, עסקים מתמוטטים, בתי חולים עמוסים וקורסים, צעירים שאינם יודעים איך ימצאו לעצמם תעסוקה – כל אלה יביטו בנשיא וישאלו את עצמם לא מה היה לפני המשבר, אלא מי המועמד המתאים להתמודד עם השלכותיו הקשות.
בסעיף ההתמודדות טראמפ לא מקבל ציון גבוה. לא מרוב האמריקאים. יותר ממחציתם מודאגים מאוד ממצב הכלכלה. כשליש מהם מודאגים מאוד מהאפשרות שיידבקו במחלה (ועוד שליש מודאגים למדי). יותר ממחציתם סבורים שטראמפ לא עושה עבודה טובה בתקופת המשבר. בעצם, שהוא לא עושה עבודה טובה באופן כללי. מצבו בסקרים פחות טוב משל רוב הנשיאים שקדמו לו. אחרי כ־1,200 ימים בתפקיד, טראמפ אהוד פחות מקלינטון, פחות מבוש השני, פחות מאובמה, פחות מרייגן, אייזנהאואר, ניקסון. יש שהיו במצב עוד פחות טוב משלו: קרטר ובוש הראשון. הם הפסידו בבחירות. לא נבחרו לקדנציה שנייה. אם טראמפ מחפש מישהו במצב דומה לשלו, שבכל זאת הצליח לנצח בבחירות, הוא יצטרך לחזור לאחור עד לימי הנשיא הארי טרומן. ואפשר להגיד הרבה דברים על דונלד טראמפ, אבל הוא לא הארי טרומן.
שתיית קולות
יריבו, ביידן, כמעט לא קיים. טראמפ מכנה אותו “סליפי ג’ו” – ג’ו המנומנם – וביידן נראה כמי שמתאמץ להוכיח שטראמפ צודק. הוא ממעט להופיע, ממעט להתבלט. אולי הוא מניח שכמה שיראו יותר את הנשיא וכמה שפחות אותו, כך יעלו סיכוייו לנצח. אולי הוא שומר כוחות לשלושת החודשים האחרונים. אולי הוא באמת קצת חושש מהקורונה. וחוץ מזה, ישנה הפרשה המטרידה של ההטרדה. עוזרת לשעבר של ביידן שמאשימה אותו בהטרדה מינית מהסוג שמעורר גיחוך כאשר מביטים בטראמפ, אבל ממש לא עובר בשקט במפלגה הדמוקרטית. טארה ריד, הטוענת שהוטרדה, סיפרה את קורותיה לעיתונאית מייגן קלי, שהתפרסמה בין השאר בגלל קרב מתוקשר עם טראמפ. הרפובליקנים מנצלים את הראיון כדי לנגח את הדמוקרטים בטענה שהם צבועים. מה שתבעו מטראמפ הם סולחים לביידן.
אבל צריך לומר, השקט היחסי מכיוונו של ביידן עובד בינתיים לא רע, כך שאין סיבה שיצא מהבית. בסקרים הארציים הוא מוביל בקרוב לחמישה אחוזים בממוצע, אבל חשוב יותר, הוא מוביל בכמה מדינות מפתח. בעיקר בשלוש מדינות שבהן הילרי קלינטון הפסידה לפני ארבע שנים וביידן צריך לכבוש אותן מחדש – ויסקונסין, מישיגן ופנסילבניה. לביידן יתרון של 3% בסקרים בוויסקונסין, 5% במישיגן ו־%6 בפנסילבניה. הוא מוביל גם בפלורידה, המדינה הגדולה והחשובה שאליה העתיק טראמפ לא מזמן את כתובת מגוריו הרשמית. ועוד חדשות מעודדות לדמוקרטים: ביידן לוקח מטראמפ בוחרים באחת מהקבוצות החשובות ביותר לכל מועמד רפובליקני – הקשישים.
המפלגה הרפובליקנית היא מפלגה של בוחרים מבוגרים יחסית. זה לא מפתיע: זו מפלגה שמרנית, ומבוגרים נוטים להיות שמרנים. הם לא רוצים מהפכות שיטלטלו את עולמם. בפלורידה של 2016, טראמפ ניצח את קלינטון בקרב המצביעים בני 65 ומעלה בפער ניכר, של יותר מ־15%. אבל סקר מלפני כמה שבועות מצא את הקשישים של פלורידה במצב רוח אחר, ואת טראמפ בפיגור של 10% מול ביידן.
חלק מזה קשור כמובן לגיל. ביידן מבוגר, ומתקשר היטב עם בוחרים בני גילו. בוחרים מבוגרים סייעו לו לגבור על ברני סנדרס ועל שאר המועמדים הדמוקרטים בפריימריז. בוחרים מבוגרים נוטים לתמוך בו גם בבחירות הכלליות. אלא שגם טראמפ מבוגר. ובכל זאת נשחק. כי חוץ מהגיל ישנו גם הווירוס. הגישה של טראמפ – להתעלם מהמחלה ולחזור לעבודה – אולי קורצת לאנשי עסקים ולצעירים רעבים לתעסוקה. אבל היא מרתיעה את המבוגרים, שימי הקריירה מאחוריהם וסכנת הווירוס מאיימת עליהם. בהתאם, הבוחרים המבוגרים לא רק אומרים שיצביעו לביידן, הם גם נותנים לנשיא ציון נמוך יותר בטיפולו במשבר הקורונה. למעשה, הם מספקים את ההסבר למהפך בנטיות ההצבעה שלהם במדינות כמו פלורידה ופנסילבניה.
כל זה כמובן לא מבטיח ניצחון לביידן, ולא מחייב הפסד לטראמפ. מערכת הבחירות עוד לא הגיעה לשיא. וגם לא ברור מתי תגיע, אם יהיו או לא יהיו ועידות, מה יקרה כאשר ביידן יעשה את המהלך האחד המשמעותי שיש לו לקראת הבחירות – ויבחר את סגניתו המיועדת, האם הווירוס ימשיך להתפשט, או שמא השיא יחלוף ואמריקה תתאושש במהירות, וכמובן, מי יצביע ואיך יצביע ביום הבחירות. אם בנובמבר עוד יהיה וירוס ובוחרים עוד יחששו ללכת לקלפיות, שאלת ההתייצבות בקלפי, שהיא תמיד שאלה חשובה, תהפוך דרמטית. וכמובן, גם אותה יהיה צורך לנתח בפרטנות, גם לפי אזורים (כמה המחלה נפוצה), גם לפי קהלים (מי חושש יותר ומי פחות), גם לפי חוקי הצבעה (איפה אפשר להצביע בדואר ואיפה לא). אבל זה יכול לחכות לספטמבר.