“אחד האנשים הנועזים בנוף הפוליטי המצרי": 28 שנים לרצח פרג' פודה

היריות שנורו מאופנוע חולף בלב קהיר התוססת לא השאירו סיכוי לגבר רחב הכתפיים והמקריח שגופו ספג את הקליעים. זה היה לפני 28 שנה, כאשר נרצח אחד האישים המבטיחים והמרתקים בחיים הפוליטיים במצרים דאז, ד”ר פרג’ פודה. פוליטיקאי מקורי, סופר, הוגה דעות ליברלי, שניסה להקים מפלגה חדשה, אל־מוסתקבל (“העתיד”) שמה, אך החברה האסלאמיסטית הקנאית במצרים לא יכלה לעכל אותה או את דעות מייסדה.

פרשת חיסולו של ד”ר פודה צצה בימים אלה מחדש בסרט התיעודי “ההתנקשות בפרג’ פודה”, שהעלתה רשת אל־ג’זירה הקטארית, ושעורר גל של ביקורת ברחבי העולם הערבי.

אז, ב־8 ביוני 1992, גם אני זועזעתי מהרצח המתועב בלב הבירה המצרית. באותה עת עדיין עבדתי במחיצתו של ראש הממשלה ושר החוץ יצחק שמיר ז”ל. הכרתי באופן אישי את ד”ר פודה, בעת שהיינו אורחי סוכנות המידע שליד משרד החוץ האמריקאי, במסגרת סמינר נודד ברחבי אמריקה על תהליך קבלת החלטות במדיניות החוץ של ארצות הברית. זה היה ביוני 1985. הייתי נציג ישראל בסמינר, פרג’ היה נציג מצרים. עמנו היו בקבוצה עוד 28 צעירים מ־28 מדינות, כולם אנשי ממשל או תקשורת בארצותיהם. יחד בילינו חודש ימים במסע אל מוקדי הממשל האמריקאי בוושינגטון, בניו יורק, בסיאטל ובמערב התיכון, יצרנו קשרי ידידות בינינו ושמרנו עליהם לאורך זמן גם אחרי שובנו לארצותינו.

התחברתי במיוחד לד”ר פודה, אבל גם לנציג הירדני בסמינר – טלאל אל־וראקי, אז חוקר בכיר במרכז ללימודים אסטרטגיים באוניברסיטת עמאן, שהיה קשור מאוד לבית המלוכה ההאשמי. הוא היה מועמד למשרת שגריר, אך עם הזמן נותק הקשר, ואיני יודע מה היה קידומו. הקשר האישי לא כיסה על חילוקי הדעות ביני, הישראלי, לבין שני חבריי ממצרים ומירדן באשר לסכסוך הערבי־ישראלי. עם המצרי היה זה יותר קל. חוזה השלום עם מצרים נחתם שלוש שנים קודם לכן. ההסכם עם ירדן נחתם רק כעבור תשע שנים, והחשדנות הייתה טבעית.

באותו זמן המלך חוסיין ביקר בוושינגטון, דבר שנוצל היטב על ידי אל־וראקי לומר באוזני עמיתיו כי מלכו הוכיח את כוונות השלום של ממלכתו ושל אש”ף, ואף הוסיף כי ערפאת עומד להכיר בישראל. הוא ביקר את תמיכתה הברורה של ארצות הברית בישראל ואת אי־היענותה לבקשות חוסיין. קמתי והשבתי לו כי טרם שמענו את ערפאת אומר שהוא מכיר בישראל ובהחלטות האו”ם, והוספתי כי ערפאת ואש”ף מסוכנים לממלכת ירדן יותר מאשר לישראל. הזכרתי את היחסים דה פקטו בין ישראל וירדן, שעשויים להתפתח ליחסים רשמיים, דבר שתלוי בראש ובראשונה במלך חוסיין. ואכן, באוקטובר 1994 זה קרה. אני אישית קיבלתי הזמנה משותפת מהמלך חוסיין וראש הממשלה רבין לבוא לטקס בערבה, שם נחתם הסכם השלום ההיסטורי בין שתי המדינות. לא ראיתי שם את טלאל אל־וראקי.

לעומתו, ד”ר פרג’ פודה נמנע מלהתבטא בפומבי בנושא הסכסוך הישראלי־ערבי, אך דעותיו לא היו שונות מאלה של עמיתו הירדני, כפי שעלו בשיחות פרטיות. “תחזירו את כל הגדה המערבית לירדן ותאפשרו הקמת מדינה פלסטינית”, חזר ואמר לי. דברים אלה שלו ושל הירדני לא העכירו את היחסים הלבביים עמם, כפי שהיו עדים להם מארחינו האמריקאים וכל משתתפי הסמינר המשתאים. ד”ר פודה סיפר לי כי הוא פוצח בקריירה פוליטית, בראשות מפלגתו “העתיד” שאותה הקים זה עתה, ואף נתן לי את מצע המפלגה העתידית ותדפיס מספרו על הזרמים האסלאמיים במזרח התיכון. במצע נכתב, בין השאר, כי ההיסטוריה של המצרים מתחילה במורשת הפרעונים, שגורלם של המצרים קשור באומה הערבית, שהם חלק גיאוגרפי של אפריקה וגם חלק מאגן הים התיכון. מכאן – אמר – שמבט מצרים לעתיד נובע מארבעה שורשים אלה, שמייצגים את גדולתה של מצרים.

עם עמדות פוליטיות שכאלה, יוצאות דופן בנוף הפוליטי של ארצו, לא היה סיכוי גדול לד”ר פרג’ פודה לכבוש את הצמרת. עובדה – על מפלגתו כמעט לא שמענו. זו הייתה אחת מכמה וכמה מפלגות קיקיוניות שפעלו אז ופועלות היום בזירה המצרית. גם לא היה לו סיכוי באווירה האסלאמיסטית הגואה. עמדותיו היו לצנינים בעיני הגורמים הדתיים הקיצוניים. הם לא יכלו להכיל את האיש ודעותיו הליברליות, וקמו לחסלו. מוחמד אל־ר’זאלי, הוגה דעות אסלאמי, שמילא שורה של תפקידים במוסד אל־אזהאר, אמר בעדות שנתן במשפט הרצח: “שני הרוצחים הרגו אדם שנטש את האסלאם ודמו מותר”. הרוצחים היו שני צעירים, חברי ארגון הטרור “אל־ג’מאעה אל־אסלאמיה”, אשר ביצעו בשם שולחיהם את הרצח של “הכופר, בעל הדעות הרפורמיסטיות, כמו הפרדת הדת מהמדינה”.

שוחים נגד הזרם

פרשת הרצח של ד"ר פודה נסקרה בהרחבה בממרי, אתר המכון הישראלי לחקר תקשורת המזרח התיכון, בעקבות אותו סרט תיעודי ששידרה רשת אל־ג'זירה, המצדיק את הרצח ואף מסית לרצח הוגי דעות נאורים אחרים. אתר המכון מביא תגובות מרתקות מהעיתונות הערבית על הסרט, ובהן דברי ביקורת חריפה על הרשת הקטארית. הסרט, שהופק בשנת 2012, כלל קטעי שחזור מבוימים של הרצח וההכנות לו, קטעי ארכיון של פודה וכן ראיונות עם אישים שונים. אחד המרואיינים הבולטים בסרט הוא אבו אל־עלא עבד רבו, שסיפק את הנשק לשני חברי חוליית החיסול. הוא נדון בשנת 1992 למאסר עולם ושוחרר כעבור עשר שנים במסגרת חנינה כללית של נשיא מצרים המנוח ואיש האחים המוסלמים, מוחמד מורסי. על החיסול – איננו מתחרט כלל וכלל. הוא עצמו חוסל כאיש דאע"ש על אדמת סוריה.

דברי הקריין בסרט: "הרצח הניח את דעתם של שני הצדדים" - של הנרצח עצמו ושל מתנגדיו - מלמדים על המגמתיות של הסרט, למרות שיוצריו ניסו לטעון לאובייקטיביות. ואכן, הסרט עורר כאמור ביקורת רבה על רשת אל־ג'זירה, אשר הואשמה לא פעם בתמיכה בטרור ובארגונים קיצוניים, כולל כמובן חמאס. המבקרים, רובם עיתונאים ובעלי טורים, טענו כי הסרט המתיימר להיות תיעודי ואובייקטיבי, מאמץ את עמדתם של האסלאמיסטים המתנגדים לפודה, מעניק לרוצחים זמן מסך ארוך ומסתיר במכוון את מסע ההסתה המתמשך שניהלו נגדו מוסד אל־אזהאר, "אל־ג'מאעה אל־אסלאמיה" וגורמים אסלאמיים נוספים. הסרט - אומרים מבקריו החריפים - הצדיק את הרצח בהציגו את הרוצחים כ"צעירים הקנאים לדתם" ואת פודה כחילוני קיצוני, ויש בו הסתה לרצח של הוגי דעות ליברלים נאורים אחרים, הנאבקים למען רעיון המדינה האזרחית ונגד כפייה דתית.

במאמר שפרסם פעיל זכויות האדם התימני, חוסיין אל־ואדעי, ומובא באתר המכון, הוא תקף את יוצרי הסרט, שלדבריו השתמשו בשיטות עריכה מתוחכמות כדי להציג את רוצחיו של פודה באור ניטרלי ואף חיובי. "הטרוריסט אבו אל־עלא קיבל את זמן המסך הארוך ביותר, מבלי שיוצרי הסרט טרחו להגיב על כל הטענות והשקרים שלו”, כתב.

עיתונאי מצרי, הישאם אל־נגאר, טען במאמרו, שגם הוא מובא באתר המכון, כי הסרט מהווה הסתה לרצח הוגי דעות בכלל. “הסרט חשף את כישלונו המהדהד של הערוץ הקטארי, אשר ניסה להעביר את המסר שהוגה הדעות המצרי פודה ראוי היה להירצח בשל היותו חילוני קיצוני, תוך ניסיון לזכות את רוצחיו”, כתב. “הסרט התיעודי הופק בשנת 2012, בשיא ניצחונותיהם של האסלאמיסטים והתנשאותם על כולם בעקבות עליית האחים המוסלמים לשלטון במצרים ובעקבות השיח התקשורתי הנקמני שנועד להעלות את מורל הג’יהאדיסטים ולהשיג ניצחונות מאוחרים על כל מי שעיכב את מפעלם האידיאולוגי. שמונה שנים לאחר שצולם, אל־ג’זירה הוציאה את הסרט מהארכיון שלה כדי לשדרו מחדש, בעיתוי שמדגיש עד כמה ירוד המורל של זרם האסלאם הפוליטי הג’יהאדיסטי.

פודה הוצג בסרט בהתאם לנקודת המבט של התכפירים (מי שמאשימים מוסלמים בכפירה) ושל יריביו מהאחים המוסלמים, כמי שהגותו מבולבלת וכמי ששונא את האסלאם ואת עקרונותיו, ומתאפיין בטיפשות, רשעות וחוסר אחריות... פעם נוספת ערוץ אל־ג’זירה מצא את עצמו שוחה נגד הזרם. הוא התעלם במכוון מהסיבה ההגיונית היחידה לציון יום השנה לרצח פודה – שהקריב את עצמו למען המאבק בסגירות המחשבתית ובטרור, ושילם בחייו על זכותו להגן על דעותיו החופשיות”.

עיתונאי מרוקאי בשם חמיד זיד כתב במאמר שפרסם כי “הסרט התיעודי של ערוץ אל־ג’זירה על פודה חלק כבוד לטרור ולרצח. הוא היה בבחינת מציצת דמו של פודה באופן מקצועני, שחייה עיתונאית בדם והתעללות בגופת הנרצח. הסרט היווה הזדמנות לרצוח שוב את פודה ולכוון אליו את הנשק בהתלהבות, בעודו מת. היה זה מסר של ערוץ אל־ג’זירה כי הגיע לפודה מה שקרה לו”.

שיטת המקל והגזר

מי שהכיר היטב את הפרשה בצד הישראלי הוא חוקר האסלאם פרופ’ מאיר חטינה, שפודה הוא “אחד הגיבורים" בעבודת הדוקטורט שלו. בשיחה עמו הוא מספר כי הגיע למצרים ב־1996, ארבע שנים לאחר הרצח, ונפגש עם בני משפחה וידידים של פודה. בספרו “האסלאם במצרים המודרנית” הוא מספר עליו ומביא תרגום של קטעים מהמצע של המנוח. “בעולם הערבי אין אוהבים ליברלים, והמשטר באותו זמן תחת נשיאותו של מובארק לא אהב את פודה”, אומר חטינה. “הפוליטיקאי הצעיר היה אחד הנועזים בנוף הפוליטי המצרי דאז, דרש דמוקרטיה ושקיפות, פרץ גדרות, גילה אומץ. חייו היו מאוימים, והוא חי תחת אבטחה. לד”ר פודה, שהיה אגרונום בהשכלתו, לא היו חסמים בכל הנוגע ליחסים עם ישראלים. אחיו נהרג במלחמת ששת הימים, את גופתו לא מצאו, והוא הכריז: ‘דווקא משום כך אני נאבק למען השלום’”.

הרצח, שבו נפצע גם בנו של פודה, הכה גלים במצרים. רבים הוקיעו את הרצח, קראו לחופש וחירות, ואכן המשטר של מובארק, שנהג בשיטת המקל והגזר, הוציא את האחים המוסלמים אל מחוץ לחוק והעמיד לדין את שני המתנקשים. הם נידונו למוות. כיום הנשיא א־סיסי אף מרחיק לכת מקודמיו בצמצום מעמד קיצוני הדת, ובמיוחד של האוניברסיטה הדתית אל־ אזהאר וסמכותה הדתית, כחלק מביסוס שלטונו בן שבע השנים.

כאמור, שבע שנים לפני שד”ר פרג’ פודה חוסל בארצו, זכיתי להכירו מקרוב, מצרי גאה, אינטלקטואל מרתק, אדם חביב, ליברל, שמגלה פתיחות בלתי רגילה, שמבקש להנהיג במצרים ליברליזם ולדחוק את הג’יהאדיסטים לפינה. על כך שילם בחייו, ובמותו הוכיח שעוד ארוכה הדרך בארץ הנילוס בפרט ובעולם הערבי בכלל לחופש דעה מוחלט, להנהגת דמוקרטיה אמיתית, לצמצום מעמד הפונדמנטליזם האסלאמי, ולשלום אמיתי וחם עם מדינת היהודים. היום אנו עדים למגמה הפוכה דווקא, ולאו דווקא במדינות ערביות כי אם בשתי המעצמות האסלאמיות – איראן וטורקיה, שאף נהפכו למובילות הקו האנטישמי, שטוף השנאה, המאיים על ישראל. ד”ר פרג’ פודה נרצח, אבל הבה נקווה שלא אבד הכלח על “העתיד” ורעיונותיו המתקדמים, למען החירות והשלום. 

“משטרו לא אהב את פודה". מובארק
צילום: רויטרס

 מרחיק לכת מקודמיו בצמצום מעמד קיצוני הדת. א־סיסי

צילום: רויטרס

“אחיו נהרג במלחמת ששת הימים, את גופתו לא מצאו, והוא הכריז: ‘דווקא משום כך אני נאבק למען השלום'". פודה
צילום מתוך ויקיפדיה