מואל טילדן היה המועמד הדמוקרטי הטבעי לבחירות 1884. ארבע שנים קודם לכן נלקחה ממנו הנשיאות בעסקה לא לגמרי טהורה, אחרי קטטה ממושכת על כשרותם של אלקטורים שנויים במחלוקת. מרוץ נוסף היה מאפשר לו לקבל את מה שלדעתו הגיע לו בדין. אלא שבריאותו הייתה רופפת, ולאחר התלבטות קצרה החליט לוותר. המפלגה נאלצה לחפש מועמד אחר ומצאה את גרובר קליוולנד. שריף לשעבר בצפון מדינת ניו יורק. ראש עיר בבאפלו. מושל המדינה. הרקורד שלו כלוחם בשחיתות היה הדבר הנכון בזמן הנכון. הוא ניצח, אבל בקושי. רבע אחוז. בניו יורק, הפרידו 1,200 קולות בינו לבין יריבו הרפובליקני, ג’יימס בליין.
קליוולנד דומה לג’ו ביידן בדבר אחד. בדיוק כמותו, התמודד על הנשיאות שלוש פעמים. במקרה שלו, פעמיים ניצח, הראשונה והשלישית. פעם אחת הפסיד. השנייה. הוא הנשיא היחיד עד היום שהיה נשיא לשתי כהונות, אך לא ברצף. אם דונלד טראמפ יחליט לרוץ בעוד ארבע שנים, ינסה למעשה לחזור על מה שעשה קליוולנד לקראת סוף המאה ה־19.
לא מעט מועמדים לנשיאות רצים יותר מפעם אחת. פרנקלין רוזוולט רץ ארבע פעמים וניצח בכולן. ג’ון אדמס רץ ארבע פעמים וניצח פעם אחת. ויליאם ג’נינגס ברייאן רץ שלוש פעמים והפסיד בכולן. וכמובן, ראוי גם להבחין בין ריצה לבין ריצה. מיט רומני התמודד בפריימריז של 2008 והפסיד לג’ון מקיין. אחר כך התמודד בפריימריז של 2012 וניצח. אבל אז הפסיד בבחירות הכלליות לברק אובמה. ב־2016 היו שמועות שהוא מתלבט. אבל לבסוף ויתר. כלומר, הוא התמודד פעמיים, אבל פעם אחת נפל כבר בשלב הסינון הראשון, ופעם שנייה בשלב הסינון השני. כך היה גם עם מקיין, שהפסיד לבוש בפריימריז ב־2000, והפסיד לאובמה בבחירות הכלליות ב־2008.
משפט ראווה
ביידן התמודד לראשונה בשנת 1988. אחרי ארבע שנים של רונלד רייגן המקשיש. ביידן היה אז סנאטור צעיר ונמרץ, גילו 44. המסר שלו היה כמעט הפוך מזה של היום: אז הוא רץ בטענה שבא הזמן לשינוי, להחלפת דור. הפעם רץ כשהוא עצמו הקשיש המנוסה, שמציע לאמריקאים מנה של ניסיון ורוגע, בטרם יעברו לדור הבא. אבל גם אז וגם הפעם רץ מהמרכז.
השנה ההיא לא הייתה קלה לדמוקרטים. הרבה מועמדים, שכולם פגומים כך או אחרת, או סתם לא מרשימים. לדיק גפהרט היה רומן מחוץ לנישואים. כך גם לגארי הארט. לג’סי ג’קסון השחור לא היה סיכוי. בסוף נבחר מייקל דוקאקיס, שנכשל בניסיונו להיבחר מול ג’ורג’ בוש.
לביידן הייתה אז שנה סוערת. כסנאטור, ניצח על אחד מהליכי המינוי הדרמטיים ביותר בתולדות אמריקה לבית המשפט העליון. למעשה, זה לא היה מינוי. זו הייתה החלטה לא למנות את השופט רוברט בורק, מועמדו של רייגן. ביידן היה ברוטלי בעמדתו נגד בורק. הוא התייחס אליו בזלזול ובחמת זעם. עד כדי כך שאפילו ה“וושינגטון פוסט” הליברלי הסכים שביידן קבע את עמדתו עוד בטרם שמע את בורק.
זה לא היה שימוע, זה היה משפט ראווה בכיכר העיר. אלא שהמשפט גזל גם מביידן לא מעט. בעודו מתרכז במשימתו בסנאט, ברחו ממנו המועמדים האחרים. כשהתייצב לעימות הראשון נראה לא מוכן. מבולבל ומגומגם. באחד העיתונים כתבו עליו ברשעות: “ביידן יוכל להיות מועמד לנשיאות רק אם תבוטל הטלוויזיה”.
זה נגמר סופית כאשר יריביו ניגחו אותו על גניבת פסקאות מנאומים של אחרים בלי לתת קרדיט. פעם מרוברט קנדי, פעם ממנהיג הלייבור הבריטי, ניל קינוק. בהמשך התברר שהעתיק גם בבית הספר למשפטים שבו למד. וגם שהציג את הרקורד האקדמי שלו בהגזמה. כשהחליט לפרוש, מחוסר ברירה, התלונן על האווירה הפוליטית. אם רק היה יודע אז איך תהיה האווירה כשיתמודד וינצח, אולי היה מוותר גם על פסקת התלונה הזאת.
הפעם הבאה שלו באה 20 שנה אחרי, בשנת 2008. הוא כבר היה מבוגר ורציני יותר, ובמרכז סדר היום שלו עמדה הצעה לפדרליזציה של עיראק כדי לסיים את המלחמה הבלתי נגמרת. הוא פרש מהמרוץ ההוא מוקדם, מיד לאחר ההצבעה המוקדמת במדינת איווה, שבה סיים עם תמיכה של אחוז אחד מהבוחרים. הודעת הפרישה הייתה עצובה, נרגשת. “אני לא הולך לשום מקום”, אמר. ובאמת, לא הלך. למרות שכישלונו מיוחס בין השאר לעלבון לא מכוון שהטיח בברק אובמה, בחר בו אובמה לסגן נשיא. והם כיהנו יחדיו שמונה שנים לא מתוחות.
שווה להתעכב על העלבון ההוא, כי זה מה שאפיין את ביידן בכל הקריירה הפוליטית שלו. לפעמים, ברגעים של מתח, או כאשר הוא מרגיש ספורטיבי ושמח, הוא נותן לפה לרוץ לפני הראש. כך כאשר התנגח בבוחרת במרוץ הראשון והסביר לה שהוא חכם יותר ממנה, כך כאשר הזכיר במרוץ השני שבעיר שלו, וילמינגטון, אי אפשר להיכנס לחנות נוחות בלי מבטא הודי. הוא התכוון להסביר למה יחסיו עם האמריקאים יוצאי הודו קרובים כל כך, ובסופו של דבר יצא מעליב.
האירוניה של הגורל גלגלה אותו להיות מי שהרכיב על גבו את סגנית הנשיא הראשונה ממוצא הודי, קמלה האריס. אם מישהו חשב שלביידן יש איזו בעיה עם יוצאי העדה – או שהוא חושב שהם מתאימים רק למשרות של מוכרי סדקית – באה האריס והוכיחה שלא לכל פליטת פה אקראית צריך לייחס משמעות מפליגה.
גם העלבון לאובמה בא מכוונה טובה. ביידן רצה להחמיא, לכן תיאר את הנשיא לעתיד כמועמד השחור הראשון ש”מיטיב לדבר, מבריק, נקי, נראה בחור טוב”. הוא התנצל כבר באותו יום. לא הייתי צריך לומר “נקי”, הסביר, הייתי צריך לומר “רענן”. אבל תורמים רבים נרתעו מהמועמד ששוב נכשל בלשונו. והתקשורת לא הפסיקה לצטט את ההתבטאות הזאת, ולהזכיר לצדה את שלל פליטות הפה של ביידן.
אם מביטים בקמפיין שניהל השנה, ושהתאפיין במיעוט אירועים (הקורונה סיפקה תירוץ), בהרבה שתיקות (אין אירועים, אז אין איפה לדבר), ומעט מאוד התבטאויות ספונטניות (כדי למנוע תקלות), אפשר להבין מה המקור לאסטרטגיה הזאת. ביידן שקט הוא ביידן אטרקטיבי. ביידן מלהג הוא ביידן שנוטה להסתבכויות.
הנסיבות משתנות
ההחלטה לרוץ בפעם השלישית, אחרי שני הפסדים לא מרשימים, לא ייחודית לביידן. מי שדבק בו החיידק הנשיאותי כנראה מתקשה לוותר. למעשה, יותר משצריך להתרשם מההחלטה שלו, צריך להתרשם מהחלטת בוחרי המפלגה להעמיד אותו בראשם. עדלי סטיבנסון, שהפסיד בשתי מערכות בחירות רצופות בשנות ה־50 (לדווייט אייזנהאואר הפופולרי), רצה לקבל הזדמנות שלישית אך לא קיבל. המפלגה העדיפה על פניו את ג’ון קנדי הכריזמטי, וכנראה שנהגה נכון. אבל, כאמור, סטיבנסון הפסיד בבחירות הכלליות, ביידן הפסיד בפריימריז. כך שהפעם הייתה השלישית שהוא מתמודד, אבל רק הראשונה שהוא מתמודד בבחירות הכלליות. אם לא לספור את השתיים שהתמודד על תפקיד סגן הנשיא, בצלו של אובמה.
אפשר ללמוד מזה לקח על נחישות ודבקות במטרה. ריצ’רד ניקסון הפסיד בבחירות ההן לקנדי, וחזר לנצח פעמיים כמעט עשור אחר כך. רייגן הפסיד בפריימריז לג’רלד פורד, וחזר לנצח פעמיים. הילרי קלינטון הפסידה לאובמה, חזרה לנצח בפריימריז, ואז הפסידה לטראמפ. המועמדים לא בהכרח משתנים, אבל הבוחרים משנים דעה, ובעיקר הנסיבות משתנות. מול אובמה, קלינטון נראתה אפשרות לא מלהיבה. שמונה שנים אחר כך הוחלט בכל זאת להמר עליה. מול פורד, המכהן כנשיא, רייגן נראה כמי שקופץ מוקדם מדי. ארבע שנים אחר כך בא הרגע הנכון עבורו.
לביידן היה רצון שלא נגמר ומזל גדול. מזל שהדמוקרטים רצו רק דבר אחד: להדיח את טראמפ. מזל שמולו התייצבו בעיקר מועמדים רדיקלים, שלא יכלו להבטיח הדחה כזאת. מזל שהקורונה סידרה את הקמפיין בדיוק לגילו ולמידותיו. מזל שמולו עמד הנשיא הכי לא אהוד בעשרות השנים האחרונות. כמובן, יש כאן מסר מעודד: גם בגיל 78 עוד אפשר להגשים חלומות ישנים. בעוד ארבע שנים, זה יהיה גילו של טראמפ.