עם נשימתה הראשונה אמר לה: "תגידי אבא". היא אמרה: "אבא". אחרי שנה, לתמונתו של אבא. בת חודש וחצי הייתה ספיר כשאביה שי לוינהר נהרג בפיגוע במגדלי התאומים. 20 שנה אחרי, אמו ממתינה לי עם דלת פתוחה לרווחה. על הסף שולחן עגול, יער של תמונות עליו. באמצע, מזדקר כמגדל, פריים אחרון של אושר. שבת. שלושה ימים לפני שאל־קאעידה נגס באכזריות בתפוח הגדול. ספיר והוריה שי וליאת על ספסל בשבת ניו יורקית שאננה. שמונה שנים לאחר שי, יעלו לשולחן האבל גם תמונות האח הצעיר רז שלקה בלבו. הנה רואים אותם כאן יחד. "תמונה שאני אוהבת", אומרת לי אמא שלהם.
יהודית לוינהר מעבירה אותי ברוך במשעולי מכאוביה. משתדלת לא להעיק. שולטת במיתרי הקול, חולשת על צרור הדמעות. מילותיה מרחפות, מרווחות, מפנות מרחב לשתיקות. עשר שנים נהגה להדליק מדי יום נר. עתה היא עושה זאת רק לרגל אירוע מיוחד "או סתם כשמתחשק לי". כלותיה - ליאת של שי, שחזרה לארצות הברית, ואורית של רז - בנו חיים חדשים והביאו לעולם ילדים חדשים. "ילדי פרק ב'" שלהן אימצו אותי וקוראים לי סבתא". יום לפני שנפגשנו ציינו לסבתא יום הולדת 76.
לא רק בגלל זירת המוות מתכתב הסיפור של שי לוינהר עם זה של דני לוין, ראשון חללי ה־9/11. שניהם היו כמעט בני אותו גיל במותם. לוין בן 31, ולוינהר בן 29. לא רק מוח מתמטי מבריק פיתחו שניהם, אלא גם שרירים לתפארת. לוין, שעליו כתבתי לפני כשנה, זכה בתואר "מר ישראל לנוער". לוינהר היה סגן אלוף הארץ במקצועות הלחימה. הם היו אנשים ללא פסקי זמן, אדמונים חסרי מנוח שמחקו ממילונם את הערך "אחר כך". רעב "לעשות את זה גם באמריקה" קינן בשניהם, והם עשו את זה.
כשהטלפוניה קרסה אז בגלל נפח הדיווחים, ההמצאה של "אקמאי", חברתו של לוין, אפשרה לאינטרנט להמשיך לעבוד. שי לוינהר נחשב למטאור של "קנטור־פיצ'רלד", ש־700 מאנשיה נספו בפיגוע. תוך שנה, כשכולו בן 28, התמנה לאיש הנהלה בחברת הברוקרים המצליחה. אבל יותר מכל הם חבוקים בחיקה הארקטי של אירוניה מצמררת.
ב־2001 התבוססה ישראל בשנת טרור מתאבדים, שהשאירה 208 הרוגים ב־1,794 פיגועים. כדי לחמוק מהסטטיסטיקה הזאת, דחה לוינהר את שובו אך נכנס לסטטיסטיקה של התקפת הטרור הקשה ביותר אי־פעם. דני לוין היה קצין בסיירת מטכ"ל ושרד מבצעים דמיוניים. מחבלי בן לאדן דקרו אותו כשניסה למנוע מהם להשתלט על המטוס שהתרסק על המגדל, שבו פתח שי לוינהר את הבוקר האחרון בחייו.
ג'ינג'י זה אופי
הוא נולד ב־1.5.1972. זה היה ערב ל"ג בעומר כשגצי המדורות התעופפו לשמיים. "חוויתי את הרגע המאושר בחיי, הרגשתי שאלוהים חנן אותי באור גדול", אומרת אמו יהודית. בספרון לנכדתה הבכורה - בתו ספיר - כתבה: "כשאבא שי נולד, הוא השמיע מין קול כזה כאילו דיבר ומיד חייך, כי אבא שלך נולד מחייך". עד שאחזו בה הצירים, למדה יהודית לתואר שני מחשבים באוניברסיטת תל אביב, "ישר על הלידה התינוק הזה ירביץ נוסחה או שתיים", צחקו חבריה ללימודים. הם לא טעו בהרבה.
בגיל שבעה חודשים הלך הילד, בגיל שנה ושלושה חודשים קרא כי אמו מילאה את הבית שלטים. "ארון" על הארון, "דלת" על הדלת ו"וילון" על הווילון. השכיבה את בנה על נייר שגזרה למידותיו ובמקום של הראש כתבה "ראש" ובמקום של היד כתבה "יד". שי צילם ואפסן. כולם כינו אותו "הפרופסור הקטן". אביו צבי קרא לו "נומרו אונו". הוא אובחן כמחונן כאחיו ושתי אחיותיו הצעירים. וחוץ מזה היה ג'ינג'י. "כמוך, ספיר", כותבת הסבתא לנכדתה. "וג'ינג'י, ספירי, זה לא רק צבע, זה גם אופי, והוא היה תינוק ג'ינג'י שובב, מנומש ומוצלח...".
זאת הייתה ילדות בוטחת בבית ללא לאווים. שי ואיריס, רז ומור, ארבעתם היו מתחפרים באמבטיה, מתנפלים על המים ומחוללים צונאמי בכל הבית. זאת הייתה ילדות בצל האילנות עם בית עץ בין הצמרות, עם התפלשות מאושרת בחצר מרופדת עלי שלכת, עם ימי הולדת סביב מדורת ל"ג בעומר מאחורי הבית ו"הופ־הופ טרללה גדלתי בשנה".
שי היה המנהיג הלא־מעורער של רביעיית לוינהר. "הוא היה מרדן שפילס לנו את הדרך, ואנחנו הרווחנו מהמלחמות שלו", סיפרה אחותו איריס. את אחיו רז לימד הלכות עולם, כמו מדוע ביום השמש זורחת ובלילה היא נסתרת, והלכות טלוויזיה כמו מדוע יש לאהוב את תוכנית האנימציה היפנית "חלוצי החלל". לאחר שעבר טיפול רדיקלי בלב, התקשה רז לחזור ברגל מהגן ולעגלה לא הסכים כדי לא להיראות תינוק. שי התייצב כל יום בשער הגן והחזיר אותו "שק קמח" הביתה. "העיקר שרז לא יתבייש", סיפרה אמם.
בכיתה ב' זיהו אצל שי איי־קיו 160, והוא הוקפץ לג'. אבל האינטלקט לא סירס את האנרגיות האדומות. מירכתיי הכיתה עשה את הבלגן שלו, בלי להיתפס. הוא מבריק אך לא "חנון". הוא רציני, אך גם מצחיק. כשהמורה שואלת מי לא הכין שיעורים, הוא מניף יד ועונה: "הכלב אכל לי את המחברת", והכיתה גועה והמורה נסחפת. הוא מפגין אהבה גדולה לגלידת חלווה ולבנות. מורח ברילנטין כבר בכיתה ז', כדי שהתסרוקת תחזיק מעמד והגברות יתרצו.
בתיכון "סינגלובסקי", מגמת מחשב, הוא הגבוה של הכיתה, עוד מעט ימריא ל־1.94 מ'. גדול, אבל לא מפחיד. גם כשרצה להיראות קשוח, לא הצליח להעלים את החיוך. על מגרש הכדורסל, החברים משתדלים לא לשחק נגדו. "היה מגיע עם הגב לסל, מעיף את כולנו, מסתובב וקולע", נזכר אחד מהם. הוא סגן אלוף הארץ בהישרדות, שולט בכל אומנויות הלחימה. "פעם ראיתי אותו מקבל מכות רצח", סיפר אביו צבי בסרט לזכרו, "יצאתי ובכיתי, הוא יצא מבסוט".
הוא שחיין מצטיין. לאליפות הארץ בערד משפחתו מלווה אותו בהרכב מלא. אבל לג'ינג'י בוערים הסנפירים. שלוש פעמים הוא מקדים לזנק, נפסל ומודח מהתחרות. חבריו בתיכון זוכרים אותו גבוה על הכביש, עומד עם שלט: "לנווה מונסון", מנסה לצוד טרמפ הביתה. פעם שבר רגל. אמו הסיעה אותו לבית הספר ונהגה להישאר עוד דקה לראות אותו מתרחק. "הייתי נהנית להסתכל על דמותו - עדיין תמירה למרות השבר - בולטת בין האחרים".
הוא מושקע בכל מאודו ב"קן הצופים" בשכונתו. חניך, מדריך, ראש גדוד, רכז הדרכה. לקראת השמינית עזב כדי לעבור את הבגרויות, "כי הציונים שלו לא היו מי יודע מה", מספרת יהודית. עשה 35 יחידות, 10 מהן במחשב וסיים בגיל 17 את התיכון. הוא ביקש להתגייס צעיר, אך אמא סירבה לחתום אישור. הוא נאלץ ללמוד מחשבים במשך שנה באוניברסיטת תל אביב וחתם אותה מאוכזב. "יותר מדי מתמטיקה", התלונן בביתו.
תגידי "כן"
בגיוס לצה"ל ממר"ם (יחידת המחשב של הצבא) וקורס טיס נלחמים עליו. אבל בבדיקת ריאות מתגלה אצלו אסתמה גבולית שכלל לא ידע עליה, והוא נכשל. ועדיין, חיל האוויר מתקשה לוותר עליו. "כשהמחט תסטה טיפה שמאלה ולא ימינה נעביר אותך", מבטיחים לו הבודקים. המחט אכן עשתה את המצופה ממנה והוא התקבל. אבל בטיסות הוא לא הרגיש טוב. בחילות והקאות. לאחר חצי שנה בקורס, בצ'ק 15, מנפים אותו. "זאת האכזבה היחידה שהייתה לו בחיים. כל דבר אחר עשה בהצטיינות", נאנחת אמו.
הוא רצה לקורס חובלים, אך ממר"ם עדיין לא הסירו אותו מהכוונת. אלא שיש בעיה: רק חמישה בעלי פרופיל 97 באישור ראש אכ"א יכולים להצטרף, והמכסה מלאה. אבל ביחידת המחשב עדיין מתעקשים. הם מבקשים לשלוח אותו לבחינות מיוחדות, לבדוק אם להגיש בקשה מיוחדת. הוא מקבל יומיים חופשה כדי להיבחן, מצליח כפי שרק הוא היה מסוגל, הבקשה מוגשת, וראש אכ"א מאשר את צירופו. הוא משרת ביחידה לסימולציות מטוסים בחיל האוויר, גומר בהצטיינות קורס קצינים, השלמת קצינים ואת העיקר עדיין לא סיפרתי.
לאחר שנתיים ביחידה הוא מוזמן למסיבת יומולדת של אחת החיילות. קוראים לה ליאת. בדרך לביתה בפתח תקווה הוא מתברבר ומאחר. כשהוא מגיע, החבר'ה כבר חוגגים על גג הפנטהאוז ואמא של ליאת פותחת. "ראיתי בחור גבוה עם חיוך משגע ועיניים נוצצות", תספר לימים, "הרגשתי אור אדיר נכנס הביתה". כשהמסיבה מתפזרת היא אומרת לבתה: "זה האיש". לליאת לוקח קצת זמן. אין היא מסוגלת להתחבר מיד למי שאמא בחרה עבורה. "הייתי מורדת עדינה", היא מתוודה בסרט לאחר מותו, "אבל מרגע שהכרנו יותר לא נפרדנו".
הם מסתחררים בסיפור אהבה. על החוף, על סירת מנוע, חופנים ידיים, מחברים שפתיים. משקפי השמש אינם מצליחים לעמעם את הברק בעיניים. חודש אחרי שהכירו נסע לבקר את הוריו שהיו בשליחות בארצות הברית. התקשר אליה כל יום, הבטיח שהוא כבר ארוז, שהוא כבר ממתין ליד הדלת כדי לשוב אליה. "ולי זה היה כמו לשבת שבעה", התוודתה, "לא רציתי לעשות כלום בלעדיו". אחרי ארבעה חודשים נמאס להם להיטלטל עם שקיות בין הבתים, והם עוברים לגור יחד. אמו אמרה שבגיל 23 הוא יכול להמתין קצת עם החתונה. אבל הוא השיב: "עם ליאת אתחתן, ואמא שלה עושה לה את המוות, אז למה לא עכשיו והיא תסבול פחות?".
הם יצאו לסופשבוע בחוות דוברובין ביסוד המעלה. בארוחת הערב שלף טבעת פשוטה, לא מי יודע מה חיננית, אך על גבה היה כתוב "אהבת נצחים" ו־28.2, תאריך הדייט הראשון שלהם. הוא התנצל שיקרה ממנה לא השיגה ידו והיא ענתה: "אם הטבעת פשוטה, לפחות תציע כמו שצריך". הוא השתיק את הסועדים, כרע ברך ושאל: "האם תינשאי לי?", והיא געתה בבכי ונשימתה נעצרה, ומילה לא הצליחה לחמוק מפיה. והוא פנה שוב אל הסועדים והתלונן: "הנה כרעתי, הנה הצעתי כמו שצריך והיא עדיין לא אומרת 'כן'". לבסוף, בין גלי האושר המציפים, מצאה את הסדק שאפשר לה לומר לו "כן" חנוק.
ב־21.6.95, לעיני מאות, התחתנו ב "גן הפקאן". בחופה קצרה רוחו של החתן, והוא שאל את הרב מתי כבר אפשר לנשק את הכלה. מרוב התרגשות טעה ב"אם אשכחך", ו"פספס" את הכוס בפעם הראשונה. והיא, מכמירת לב, פחדה שתתבלבל ב"סלואו" שלהם על רחבת הריקודים והוא לקח אותה הצדה לתרגול. אבל הערב נגמר באושר אחד גדול, והם החליטו שבשנתם ה־25 יתחתנו שוב.
גם בחיי הנישואים שי, כאביו צבי, מתגלה כרומנטיקן אדוק. בכל 28 בחודש דיבר אליה בפרחים. בזרים שבהם ריפד אותה היו תמיד שני צבעים: ורוד ולבן. האחד לשנים והאחר לחודשים, ופעם בשנה לבש הזר צבע אחד.
נקרא לה "תקווה"
כעבור שנה החליטו לצאת לארצות הברית, ללמוד ולעבוד. ניו יורק פותחת אליהם את זרועותיה. הנה הם מעיפים זה על זה כדורי שלג על גג ביתם, הנה הם בסנטרל פארק. הוא עושה ג'אגלינג ארבעה כדורים, משמיט אחד ומעיף את כולם. היא על הסוס הלבן בקרוסלה, כשהאביר שלה מלווה אותה במבטיו.
הוא התקבל לעבודה ביחידת המחשב של משרד הביטחון והתיישב ללמוד. "כל בוקר היה מופיע עם החיוך הזה שלו כאילו אין דאגות בעולם", סיפר חבר לכיתה. והוא היה אימת המרצים. "בשיעור נראה כאילו הוא קורא עיתון מתחת השולחן", יספר אחד מהם, "אבל כשהצביע, הבנתי שאני בבעיה, שיעלה סוגיה חכמה שאצטרך ללמוד בבית ולהשיב בשיעור הבא". תואר שני במינהל עסקים ישלים כשלושה חודשים לפני מותו.
כשנתיים לפני כן, בגיל 27, עבר לחברת הברוקרים המובילה קנטור־פיצג'רלד. התחיל כמתכנת וכל בוקר היה פותח בחשש כבד את המחשב שלו. "כי הודעות הפיטורים תמיד נשלחו למחשב", הסביר לאמו יהודית. אבל אחרי חצי שנה נרגע. "יש לי כבר רקורד ובכל מקום אחר ירצו אותי".
כשהתעופפו שמועות על קידום לכס מנהל מחקר ופיתוח, טען שסיכוייו אפסיים. "לא קרה שמישהו הוקפץ מהתפקיד שלי ישר להנהלה", הזהיר את ליאת ואת בני משפחתו. אבל הוא הוקפץ, ולא נתן ליהירות לכבוש אותו. "במקרה בחרו בי, במקרה קודמתי", אהב לתרץ את קידומו המפתיע.
בהתחלה לא ידעו עובדיו - רבים מהם מבוגרים ממנו - איך לקבל אותו, איך להישמע להוראותיו. אבל לא ארך הזמן והם הרכינו ראש בפני מרותו, כי לא יכלו להתווכח עם מקצועניותו. "הייתה לו שיטה לפרק את הסבך", תיארה חברה לעבודה, "הוא טיפל בבעיות אחת־אחת, עד שפתר את כולן". ההכרה ביכולות הניהול שלו זכתה לאישור מאחיו של המנכ"ל. כשכתב ספר על ניהול, הקפיד לפגוש את שי פעם בשבוע כדי ללמוד ממנו ארוכות. האיש ייהרג גם הוא בפיגוע, והספר לעולם לא יראה דפוס.
הוא תכנן שיביאו לעולם שבעה ילדים והם התחילו לנסות. יום אחד ליאת אחזה בידו, לקחה אותו לשירותים, הראתה לו את ערכת ההריון עם שני הפסים והוא שאל בלחץ: "מה זה אומר? מה זה אומר? אנחנו בהריון?". כשהנהנה, התחיל לקפץ, לדלג, להניף ידיים, לזעוק "יש, יש, יש", והיא השתוללה איתו אך גם חרדה לעור התוף של השכנים מלמטה. בלידה עזר לה יותר מכל אנשי הצוות גם יחד. לאחר שלא נמצאה אחות, הוא שהזריק בגבה את האפידורל (זריקה משככת כאב לגב התחתון), עודד אותה בדחיפות, רכן מעליה וקרא: you are a great pusher. ב־2 באוגוסט 2001, חודש וחצי לפני שיירצח אביה, נולדה הקטנה.
הוא רצה לקרוא לה "תקווה", Hope, כשמה של בת גיבור סרט שמציל את העולם מכליה. אבל ליאת התנגדה. פחדה שהילדים יעשו צחוק מהשם הזה. תוך שבועות ספורים יתברר שהעולם אכן זקוק לגיבור, לתקווה מול הטרור שקם עליו. האם שי לוינהר חש שענן שחור מרחף מעל עירו?
יומו האחרון. כבכל יום, גם באותו שני ה־10.9.2001, הרים טלפון לאמא בארץ. כתמיד דיברו בקיצור, כי תמיד היה לחוץ. ניתחו את קורות החיים ששלח לכמה חברות בארץ לקראת שובם. באחד כתב שיעזור לחברה שאליה פנה להצליח. "תכתוב 'להצליח יותר'", נידבה לו עצה אמהית נבונה, "שלא יבינו שלדעתך הם נכשלו".
הם תכננו לחזור?
"שי רצה לחזור כבר ביוני, לאחר שקיבל את התואר, אך בארץ התחוללו פיגועים קשים (דולפינריום, סבארו - מ"ח) והם החליטו להישאר עוד שנה בניו יורק".
את שיחתו האחרונה עם אמו חתם כתמיד ב"אושר ובריאות". מיד אחר כך מיהר הביתה. בלילה שחלף ספיר טרטרה אותם בלי חשבון. הוא רוצה עתה לקחת את המושכות מידיה היגעות של אשתו. "כולם דואגים לספירי, אבל צריך לדאוג גם לליאתי", הוא שב ואומר. לבדו הוא עושה אמבטיה לקטנה, נותן לה בקבוק ומשכיב אותה לישון.
"ידעתי שאין שי"
יום שלישי ה־11.9. כששי מתעורר הוא מוצא את ליאת מיניקה את ספיר. כשהייתה צריכה ללכת רגע, מסרה את הקטנה לאביה. הוא הצמיד את בתו אל חזהו והתיישב איתה על הספה. כשליאת שבה מסר לה חזרה את בתם. "הכל בסדר?", שאל אותה, "אני יכול ללכת לעבודה?". היא הייתה עדיין סחוטה, אך חייכה אליו ואמרה שהכל בסדר, שהוא יכול ללכת לדרכו. הוא הבטיח לה שגם היום יקדים לשוב. נישק אותה, פתח את הדלת ונעלם.
06:30. שי לוינהר מגיע למשרדו בקומה 103 במגדל הצפוני. כמנהגו בכל בוקר שיגר אי־מייל לאשתו. "בדקי נא את חיובי כרטיס האשראי שלנו", ביקש ממנה הפעם.
8:46. טיסה 11 של אמריקן ארליינס מבוסטון מתרסקת אל קומה 99, בראשיתו של טבח המוני שישאיר יותר מ־3,000 הרוגים, ארבעה מהם ישראלים: דני לוין, אלונה אברהם, חגי שפי ושי לוינהר.
9:20. הטלפון של ליאת מצלצל. "שמעת משהו משי?", מור אחותו עובדת במשלחת משרד הביטחון בניו יורק. היא כבר יודעת, אך אין היא רוצה לבשר לה בטלפון. היא סוגרת וחשה אל גיסתה.
9:22. אמיתי, אביה של ליאת, מצלצל מישראל. גם הוא שואל אם שמעה משהו משי. ליאת כבר מתחילה להבין. מטוס פגע בתאומים, כנראה פיגוע. "הרעד הבלתי נשלט בכל הגוף", כתבה ב"שי המלאך השומר" שפרסמה בפורום "תפוז". "רצתי לסלון, לקחתי את ספיר, שמתי אותה במנשא... אני הולכת לתאומים למצוא את שי... ועוד טלפון... חברים מהעבודה... ליאת, אל תלכי לשם, האזור סגור... חכי בבית, אנחנו מגיעים... ומבול של טלפונים... והבית מתמלא...
"ואז שקט פתאום, כל הקווים קרסו, וחברות שמנסות להרגיע, את מכירה את שי, את יודעת כמה הוא חזק, לא יכול לקרות לו כלום, רק תחכי, הוא כבר מגיע, אבל למה הוא לא מתקשר אליי?? אבל ליאת, תהיי הגיונית, כל הקווים בניו יורק קרסו... יוצאת אל הסלון, מלמולים חרישיים, מישהו אומר לכבות את הטלוויזיה ואחר מציית... הם כבר יודעים... המגדלים קרסו".
רז, האח הצעיר, לומד בניו יורק. לאותו שלישי תכנן ארוחת בוקר עם שי, אבל אחר כך דחה. בשני בלילה בילה מאוחר עם חבר שעובד במגדלים וגר מולם. הם מתעוררים אחרי תשע, ומהמשרד מודיעים לחבר לא להגיע. הוא שואל למה, והתשובה היא: "פתח טלוויזיה". פותחים חלון. רז רואה לנגד עיניו איך מתפורר המגדל שבו מוצא אחיו את מותו.
ובשעות האלה יהודית וצבי בעבודה. הוא במשרד הסטארט־אפ שלו באור יהודה, היא בדיון אצל הבוס שלה ביחידת המחשב של בל"ל בלוד. מישהו נכנס ומודיע: "מטוס נכנס באחד ממגדלי התאומים, כנראה תאונה". והיא נזעקת: "מה אכפת לי תאונה־לא־תאונה? הבן שלי שם". היא נוסעת הביתה כשצביקה על הדיבורית שלה. "כבר הזמנתי כרטיס לניו יורק", הוא מבשר, "ומה איתי?", היא שואלת, הוא עונה: "את תהיי אשת הקשר שלי בארץ".
יהודית עולה על הבריקדות, "שום אשת קשר, אני באה איתך". הוא מבטיח לסדר גם לה כרטיס. היא נוחתת בבית ומוצאת טלוויזיה בפול ווליום. צמודה לבעלה היא רואה את המגדל של שי, שנפגע ראשון, מתמוטט שני. "הרגע איבדנו בן", מצליח האב לסחוט מעצמו. "ואני כעסתי עליו, ונתתי לו מכות בחזה, אולי הוא ניצל, אולי הוא רק נפצע, אולי, ואולי ואולי".
מה באמת חשבת?
"לא ידענו, קיווינו, הייתי כולי תקווה. הגיס שלי רופא, אמרתי לו: 'אלכס, אם הוא לא נפגע בראש, אז אפשר לחיות בלי יד או בלי רגל, לא?'".
מגיעים אנשים. מגיעה הבת איריס עם בעלה. הבעל אומר: "האינסטינקט של אמא קובע, אולי בכל זאת עוד לא הכל אבוד". ממהרים לנתב"ג. שבים הביתה. ניו יורק סגורה.
ובניו יורק ליאת, רז ומור יוצאים לבתי החולים עם תמונות של שי, מתרוצצים במרכז לאיתור נעדרים, חורשים את הרשימות, ובחוצות צצים עשרות ומאות ואלפי שלטים, פרצופים חייכניים ותמונות עם משפחות וילדים, ושמות וגילים ופרטים מזהים missing ,missing ,missing ,missing ,missing. "ומתחילה לחלחל ההבנה שמשהו נורא ובלתי נתפס קרה שם במגדלים", כתבה ליאת בפורום שלה, "והימים הבאים מתערבלים זה בזה, ללא התחלה וללא סוף".
בתוך הטירוף היא מנסה למצוא את הנחמות שלה, להידבר עם רסיסי תקווה חסרת שחר. היא נולדה במלחמת יום כיפור, וכשהייתה עם אמא בבית חולים אביה הוכרז נעדר. לבסוף חזר בשלום. אולי גם שי יחזור מהמלחמה הזאת בשלום?
ובארץ עוד ניסיון של ההורים לפלס את דרכם לניו יורק. שוב שוחקים את אספלט נווה מונסון-נתב"ג ושוב חוזרים הביתה. ישנים על המזוודות. ונמלי התעופה בניו יורק עדיין על מנעול ובריח. רק בחמישי בלילה, שלושה ימים כמעט אחרי הפיגוע ולאחר המתנה של 13 שעות בשדה, הם עולים עם גל העיתונאים על טיסת בלהות ל־JFK.
"אלה היו 11 שעות נוראיות", יהודית לוינהר זוכרת. "עם כל המחשבות וכל דיבורי הכתבים ברקע". היא מתקשרת לחדר המצב במשלחת משרד הביטחון. במשלחת כבר מבינים מה קרה אך בוחרים לומר לה: "יש פה בלגן לא נורמלי, אין לנו מושג". אמא של שי נאחזת בבלגן, אסירת תודה לבלבול, למהומה, אולי הם מסתירים תחתם את שי. אולי הוא עדיין נושם. "אבל כשהמשלחת באה לקבל אותנו, הסתכלתי על הפנים שלהם וידעתי שאין שי".
היא משתוקקת לראות את נכדתה, הם נוסעים אל בית בנם. מוצאים את כלתם מטפסת על קירות, עדיין משוטטת עם רז ומור בין בתי החולים, עדיין הכל לשווא. "וכל אחד מאיתנו האשים את עצמו", אומרת לי יהודית, "לכל אחד היה סיפור למה הוא אשם במה שקרה".
במה את האשמת את עצמך?
"אני אמא, היה צריך להיות לי איזה חוש אמהי שמשהו יקרה לו. פשוט לא הגיוני מה שקרה לי".
ליאת?
"האשימה את עצמה שלמרות שהייתה הרוסה מעייפות אמרה לו שהיא בסדר ושהוא יכול ללכת לעבודה".
רז?
"שביטל את ארוחת הבוקר מחוץ לבניין שקבע עם שי ואמר שילכו בפעם אחרת".
לאחר ראש השנה, ההורים מבינים שאין מה לעשות בניו יורק ושבים לארץ. "ולא הייתה לוויה, ולא היה שבעה ולא היה שום דבר", לוחשת יהודית.
בואו הביתה
ניו יורק, 14.9, "יומיים וחצי חלפו ובעלי שי לוינהר עדיין נעדר", כתבה אשתו בפורום "שי המלאך השומר". "היום דיברתי עם שני עובדים שלו. אמרו לי שהם חייבים לו את חייהם, שהוא המלאך השומר שלהם. שי שלח אותם להשתלמות ביום שלישי, שניהם היו מחוץ לבניין וכך ניצלו. כל כך אופייני לו. הוא האדם הכי מדהים שפגשתי. הוא מבריק, הוא טוב והוא יפה. הוא כל עולמי, הוא מאור עיניי, הוא אהבת חיי. בששת השבועות שחלפו היה האבא הכי נהדר לספיר, התינוקת שלנו בת חודש וחצי. שי, היכן שלא תהיה, אני אוהבת אותך כל כך. אנא, אל תעזוב אותנו מלאך שלי, אנא התפללו לשובו של שי הביתה".
24.9. "לפעמים איני מתגעגעת אליו... כי געגועים פירושם שאני משלימה עם העובדה שאיננו... שלעולם לא יחזור... ואיני חושבת שזה אפשרי... רגע אחד להיות כאן ואז להיעלם לעולם... לפעמים אני מרגישה כמו בסרט... כשאני עומדת ליד העץ שלו (עם תמונתו על הגזע - מ"ח) ומבקשים גפרור כדי להדליק נר לזכרו... אנשים שואלים: 'הכרת אותו'? ואני אומרת: 'הוא היה בעלי', ורואה איך הבעתם משתנית ואני מרגישה שאני בסרט, סרט לא כל כך טוב אבל בכל זאת יש בכך נחמה כי בסרטים אמריקנים תמיד יש 'הפי אנד', אז אולי אני צריכה להמתין כמה דקות והגיבור ישוב ויחבק את הגיבורה והם יחיו באושר לנצח".
26.9. "הבוקר התעוררתי והרגשתי שאולי הוא בחיים!!! אולי אני צריכה לגשת לשם והוא ירגיש אותי וייצא החוצה או שאולי יימצאו אותו או משהו... הלכתי ל־Ground Zero, כך הם קוראים בימים אלה למגדלי התאומים... הייתי רוצה להיות קרובה כמה שאפשר אליו... פגשתי כומר שהתהלך שם... אמרתי לו שבעלי נמצא במקום ועליי להיות קרובה אליו. הוא הבין ולקח אותי. עמדתי לפני ההריסות... 5 מטר מהמקום שבו היה המשרד שלו... דיברתי אליו... אמרתי לו שאשמור על ספיר ואמרתי לו שאני אוהבת אותו ותמיד אוהב אותו... שלחתי לו נשיקה והלכתי הביתה... כנראה שאחזור לפה מחר".
27.9. "...ספיר בבית חולים. היא קיבלה חום גבוה ורצנו אתה לחדר מיון. נתנו זריקות ועשו בדיקות דם (כמעט כל הלילה צרחה מכאבים ואני בכיתי לידה). היא אושפזה לשלושה ימים. אני מבקשת מכאן לקרוא למלאך השומר שלנו: 'שי?!? מתוק שלי?!? האם נרדמת בשמירה? אתה יודע שאיני יכולה לעמוד בזה לבד! ברור לי שאתה עדיין מלאך־טירון אך אני מאמינה בך בכל לבי... אנא, עזור שבתנו תבריא במהרה'".
9.10. "אז חזרנו לארץ... החזרה הייתה מאוד קשה... ידענו שבפברואר 2002 נגיע להציג את יצירת המופת שלנו, ספיר. כבר תכננו איך בשדה התעופה ספיר תשב במנשא על שי כדי שהיא תהיה גבוה גבוה מעל כולם ולא תיבהל כשכל הדודים והדודות והסבים והסבתות יקפצו עליה... ברגע שדרכתי על אדמת ארץ הקודש שלנו, דמיינתי את שי עם המנשא והחיוך הגדול הזה ופשוט נשברתי.
"לא כך היינו אמורים לחזור לארץ. כל הערב הרגשתי כאילו נטשתי את שי בניו יורק. הוא שם לבד ואני פה. כולם אומרים לי שהוא כל הזמן איתי ותמיד יישאר איתי. אבל ההרגשה אתמול בערב הייתה שונה... כאשר יצאתי לי לבד עם ספיר והמנשא, הרגשתי כאילו אני בוגדת בו... אני יודעת שזה טיפשי, אבל יש רגעים בהם המוח פשוט לא עובד. רוצה להגיד שחזרנו הביתה, אבל עוד לא מקבלת תחושה של בית, משום ששי לא פה והבית שלי היה תמיד איפה ששי נמצא...".
גופתו של שי נמצאה וזוהתה ב־15.10, בארבע לפנות בוקר. למחרת, בנחיתת דמדומים של טיסת אל־על 008, חזר הביתה. ארונו כוסה בארגז קרטון גדול שעליו היה כתוב Mr .Shai Levinhar. הורידו אותו לאט. איש חברת קדישא הסיר ממנו את הכיסוי.
"אותך נשאתי מתחת לבי תשעה ירחים", אמרה אמו יהודית בהלווייתו, "הראינו לך טוב לב ואתה היית טוב, לימדנו אותך התחשבות ואתה היית מתחשב, עודדנו את הרגישות שלך ואתה היית רגיש, הקרנו עליך שלווה והשלווה קרנה ממך... תודה לך, בני, שעשית את חיינו הרבה יותר יפים. אתה, שהיית 1.94 מטר של אור זך וטהור, תודתנו נתונה לך על שהעשרת כל כך את חיינו...".
כל שנה, ביום השנה, נסעו לניו יורק. עד 6.9.2009. אז, כשהיו כבר בעיר לקראת האזכרה ב־11 בספטמבר, הגיע הטלפון מהארץ: "בואו הביתה, רזי נפטר".
איך האובדן של שי ורז שינה אותך?
"בעבודה אמרו לי שאני כבר לא מחייכת. אני משתדלת להיאחז בנכדים, אבל לומר לך שזה קל? לא".
מה זה עשה לצבי בעלך?
"הוא טיפוס אופטימי. אומר לי: 'אל תסתכלי על מה שאין, תחשבי איזה ילדים היו לנו, איזה אוצרות גידלנו, איזו נחת הביאו לנו'".
וזה עוזר?
"כשמגיע ספטמבר, נורא קשה. כל השנה חושבים עליהם, אך בספטמבר האנשים שואלים, מתעניינים, כל האזכרות האלה".
הזמן עושה משהו?
"עושה משהו אבל לא עושה את מה שאומרים".
כלומר...
"אומרים שזמן מרפא, אבל אנחנו עדיין ממתינים".
