איפה הימים שבהם אפשר היה לפגוש את אריק זמור בבר המיתולוגי "לה קלוזרי דה לילה" ברובע מונפארנס בפריז, שבו היו יושבים בעבר גם הסופר ארנסט המינגוויי ואחרים, ולהאזין להסבריו ההיסטוריים המלומדים על הגורל האיום והבלתי נמנע המצפה לצרפת ועל הצורך הדחוף למנוע ממנה להפוך למדינת מהגרים. מי שפגש אותו בימים ההם שמע ממנו כיצד את הזרם הבלתי פוסק של מהגרים יש לעצור, לדעתו, בהחלטיות ובאכזריות, ולהיפטר עד כמה שאפשר מאלה שכבר הגיעו באמצעות גירוש, ביטול זכויות סוציאליות ועוד.
כיום, לעומת זאת, כשהוא מהווה את אחד המועמדים הבולטים בבחירות לנשיאות צרפת שייערכו ב־10 באפריל הקרוב, כדי לפגוש אותו לצורך ראיון, אני נדרש להגיע למועדון התעשיינים בכיכר סן ז’רמן, שבו נהג, לפי המסורת, לבקר בשעתו הקיסר נפוליאון, הנערץ על זמור, גם אם הוא טוען בצניעות שהוא "לא משווה את עצמו אליו בכלל". את הכתובת של המקום אני מקבל ממש רגע לפני היציאה לראיון, כדי למנוע את הגעתם למקום של מפגינים.
זמור, בן 63, יהודי, הוא בן להורים שהיגרו מאלג’יריה. הבקיאות שלו לא עזרה לו בשעתו לעבור את הבחינה בעל־פה לבית הספר הגבוה למנהל, שבו עברה רוב הצמרת הפוליטית והבירוקרטית של צרפת, מה שהפנה אותו, בלית ברירה, לעולם התקשורת. שנים רבות אפשר היה לפגוש אותו כקולגה במסיבות עיתונאים או בנסיעות עם ראשי המדינה והממשלה. בין היתר היה כותב בעיתון "לה פיגארו". בנובמבר האחרון הכריז על מועמדותו לנשיאות.
מועמדותו בבחירות הקרובות לנשיאות צרפת הכניסה פלפל והרבה בוטות למערכת הבחירות הדהויה עד כה על רקע מגבלות הקורונה. אחרי החודשיים האחרונים שבהם דורג בסקרי אהדת הקהל במקום השני, בימים אלה הוא מדורג במקום הרביעי אחרי הנשיא המכהן עמנואל מקרון - "ילד שלא התפתח", לדבריו - יריבתו בימין הקיצוני מרין לה פן, שאותה הוא מגדיר "סוציאליסטית", והמועמדת הרפובליקנית ואלרי פקרס.
אף שהוא מזוהה עם הימין הקיצוני, הוא טוען שהוא לא שייך למחנה הימין הקיצוני משום שזה רצה להפוך את הרפובליקה, והוא דווקא רוצה להציל אותה מ"סכנת המוות של ההגירה והחלפת המדינה במדינה אסלאמית". לדבריו, "עם סכנה כזאת מתמודדים בברוטליות ולא במתיקות".
הבוטות שלו עלתה לו בינתיים בשערוריות בלתי פוסקות. בימים האחרונים הטיל עליו בית המשפט בצרפת קנס של עשרת אלפים אירו לאחר שכינה את המהגרים הקטינים שנקלטו ללא משפחותיהם "רוצחים, אנסים, שודדים וגנבים". בנוסף, הקהילה הפוליטית וכלל הציבור גינו אותו על הכרזתו כי "יש להוציא את התלמידים עם הצרכים המיוחדים למערכת חינוך נפרדת".
ללא אמונה
עד כה, במערכת הבחירות, השתדל זמור שלא להבליט בפני קהל בוחריו את יהדותו, אלא בהקשר המוסלמי. בתור "יהודי ברברי קטן", כפי שהוא מגדיר את עצמו, "אבות אבותיי גרו באלג’יריה אלף שנים, הרבה לפני הכיבוש המוסלמי". יהדותו לא הפריעה לו לטעון שהמרשל הצרפתי פיליפ פטן, ראש משטר וישי ששיתף פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השנייה, "הציל יהודים צרפתים על חשבון הזרים".
ראשי הקהילה היהודית בצרפת ואנשי רוח יהודים צרפתים, כמו הפילוסוף ברנאר־אנרי לוי, הביעו חשש שפעילותו והתבטאויותיו של זמור גורמות להתגברות האנטישמיות במדינה.
מה דעתך על חששות הקהילה היהודית בארצך?
"אני רפובליקני חילוני. אני לא מכיר בקהילה היהודית. אני מכיר צרפתים בעלי דת יהודית. לא מעניין אותי מה שאומרים נציגי הקהילה הזאת. היום זה לא אני שמפיץ את האנטישמיות, זוהי אוכלוסייה שכולנו מכירים, והיא שגירשה את היהודים מהפרברים. המשפחה שלי התגוררה בפרברים של פריז. היו שם הרבה יהודים, היום כבר אין. בבתי הספר הציבוריים באזור פריז אין יותר ילדים יהודים. כאן נעוץ נושא האנטישמיות. מוחמד מראח רצח ילדים יהודים (בבית הספר "אוצר התורה" בטולוז ב־2012 - ג"ק) לא כשהוא קורא סיסמאות של שארל מוראס (מהאידיאולוגים של הימין הקיצוני האנטישמי הצרפתי בתחילת המאה ה־20 ותומך משטר וישי במלחמת העולם השנייה – ג"ק), אלא כשהוא קורא ‘אללה אכבר’".
בתעמולה שלו במערכת הבחירות מדגיש זמור את "יסודותיה הנוצריים" של צרפת, ולכבוד חג המולד צילם אפילו סרטון לבוחריו מתוך כנסייה. "אני מדבר על התרבות הנוצרית", הוא מדגיש. "הדת היא עניין של אמונה, ולי אין אמונה". עם זאת, יש מי שטוענים שראו אותו מבקר באופן סדיר בבית הכנסת ברובע מגוריו.
לדבריו, הוא רחוק מלשנוא מוסלמים ומדינות מוסלמיות. "אבי וסבי דיברו ערבית מצוינת", הוא מספר. "הם היו מומחים למוזיקה ערבית שאותה אהבו מאוד גם אחרי שהגיעו לצרפת. הם האזינו לילות שלמים למוזיקה ערבית, אבל זה כבר סיפור אחר. אז אני מכיר את העולם הזה מבפנים. אני יודע שהם מכבדים את מי שמכבד את עצמו ובזים לאלה שלא מכבדים את עצמם. אני לא רוצה לשנות את האסלאם, גם אם בצרפת מותר וצריך לבקר את הדתות. המדינות המוסלמיות חופשיות לקבוע אצלן את האסלאם כדת המדינה, אבל שלא יבואו לתת לנו שיעורים. אני מאשים במצב שנוצר בצרפת רק את שלטונות צרפת. אני מגן על העם הצרפתי, על זהותו, על שפתו, על ההיסטוריה והמסורת שלו, על מנהגיו. כל המדינות עושות כך. רק האליטות הצרפתיות שואלות את עצמן אם זה לגיטימי. אני אדאג לכך שהמוסלמים יכבדו את צרפת".
אתה נגד נשיאת סממנים דתיים ברשות הרבים, זה כולל גם חבישת כיפה? "כן. אנחנו לא נהגנו לחבוש כיפה ברחוב, והיום ממילא יהודים לא חובשים כיפה ברחוב, כדי שלא יתקיפו אותם".
"אני תומך בדבריו של הציר קלרמון־טונר באסיפה הלאומית אחרי המהפכה הצרפתית, 'עלינו לשלול הכל מהיהודים כאומה ולתת להם הכל כיחידים'", הוא מוסיף. "זה צריך להיות נכון גם כלפי המוסלמים".
לדבריו, "צרפת לא צריכה להיות תלויה באירופה". עם זאת, הוא לא מתנגד לשמירה על מסגרת אירופית לצרכיה של צרפת ריבונית. אבל לתפיסתו, הישיבות במוסדות האיחוד צריכות להתנהל בצרפתית. הוא עצמו אינו דובר אנגלית.
לאן תלך אם יום אחד יגרשו אותך מצרפת כפי שאתה מבקש לעשות למהגרים?
"לאיטליה. בגלל התרבות האירופית, ההיסטוריה, הנוף הנהדר. אני אוהב את הקולנוע, את המטבח, את הנשים האיטלקיות".
הפוליטיקה, הוא מודה, היא לא הצד החזק שלהם".
מחוץ לנישואים
מדוע החלטת בגיל 63 להפוך לפוליטיקאי?
"אין לי שום אמביציות אישיות. אני לא מחפש תפקיד או משרה. היה לי מקצוע של עיתונאי פוליטי ועניין רב בספרות ובהיסטוריה. הופעתי בהצלחה בתקשורת. אני לא מחפש מקצוע חדש. למרות שאני בא ממשפחה ענייה, לא הייתי בדיוק בתחתית הסולם. החיים שלי בסדר גמור. אבל החיים של צרפת לא בסדר, ורק משום כך נכנסתי להרפתקה הזאת, לקרב הזה, כי אני חש שצרפת בסכנת מוות, ושהעם הצרפתי מאוים בהחלפתו ובדחיקתו על ידי אחרים. דווקא משום שכעיתונאי הצבתי את האבחנה הנכונה, חיכיתי במשך שנים לשווא שפוליטיקאי קלאסי ייקח את העניינים לידיו, עד שהחלטתי לעשות זאת בעצמי".
לדבריו, יש לו משפחה בישראל.
מה יהיה יחסך למדינת ישראל אם תיבחר?
"לגבי מדיניות ישראל, עבורי זה פשוט. ישראל מגינה על עצמה ועל האינטרסים שלה, והיא צודקת בהחלט ויש לה הזכות לכך. לכל המדינות יש זכות להגן על האינטרסים שלהן, ולא אני יהיה זה שאמתח ביקורת על זכותה של ישראל. אשר למדיניות הצרפתית, אנחנו צריכים כמו בכל אזור לקיים מדיניות מאוזנת כלפי כל מדינות האזור. אבל עלינו לוותר על כמה דוגמות. המדיניות הצרפתית נראית לפעמים מיושנת לגבי המצב. היום ברור שלא מדובר יותר בישראל מצד אחד ובמדינות הערביות מהצד השני. יש בריתות מתקדמות של ישראל עם הסונים נגד השיעים. כשהייתי ילד, אני זוכר שישראל הייתה בעלת הברית של איראן, ורואים שהיום סעודיה ומרוקו הן בעלות הברית של ישראל. לכן על מדיניות צרפת לקחת בחשבון את השינויים האלה בעולם".
שמו של זמור, נשוי ואב לשלושה, נקשר לאחרונה בשערורייה רומנטית כאשר התקשורת בצרפת דיווחה כי עתיד להיוולד לו ילד נוסף מרומן שניהל מחוץ לנישואים עם העוזרת שלו, שרה קנפו בת ה־28, שחולקת איתו את דעותיו הקיצוניות לגבי הצלת צרפת. כיום הוא מגדיר אותה כ"בת זוג, שותפה, מלווה ויועצת", שבלעדיה לא היה יוצא למערכת הבחירות. עם זאת, הוא הבטיח להמשיך לתבוע לדין כל מי שיעסוק בחייו הפרטיים, ומכל מקום, לדבריו, אין תואר של "גברת ראשונה" ברפובליקה הצרפתית. "פעם", הוא נאנח, "זה היה אחרת. למשל הנשיא הסוציאליסט פרנסואה מיטראן לקח איתו במטוסו לכל הנסיעות הרשמיות עיתונאית שוודית שהייתה פילגשו, והוא אף הכניס אותה להריון. כולנו, כל העיתונאים, ראינו וידענו, אבל שתקנו".
זמור אינו מפסיד שם הזדמנות כדי לסנוט בחבריו לשעבר, העיתונאים: "אתם האנשים השנואים ביותר על העם, והוא צודק", אומר מי שהיה כאמור עיתונאי עד לא מזמן. "יש לכם נטייה של עדר להעתקות. כשאהיה נשיא, אשחרר אתכם מהעבדות האינטלקטואלית".