"זרים באים לקייב ואומרים: 'באנו לשחרר אתכם'. מישהו קרא לכם?". יאן פריבורוטסקי, 58, היסטוריון, מדריך טיולים ומורה להיסטוריה ותרבות בבית ספר של חב"ד בקייב
"יום חמישי, 24 בפברואר: בשעה חמש בבוקר שמעתי כמה פיצוצים. זה היה עדיין לא ברור. ברשת כמעט לא היה עדיין מידע. אבל מיד אחר כך התחילו שיחות טלפון מארצות הברית. בת דודה שגרה בניו ג'רזי אמרה: 'מפציצים אתכם. מה, אתם ישנים?'. אמרתי לה שכבר לא ישנים... אז התחילה פאניקה אצל אנשים. אנשים התחילו להתנפל על חנויות, הקופות לא הצליחו לעבוד על אשראי כי הייתה מתקפת סייבר. היו חייבים לקנות רק במזומן. במקביל אנשים רצו ללשכת גיוס, קיבלנו מידע איפה אפשר לתפוס מחסה. היום הראשון עבר בקייב יחסית בשקט, עיקר האירועים היו במזרח אוקראינה.
"הגעתי לקייב מישראל לפני שלוש שנים וחצי מירושלים כי אמא שלי, בת 83, נפצעה בתאונה והייתי חייב לעזור לה. אני גר יחסית קרוב למרכז קייב, לא רחוק ממשרד הביטחון האוקראיני. בלילה בין חמישי לשישי היו שבעה פיצוצים. כשהחלו הפיצוצים, אמא שאלה מה קורה. לא אמרתי לה שהתחילה מלחמה. עד היום אני לא רוצה לומר לה. אמרתי לאמא שעכשיו יש את חג מסלניצה שבו מציינים את סיום החורף, ושיש זיקוקים לכבוד החג. אמא עד היום לא יודעת שיש מלחמה. אם יש פיצוץ, אני מדליק את הטלוויזיה, והיא חושבת שזה סרט על מלחמה.
"ביום שבת, בשעה 14:00, רקטה פגעה בבניין רב קומות במרחק קילומטר מהבית שלנו, ליד בית היולדות שבו נולדתי. ביום ראשון בבוקר נפלה עוד רקטה, והרוסים גם ניסו לפוצץ מערכת המספקת חשמל ומים. הרבה אזרחים מכינים עכשיו קוקטיילים בשביל בקבוקי מולוטוב. בקבוקים ריקים, שאנשים עניים היו נוהגים לאסוף כדי לקבל את הפיקדון עליהם, נהיו עכשיו מצרך מבוקש. ביממה הראשונה היה פחד, טסו מטוסים, היו טנקים, היינו בטוחים שקייב תיכבש למחרת בבוקר. אחר כך הבנו שהשד לא כל כך נורא. הטנקים הרוסיים החלו לבעור, את החיילים הרוסים החלו להוציא משם, וכולם אומרים אותו דבר: 'חשבנו שאנחנו בתרגיל'. המצב גם איחד את האופוזיציה המקומית עם הנשיא זלנסקי. זה קרה לא בגלל תחושת פחד, אלא בגלל השנאה לכובש הרוסי.
"אני כבר מזמן לא מפחד משום דבר. לישראל אין לנו באמת יכולת להגיע עכשיו, כי אמא אישה מבוגרת וזה דורש מאמצים רבים להעביר אותה ולהתחיל לנסוע איתה במשך עשרות שעות בכבישים. המטרו פתוח, אבל אין רכבות. משתמשים במטרו בתור מקלט, כמו שהיה בלונדון בשנת 1942. יש שם המון אנשים, שמעתי גם על מקרים שנשים ילדו בתוך המטרו. אמא ואני נמצאים בבית. לידנו יש בית ספר שהקומה התחתונה שלו משמשת כמקלט. השכנים שלנו מתחבאים שם כשיש אזעקות.
"האדרנלין שלי גבוה בימים אלה. אני כל הזמן נמצא בקשר טלפוני ובוואטסאפ עם חברים ומשפחה. כותב בפייסבוק על מה שקורה. אף פעם לא כתבתי לפני כן בפייסבוק. אני לא אזרח אוקראינה, לא פטריוט של אוקראינה, אבל אני נגד פשיזם. אני שונא שזרים באים לקייב שלי ואומרים: 'באנו לשחרר אתכם'. מישהו קרא לכם?".
"כולם אמרו: 'תאספי את החפצים, התחילה מלחמה'". אמיליה מילר, 30, סמנכ"לית חוויית לקוח בבית התוכנה ALLSTARSIT בקייב
"אני גרה לא רחוק ממרכז קייב. ביום חמישי התעוררתי בחמש וחצי בבוקר מרעשי פיצוצים. לקחתי את הטלפון וראיתי 25 שיחות שלא נענו. האורות בבניין דלקו, כולם אמרו: 'תאספי את החפצים, התחילה מלחמה'. התחלתי לארוז את הדברים שלי ולחשוב איך אני מגיעה ללבוב. נולדתי בלבוב, עלינו לישראל לפני חמש שנים, גרתי בקריית ים, ולפני כשלוש שנים חזרתי לעבוד באוקראינה. אמא שלי ואחי נמצאים בלבוב. בישראל יש לנו הרבה קרובי משפחה שגרים בראשון לציון.
"יממה לפני שהחלה המלחמה שמתי את האוטו במוסך. החלטתי לנסוע ללבוב ברכבת יחד עם חברה מהעבודה בשם אולה פידפליוק. הרכבת הייתה מפוצצת באנשים. עמדו אחד על השני, ישבו על הרצפה, מזוודות אחת על השנייה. נסענו בערך תשע שעות. הגענו ללבוב בלילה. היינו מאוד עייפים, חשבנו אולי לישון כמה שעות, אולי הקונפליקט יסתיים. קמנו בבוקר והבנו שאין ברירה, שצריך לצאת. לקחנו את האוטו.
הנסיעה מלבוב עד הגבול הפולני זה כ־70 קילומטר. נסענו 50 קילומטר, ואז החלו פקקים מטורפים. אנשים החלו לרדת מהרכבים וצעדו קילומטרים ברגל עם הילדים שלהם, עם הציוד, עם בעלי החיים. היה רגע שעמדנו בפקק, והמנוע פתאום כבה. מאוד נלחצנו. אנשים התחילו לדחוף את האוטו והצלחנו להניע שוב. את ה־20 קילומטר האחרונים נסענו בערך 20 שעות עד שהגענו לגבול.
"התקרבנו לביקורת הדרכונים האוקראינית. כולם בוכים, אחד על השני, דוחפים אחד את השני, מראות זוועתיים. בבדיקת הדרכונים הצגנו דרכונים ישראליים, ואז התחילו בעיות. יש לנו אזרחות כפולה, ונכנסנו בפעם האחרונה לאוקראינה עם דרכונים אוקראיניים. אמרו לאח שלי: 'תחזור לאוקראינה להילחם'. אחר כך באו בודקי גבולות אחרים ושחררו אותנו. בגבול הפולני הכל כבר עבר יותר בקלות. נכנסנו לפולין בשבת בשעה עשר בלילה. בהתחלה נסענו לתחנת רכבת, שם ארגנו לאוקראינים מעין מחנה פליטים. נתנו סים־קארד, אוכל, יש שם המון מתנדבים. הציעו לנו לינה. נתנו לנו בית ביער לישון בו, וביום ראשון בערב נסענו לוורשה.
עכשיו אני נמצאת אצל חברה שלמדתי איתה יחד באוניברסיטה בלבוב. אני לא יודעת מה יהיה הלאה. כרגע אני צריכה לעזור לחברה שבה אני עובדת. יש לנו 1,000 עובדים, 500 מהם אוקראינים. לפני חודש פתחנו סניף חדש בוורשה, ועכשיו אנחנו מעבירים את החבר'ה לכאן. שלמה (סולומון) עמר, הבעלים של ALLSTARSIT, דאג לאוטובוסים והצלחנו לחלץ מקייב, כבר בזמן שהחלו הפצצות, 50 עובדים, הרוב נשים, כי לבחורים עם דרכון אוקראיני לא נותנים לצאת. רק עובדים עם דרכונים ישראליים ודרכונים זרים הצלחנו להוציא. אבל עזרנו גם לעובדים אוקראינים שביקשו שנוציא את הנשים והילדים שלהם. יש לי תקווה לחזור לקייב, אבל אני לא חושבת על מה יהיה מחר. המטרה כרגע היא להעביר כמה שיותר מהעובדים שלנו את הגבול, לעזור למי שנשארו מאחור".
"יצאנו לדרך בפחד אימים, הורדנו את הראש". נתן צבי רוט, 23, צלם אמנות מקייב
"ביתי נמצא במרכז קייב, בשכונת פודול. ביום חמישי התעוררתי כרגיל בשעה שש בבוקר. כשהסתכלתי בטלפון, קיבלתי התקפה של שאלות מבוהלות: 'מה איתכם? אתם בסדר? איפה אתם?'. עדיין לא הבנתי מה קרה. ידעתי שמדברים על פלישה רוסית, אבל בתור צלם אני מסתובב הרבה ברחובות קייב, באתריה. ביום רביעי עשיתי סיבוב של צילומי רחוב. צילמתי אנשים הולכים לעבודה, חוזרים מהעבודה. הכל היה נראה רגיל לחלוטין.
"מיד נכנסתי לערוצי התקשורת הרשמיים של הממשלה והבנתי שאנחנו מותקפים. התברר שבשעה 4:30 הייתה אזעקה, אבל ישנתי כל כך חזק שלא שמעתי. התחלתי להבין שאנחנו נמצאים במלחמה, יצרתי קשר עם אחראי הקהילה היהודית בקייב ושאלתי מה מתכננים לעשות. הוא אמר שמארגנים אוטובוס שיוצא למחנה של הקהילה שנמצא ליד נמל התעופה גוסטומל, שעה וחצי נסיעה מקייב. ברגע הראשון היססתי, אבל החלטתי שאת ההשתדלות שלי אני חייב לעשות. אני נמצא במרכז קייב, מקום אסטרטגי בשביל הרוסים, מרחק הליכה מהרחוב הראשי. ההסעה נקבעה לשעה 12:00. אשתי ואני החלטנו לנסוע. ארזנו את המזוודות.
"הגעתי לאוקראינה מישראל, מבית שמש, ואני גר בקייב באופן רציף שנה וחצי. היה קשה לעזוב, אני מאוד מחובר לעיר. אבל בשעת מלחמה, כשאני אחראי על אישה וילד קטן בן 4, הבנתי שאין ברירה. הוצאנו את ספר התורה מבית הכנסת המרכזי כדי לקחת אותו איתנו. כל הדרך למחנה ראינו שאין כמעט אנשים ברחובות. רק רכבי צבא וטנקים אוקראיניים נראו בדרך. באוטובוס היינו 50 איש, ועוד שלוש מכוניות ובהן כ־13 איש. כולנו שייכים לקהילת "אורח חיים" שבראשות הרב הראשי לקייב ולאוקראינה, הרב יעקב דב בלייך.
הגענו למחנה ביום חמישי בשעות אחר הצהריים. המחנה משמש כמחנה קיץ עבור ילדי אוקראינה היהודים. יש בו קמפוס שלם שנותן מענה הולם לקיץ ומענה מינימלי לחורף. אבל בשבילנו זה היה חבל הצלה כדי להתרחק מקייב. בהתחלה הרגשנו שם שקט, אבל כעבור כמה שעות הבנו שגם המקום הזה לא בטוח, כי בקרבת מקום היו התקפות של הרוסים. הלכנו לישון בשישי בלילה ושמענו הרבה פיצוצים והפגזות בסמיכות למחנה. היה פחד נוראי. זו הייתה הפעם הראשונה שקלטנו שאנחנו בתוך מלחמה אמיתית. שמענו אזעקה באזור המחנה. מיד ירדנו למרתף. היה פחד גדול, הילדים היו מפוחדים, הבנו שאנחנו נמצאים תחת מתקפה, שמענו פגזים עוברים מעלינו. התפללנו כולנו עם דמעות, והלב נשבר.
"בשהות שלנו במחנה מלווה אותנו עורך הדין הראשי של הקהילה, גרשון בלריצקי, שמיומן בטקטיקת לחימה ומצויד בנשק חם. הוא תכנן איתנו את כל התהליך. על הניהול האופרטיבי של הנסיעה אחראים חברי הקהילה גרשון בירנבוים ויהושע לינקוב. בשבת בבוקר הבנו שאנחנו חייבים לזוז. היו לנו שתי אופציות: לנסוע לכיוון הגבול עם בלארוס או לכיוון לבוב".
"יצאנו לדרך בפחד אימים, הורדנו את הראש. תוך כדי הנסיעה הבנו שיותר בטוח לנסוע לכיוון לבוב. הדרך לקחה 18 וחצי שעות. התחושה של נסיעה בשבת הייתה קשה עבור חלק מהנוסעים שומרי השבת, ואני ביניהם. בדרך היו המון פקקים של אזרחים אוקראינים שניסו להגיע לגבול. במהלך הנסיעה גם עברנו על פני אזרחים אוקראינים מצוידים בנשק. נתקלנו בשמירה מאוד הדוקה בכל עיירה מטעם הצבא והאזרחים. אני בשוק ובהלם מהמלחמה שאוקראינה מחזירה.
"בשעה 01:30 ביו שבת לראשון הגענו לעיר פרמישלן שנמצאת במחוז לבוב, ומאז אנחנו כאן. הייתה לנו התארגנות מאוד מסודרת, יש פה חדרי לינה באכסניה ליד הקבר של האדמו"ר מפרמישלן. אנחנו מקבלים אוכל בזכות אנשים שתרמו למבצע גיוס המונים שנערך לפני כשבועיים בניהולו של הרב בלייך.
"אתמול בפעם הראשונה הייתה אזעקה בעיירה השקטה הזאת. לילד שלנו יש מזג מאוד קר, הוא לא נבהל מפיצוצים, אבל השתדלתי כמובן להסביר לו מה קורה. אני עצמי איש אופטימי, גם לא נבהל מאזעקות. אני זוכר איך בישראל יצאנו בזמן האזעקות לצלם את היירוטים של כיפת ברזל. אני לא נבהל כמעט משום סיטואציה, אבל נוקט זהירות. אני, אשתי והילד מתכננים לחזור לארץ בימים הקרובים".
