העצבנות ניכרת היטב בלבוב. חיילים רבים פטרלו ברחובות ושמרו על מבני הציבור. ליד מבני העירייה והתיאטראות פרקו מזון וציוד. הוכנסו פנימה גם ארגזים שנראו כמו ארגזי נשק. החיילים ששמרו על הבניין והמשלוחים נראו מתוחים. הם הורו לי לא לצלם אותם.
בינתיים ראש העירייה הורה על איסור מכירת משקאות חריפים מ־14:00 עד העוצר הלילי ב־18:00, כלומר מותר להשתכר רק בבוקר. "במצב כזה עלינו להישאר פיכחים ככל האפשר", הוא הסביר. במרכז העצבים הביטחוני המקומי יוצרים קשר עם אזור ווהלין, שבו הופצץ שדה תעופה ודווח על יחידות מיוחדות רוסיות שהונחתו בסביבה. הטנקים האוקראיניים, כך נמסר, יצאו לקראתן. הכל משודר בערוץ המקומי.
המלחמה בין רוסיה לאוקראינה | לחצו כאן לכל העדכונים
מראות האימים מהמזרח מוקרנים בהצנעה רבה, ובצדם קריאות לעזרה. "גם עלינו הם לא ירחמו", אומר גבר משופם שעומד לידי ומעשן בעצבנות, "אבל נלמד אותם לקח". מספרם של הנאומים הפטריוטיים הולך ועולה, ויש גם מסרים של הזדהות מראשי ארגוני אופוזיציה בבלארוס. "אני פונה לאמהות ברוסיה: אל תסכימו שהבנים שלכם יחזרו בארונות", קוראת פעילה אוקראינית.
באוקראינה חזרתי להיות פליט. כל בוקר אני אורז את מיטלטלי והולך לחפש מלון אורחים חדש שיהיה לו מקום לקבל אותי. בקבלה או כבר ברחוב משתרך תור של ממתינים שאחד מהם, עם או בלי משפחתו, יירש את מיטתי החמה עדיין. התחלופה היא יומיומית, ובני המזל הזמינו מראש. את האוכל, אפילו במלונות המפוארים ביותר, אנחנו מביאים בעצמנו. אין טבחים ואין מטבח, ושירות החדרים צומצם למינימום.
יש שיאמרו שאולי יש כאן איזשהו צדק היסטורי: רק לפני כמה עשרות שנים לא הצליחו רוב בני עמנו באזור לברוח מפני הפולש הנאצי ומשתפי הפעולה המקומיים. אלה שעשו זאת ברחו דווקא מזרחה, אל הרוסים, שהיום הם האויב. ואחרי המלחמה נדדו בדרכים וביערות פליטים יהודים חסרי כל, שגם הם נרצחו לא פעם. אבל לא כולם כאן צאצאים של הרוצחים של פעם, והם לא אשמים. אסור להשוות. אני הרבה פחות מסכן, כי באתי לכאן מרצוני ומתוך סקרנות עיתונאית, והם בדילמה נוראה בין בריחה לבין הרצון להגן על מולדתם.
לבוב לא חשבה שתהפוך כל כך מהר מעיר מקלט לעוד נקודה בתוכנית הכיבוש הרוסית, והיא צריכה להתרגל למעבר הזה, המכובד עבור אחדים אבל קשה מאוד לרוב האוכלוסייה. בתחנת הרכבת שולטת פאניקה. האם תבוא רכבת החופש אל המערב החופשי? נשים וילדים נפרדים בבכי מאבות ומאחים. האזעקות אינן פוסקות, אבל הן לא נשמעות בכל מקום.
המקלטים מעטים. אמש ירדנו לבר בסביבה, שנמצא בתוך מרתף. קולות הפיצוצים מהדהדים למרחוק. העוצר נכנס לתוקף מ־22:00 בלילה עד 06:00 בבוקר למחרת, אבל החנויות המעטות נסגרות כבר ב־18:00. רק חנויות ובתי האוכל, בתי המרקחת ושירותים דחופים פתוחים למשך כמה שעות, וגם כמה סניפי בנק, עם לחץ כבד על מכשירי הבנקומט. אפילו סגר הקורונה נראה כמו זיכרון מתוק. כמה מבוגרים וכמה עובדי חנויות ומלצרים עדיין עוטים מסיכות, אבל הרוב כבר שכחו מהמגיפה.
תושבי לבוב השלווים, שתחילה הביטו באהדה מהולה ברחמים בפליטים הזורמים, הבינו לפתע שגם הם בחזית. המתנדבים שרצו לצאת מזרחה נתקלים בקשיים. גורמים מקומיים אומרים שהרוסים הרסו גשרים ומעכבים את שיגור היחידות.
דנילו, גבר בגיל הביניים, מזהיר מפני המצב הבעייתי שהולך ונוצר. המזון אוזל וגם התרופות, שלא לדבר על חוסר הביטחון. "זה מסוכן לנשים ולילדים", הוא אומר. "אנחנו נזדקק בדחיפות לסיוע הומניטרי. הגברים יישארו. את אשתי ובני אני רוצה לשלוח למערב. אני צריך להישאר להגן על ארצי".
נטליה היא צעירה דוברת רוסית, שבאה לכאן, צחוק הגורל, דווקא מדונייצק המדממת, במלחמת 2014, כשבית משפחתה נהרס. חלק ממשפחתה עדיין שם. היא לא מוכנה להמשיך ולנדוד. "אני לא רוצה ללכת יותר לשום מקום", היא מציינת. "זו ארצנו. אין לי אחרת. הרוסים רוצים לכבוש אותנו, אבל לא יצליחו. נגן על ארצנו".