אפס מעלות בשעות אחר הצהריים - ורוח קפואה מנשבת במעבר הגבול מדיקה שבין פולין לאוקראינה, שנראה כמו מחנה פליטים מאולתר גדול. באוויר עומד ריח של מדורות שהבעירו כמה קבוצות של אנשים כדי להתחמם מעט.
במעבר הגבול עוברים אוטובוסים וכלי רכב אחרים וגם אנשים שהגיעו לגבול בגפם, עם מזוודה או אפילו רק שקית. רבים מהפליטים האוקראינים מספרים שאומנם ארזו מזוודה, אבל נאלצו להשאיר אותה מאחור בגלל תקיפות ופיצוצים.
הצלב האדום נאלץ להתפנות מהגבול למרחק כמה קילומטרים לתוך פולין, ומי שנכנס לחלל שנפער הוא הארגון הישראלי "הצלה ללא גבולות", שהביא מישראל מתנדבים ממקצועות הרפואה, והקים מאהל קטן, חיוני ומציל חיים.
"אנחנו פה יומיים ומטפלים כל העת בפליטים שמגיעים לכאן חסרי כל, רבים מהם סובלים מהיפותרמיה וממחסור מנוזלים", מספר אריה לוי, יו"ר הארגון. הארגון הביא 100 שמיכות תרמיות שאזלו במהירות. "כבר אין לנו שמיכות לתת לאנשים שחייבים חימום", הוא אומר. "אנחנו קוראים למי שירצה לתרום - שיעשה זאת".
במהלך שיחתנו מתעלפת אישה בסמוך, וחברי "הצלה ללא גבולות" ממהרים לטפל בה ומצילים את חייה. אלא שהאמבולנס שהובהל למקום אינו מורשה לצאת. במקום שורר בלגן, אין כמעט שוטרים או חיילים פולנים שמנהלים את המתחם.
ג'סרן, סטודנט הודי שלמד בשנה האחרונה בקייב, עובר את הגבול. הוא רועד מקור. "הלכנו ברגל שלושה ימים מלבוב, עד שהגענו למעבר הגבול לפולין", הוא מספר. "אנשים מהכפרים השכנים יצאו אלינו עם מרק, תה ואוכל, כדי לעזור לנו לעבור את המסע הזה בשלום".
הוא לא מתכוון לחזור לאוקראינה. "אני אחזור לביתי בניו דלהי", הוא אומר, "אבל לא מסוגל להפסיק לחשוב על החברים שלי באוקראינה, שאין להם בית לחזור אליו. לי לפחות יש. לא ישנתי במיטה במשך ארבעה ימים. אני מתכוון ללכת לבית מחסה של שגרירות הודו ולאחר מכן לחזור להודו". כומר שמתנדב במקום מביא לו תרופות שעליהן המליץ רופא של "הצלה ללא גבולות" ומסביר לו כיצד עליו ליטול אותן.
לגבול מגיעה קבוצה של שלושה ישראלים המתגוררים בפולין, עם קופסה מלאה בכריכים כשרים, חלות אישיות עם סלט טונה. הם לא רוצים להזדהות בשמם. "לא באנו לכאן כדי להתפרסם, אלא לעזור", הם אומרים, בזמן שהם מחלקים את הכריכים. "זה כשר, חלאל", הם אומרים לסטודנטים מוסלמים ממרוקו ומלבנון, שביקשו אף הם לאכול משהו אחרי ימים ארוכים של מצוקה.
אהרון אהרונצ'יק, ישראלי שעלה ארצה מליטא, הגיע לגבול במיוחד, כדי ללכת דווקא לכיוון השני, לאוקראינה. "באתי לסייע לחברים שלי", הוא מספר בעברית עם מבטא כבד. "חברים שלי, משפחה בת חמש נפשות עם סבתא בת 80, רוצים לצאת. הודעתי להם שאני בא לעזור להם. הם היו 50 ק"מ מכאן, אבל כעת הם התקרבו לגבול. אצא אליהם כדי ללוות אותם לפולין ואקח אותם לשגרירות ישראל. לאחר מכן הם יעלו ארצה".
אנחנו מלווים אותו לגבול, והוא נכנס פנימה. "אתה מפחד?", שאלתי. הוא חייך: "ממש לא".
אני משוחח טלפונית עם מקס קינגזבורסקי, שעזב גם הוא את אוקראינה ועבר למלון סמוך לגבול. הוא ישראלי ממוצא אוקראיני, איש עסקים שהתגורר בשנים האחרונות בקייב. "אשתי שמעה פיצוצים - והחלטנו לעזוב הכל", הוא מספר. "נכנסנו לאוטו ונסענו עם התינוק שלנו במשך שלושה ימים. ראיתי הרבה מאוד אנשים הולכים ברגל, עם שקית ביד, לא יותר. מצב הזוי".
עכשיו הוא מנסה לרכוש ציוד צבאי ורפואי עבור חבריו בתוך אוקראינה. "רוב החיילים היום באוקראינה הם אזרחים שמעולם לא החזיקו בנשק", הוא מספר. "אני קונה תרופות, מגיני ברכיים ואפודים למחסניות, כי יש מחסור גדול, ומנסה למצוא דרך להכניס את הציוד פנימה.
"זה בלתי נתפס. לפני ארבעה ימים הייתי בקייב והיום אני פליט. בחרתי לא לעמוד בצד. אם אני יכול איכשהו לעזור להם מכאן בפולין כדי לסייע לנצח את המלחמה - אעשה את זה".
לשאלה אם לדעתו יהודי אוקראינה מעוניינים לעלות ארצה, הוא משיב: "אחוז גבוה מהקהילה בקייב, שהיא גדולה ומאוחדת, יעלו ארצה ולא יחזרו לקייב".