בכניסות לעיר לבוב יש מוצבים קדמיים ולידם מחסומים לעצירת טנקים ורכב משוריין, ובהם גושי בטון, שקי חול, צמיגים, בקבוקים ומסמרים בשניים־שלושה קווים לפחות, כשמעל כולם מתנוסס בגאווה דגל אוקראינה. בעמדות סביב, חיילים במדים מנומרים מצוידים במכונות ירי, ובאמצע מסתובבים שוטרים, אנשי בטחון לא מזוהים, מיליציות לובשות שחורים וסתם פועלים.
"לצלם", כך אומר לי גברתן חביב אך בעל כוח שכנוע רב בגלל הארסנל המלחמתי שתלוי עליו. "אסור. זה מתקן צבאי. עלולים לקחת לך את המצלמה, למה לך?". השתכנעתי די מהר. המחסום, אגב, הוא באחריותה הרשמית של מפקדת הביטחון הטריטוריאלית שהקים צבא אוקראינה בעיקר עבור לוחמי המילואים. יורקו, שליווה אותי לכאן, הוא מפקד אזור המרכז והאוניברסיטה של לבוב בחיל הזה, אבל הוא העדיף לא להתערב. רק לאחר שהתרחקנו הוא הסביר לי ממה ניצלתי.
"אם היית מתעקש ומצלם", הסביר, "איזה צלף היה יכול להתעצבן ולסמן אותך כמטרה". "למה דווקא אותי?", שאלתי. "כי אתה נראה כמו פליט, במיוחד עם כובע הפרווה שלך, אבל לא רק...". אז מתברר שלוחם אוקראיני בן ימינו המכבד את עצמו לובש רק כובע גרב, רצוי שחור. "אז מה רע בפליטים? אתם הרי מארחים אותם כל כך בחום", שאלתי את יורקו. "נכון, אבל נכנסו איתם כל כך הרבה גורמים מסוכנים: טרוריסטים, צ'צ'נים ואחרים, ולכן יש פרנויה בצבא ובשירותי הביטחון, ומפרנויה כדאי להיזהר".
אולכסנדר הנהג, בימי שלום מדריך תיירים, שולף צילום שהופץ בתקשורת המקומית, ובו חפץ אדום שמוצג כמוקש מתוחכם שאינו הורג אך פוצע אנושות וקוטע איברים. הוא מיועד, לדבריו, במיוחד לילדים שיכולים לאסוף אותו ברחוב. "ומי מעוניין להפוך את ילדי לבוב לנכים?", שאלתי.
"הטרוריסטים. אלה ממוצא רוסי שהגיעו לכאן ושונאים אותנו שנאת מוות. הם רוצים להשתלט עלינו, לגרש אותנו ולרשת אותנו. הם החדירו את האנשים שלהם גם בין הפליטים. אבל אנחנו נילחם בהם ונשמיד אותם".
איש מעניין, יורקו. בריא גוף, כבן 40, וכשהוא מסיר את כובע הגרב העשוי לתפארת – מתגלה קרחת נוצצת מפוארת לא פחות. כשהגיע לפגישתנו שקבע, כיאה לאיש ביטחון בכיר וחשאי, בפארק ציבורי מול כנסית גיאורגי הקדוש, היה חזהו כל כך נפוח, שייחסתי את זה לאפוד מגן עבה במיוחד.
אבל כשנכנס, או יותר נכון התגלגל, לתוך המכונית, ופתח את הרוכסן – בצבץ לפתע ראש קירח קטן וחמוד אחר, והביט בעיניים סקרניות בי ובאחרים. זה היה תינוק, שיורקו שומר עליו גם בזמן התעסוקה הביטחונית והמבצעית הכבדה המוטלת עליו. האמא, אשתו, היא מדענית עסוקה מאוד, במיוחד בימים אלה. יורקו החליט להכניס את בנו לענייני גברים כבר מהגיל הרך.
בתור תחליף לביקור מפורט במוצב ובעוד בסיס צבאי, שגם שם גילו כלפיי חשדנות מופלגת (על אף שהסרתי את כובע הפליטים המחשיד ואוזניי קפאו מקור), הוחלט לצאת לעבר בסיס אזרחי של ייצור בקבוקי מולוטוב. נסענו לשם, יורקו ובנו התינוק, אולכסנדר הנהג, אני וגם צעיר מסתורי ושתקן בשם איגור, שהוצג כמדען שהגיע מקייב. לא הבנתי באיזה תחום.
זהו העיסוק הפטריוטי המועדף של צעירי העיר, וגם סיבה טובה להיעדרות מהלימודים. אולי אף נותן קרדיט בלימודי הכימיה. אנחנו במפעל תרופות וציוד רפואי נטוש בשולי העיר. ליד הפתח מתנוססת בובתו של פוטין התלוי, ובחצרות ובמחסנים ממלאים בשקידה ובמרץ מאות בקבוקים באבקה ובחומרים דליקים, מנסים אותם ומתאמנים בהטלתם.
"צריך לזרוק אותו במרחק שלא עולה על יותר מעשרה מטרים. זה מיועד ללוחמים אמיצים מקרב האזרחים בתור מוצא אחרון", אומר בגאווה אולכסנדר. ויטלי, שממשיך למלא את בקבוקיו תוך כדי שיחה, אומר שלא עשה זאת מעולם, אבל עכשיו הוא כבר מומחה. "זה השירות שאני יכול לתת למולדת", הוא אומר ובטוח שבבקבוקים שלו ייעשה שימוש בערים המותקפות שהם משוגרים אליהן.
"ובלבוב?", אני שואל. "אני מקווה שלא יהיה צורך", הוא נאנח. אבל אולכסנדר, בן ה־59 שרוצה להתגייס, אף על פי שהוא במרחק שנה מתום גיל המילואים, אומר: "אם זה יהיה אני - תמורת חמישה רוסים, אוכל להקריב את חיי ברצון".