התיאטרון שאסור לנקוב בשמו ובכתובתו, כדי שלא ישמש מטרה לאויב, הוא אחד מכמה מוסדות ציבור, כולל מוסדות חינוך ותרבות, אשר הפכו בהוראת הממשל המקומי של לבוב למרכזי קליטה לפליטים המגיעים מאזורי הקרבות. 

הוא מתמלא בדרך כלל לקראת הערב, כשמגיעים, אם מגיעים, רכבי החילוץ והרכבות, ומתרוקן ממרבית האורחים בבוקר, כאשר הם ממשיכים בכיוון הגבול הפולני כדי לנסות, אם יתמזל מזלם, לעבור, אחרי המתנה ארוכה, לצד השני.

זהו תיאטרון ילדים בלב ההיסטורי של העיר, פופולרי מאוד בקרב אמהות וילדיהן, שמגיעים לכאן בדרך כלל בהתרגשות ובציפייה, ויוצאים נלהבים אחרי רגעי הפתעה, פחד וצחוק משחרר. הקהל שמגיע לשם עכשיו עצוב ומפוחד. הילדים אוחזים ברעד בידי אמהותיהם הדומעות, מגיעים היישר מתהומות האימה, מתיאטרון האכזריות של החיים האמיתיים, מתיאטרון האבסורד של המלחמה.

אתמול הם רצו מבוהלים אל המכוניות או האוטובוסים תחת הפסקת אש שהופרה לעתים תכופות, כשהם מנסים להסתתר מירי. הם ראו לפעמים את בתיהם ובתים אחרים נהרסים, ונפרדו בדמעות בתחנות הרכבת מאבותיהם שנשארו להילחם.

חלקם עדיין רועדים מתלאות הנסיעה והדוחק. הקטנים אוחזים בבובה או בדובי, אבל רוב הבאים שראיתי היו שקטים ומנומסים, גם אם הביטו בחשד ובעיניים פעורות במקבלי פניהם, לצדדים ולמעלה, כשנשמע רחש כלשהו. המארחים מבקשים שלא לצלם אותם. לכמה נשים מבוגרות יותר לא איכפת.

בכניסה לבניין עוד תלויות כרזות עם נסיכות מהאגדות, אבל המנהלת אירינה ארטומיאק אומרת: "אנחנו לא מציעים להם שום הצגה, הם נרגשים מספיק", ומוסיפה: "הם רוצים שירגיעו אותם, שיציעו להם כיבוד ומיטה חמה, שיגרמו להם להאמין שוב בבני האדם".

בלילה ממילא עלולים להעיר אותם פעם או יותר לאזעקות. יש מי שלא יירדמו שוב, אבל יש שנרדמים מיד על המזרן המונח על הארץ, עוד לפני שהוצע. שחקניות ושחקני התיאטרון הפכו לצוות מטפלים סוציאליים. הם מסדרים, מכבסים, מציעים את המיטות, מבשלים, מנקים. לעתים רחוקות מספרים סיפור קטן לפני השינה, כי לא תמיד הילדים העייפים רוצים לשמוע.

"אני לא מעזה להתבדח או לנסות לשעשע, זה מלאכותי ודוחה. צריך להתרכז בעבודה, בטיפול בבאים, אי אפשר לברוח, ולו לשעה, מהחיים עצמם", אומרת נליה, אחת מהשחקניות, שהפכה לעובדת סוציאלית לעת מצוא.

חברתה הצעירה ממנה סוויטלנה מוסיפה: "זהו שיעור גם לנו כשחקנים. אמרו לנו להשתמש בניסיון החיים שלנו למשחק. אבל הם יודעים עכשיו יותר מאיתנו על החיים".

בפינה סמוכה מתרכזים הצעירים של העיר בסמטת בתי הקפה האהובה עליהם. חלקם מגודלי שיער, חלקם סתם ילדים טובים, לבושים במיטב האופנה העכשווית. הם לא כמו הלאומנים הנלהבים עוטי הכומתאות השחורות, שמסתערים על לשכות הגיוס וחנויות הנשק ומקומות האימון, מחפשים מרגלים ברחובות או מנסים לעלות על רכבת מזרחה.

אומנם הקירות מעוטרים בכרזות נגד פוטין, בלשון בוטה ובאיורים גסים, אבל הם בסך הכל מאחלים לו שייעלם מחייהם כמו חלום רע. "אני לא רוצה שיכבשו אותי, אבל רוצה חברות טובה עם כולם, כמו עם החברה הרוסייה שהייתה לי פעם", אומר מרק ומעשן סיגריה, שעוברת מיד ליד. "כשהם יגיעו, פשוט אגיד להם: אז מה יוצא לכם מכל זה? ככה לא תקבלו כאן אהבה".