החזית החמה: פלישת רוסיה לאוקראינה האיצה את מגמת ההתחמשות של גרמניה

במשך שנים רבות, מאז מלחמת העולם השנייה ובעקבותיה, חתרו בגרמניה לפתור סכסוכים בדרכי שלום והאמינו כי אין צורך להכשיר צבא למטרות לחימה. אולם הפלישה של רוסיה לאוקראינה בפברואר האחרון השפיעה על תפיסת הביטחון במדינה והאיצה את מגמת ההתחמשות שלה.

“אחד האלמנטים המשמעותיים שגרמניה והעם היהודי אימצו לאחר מלחמת העולם השנייה הוא האמירה ‘לעולם לא עוד’. אולם בעוד עבור העם היהודי ומדינת ישראל מדובר ביצירת ודאות שישראל תוכל להגן על עצמה באמצעות מערכות נשק חדשניות, עבור הגרמנים המשמעות הייתה הפוכה לחלוטין – לעולם לא נחזיק צבא חזק שעלול לגרום לנו לצאת לעוד מלחמה הרסנית”, אומר קרסטן אוונס (Carsten Ovens), מנכ”ל ELNET גרמניה, ארגון בינלאומי עצמאי המחבר בין ישראל ואירופה, בין היתר באמצעות צוותי חשיבה משותפים. “הגישה הזאת החזיקה מעמד עשרות רבות של שנים.

נפילת חומת ברלין ב־1989 ואיחוד גרמניה ב־1990 רק חיזקו את תפיסת העולם הפציפיסטית הגרמנית הגורסת שאפשר להשיג שלום ללא שימוש בנשק. מי שאחז בדעה הזאת נהג להגיד: נכון, יש קצת טרור, יש קצת בעיות עם רוסיה וסין, אבל גרמניה מוקפת במדינות ידידותיות, ואין לנו גבול עם מדינה עוינת. אבל אז הגיעה הפלישה של רוסיה לאוקראינה, ובגרמניה התחילו להבין ששלום לא יכול להתקבל כמובן מאליו, ושלום לא יכול להגיע ללא יכולת הרתעה”.

אוונס (41), לשעבר חבר פרלמנט מטעם המפלגה הנוצרית־דמוקרטית (CDU), מפלגת השלטון לשעבר שבראשה עמדה אנגלה מרקל, הוביל במרץ האחרון ביקור בישראל של חברי פרלמנט גרמנים מרוב המפלגות, החברים בוועדת הביטחון. המשלחת ערכה סיור בן חמישה ימים בישראל אשר כלל, בין היתר, התרשמות ממערכות נשק ישראליות מתקדמות. “בנאומה המפורסם של אנגלה מרקל בירושלים בשנת 2008 היא הגדירה את קיום וביטחון ישראל כחלק מהאינטרס העליון של גרמניה”, אומר אוונס. “במשך שנים גרמניה סייעה לביטחון ישראל בצורות שונות ומגוונות, כולל באספקת מערכות נשק כמו צוללות וספינות צבא, והנה פתאום הגענו למצב שלגרמניה בפרט ולאירופה בכלל יש אפשרות להיות מוגנות באמצעות טכנולוגיה ישראלית - מסייבר וטכנולוגיה מודרנית ועד מערכות נשק שיכולות להגן על חיי אדם בגרמניה ובאיחוד האירופי בכלל”.


עולים שלב

שיתוף הפעולה הצבאי בין מדינת ישראל וגרמניה מתקיים כבר שנים רבות, בין היתר בין חילות האוויר של המדינות. למפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף עמירם נורקין, היה קשר אישי וחם עם מפקד הלופטוואפה, לוטננט גנרל אינגו גרהרץ, והקשר הזה ממשיך גם כעת, עם כניסתו לתפקיד לאחרונה של האלוף תומר בר. “חיל האוויר הישראלי הוא חיל האוויר עם הניסיון המבצעי הגדול בעולם, כך שאין ספק שאנחנו יכולים ללמוד רבות מהניסיון שלו”, אומר לוטננט גנרל אינגו גרהרץ. “ישנו יתרון גדול בעריכת אימונים עם צבאות שאינם מנאט”ו, כגון הצבא הישראלי, כך שתמיד ניתן ללמוד כיצד חילות אוויר אחרים פועלים. במקביל גם הישראלים לומדים כיצד נאט”ו פועל, כך ששני הצדדים מרוויחים. לתפיסתי, אנחנו לא רק בעלי ברית של ישראל, אנחנו גם חברים”.

בין התרגילים המשותפים לחילות האוויר ניתן למנות את המטס המשותף של שני החילות שנערך בשנת 2020 מעל למחנה הריכוז דכאו שבו נרצחו למעלה מ־30 אלף יהודים, ומעל הכפר האולימפי של נרצחי אולימפיאדת מינכן. בשנה שעברה אירח חיל האוויר הגרמני עשרות קצינים של חיל האוויר הישראלי בגרמניה. כמו כן, אחד מבתי הספר להדרכה של חיל האוויר הגרמני עומד להיקרא על שם קארל לאבס, איש חיל האוויר הגרמני וחסיד אומות עולם, שהציל בשואה מעל ל־100 יהודים. כעת נראה ששיתוף הפעולה בין ישראל וגרמניה עומד לעלות שלב, על רקע התעניינותה של גרמניה באפשרות של רכישת מערכת "חץ 3" הישראלית, מערכת נשק ליירוט טילים בליסטיים.

“הפלישה של רוסיה לאוקראינה הראתה שכוחות היבשה מאותגרים על ידי התקפות אוויריות", אומר גרהרץ. "על מנת לספק הגנה אווירית מקיפה יש לתת מענה לשלוש שכבות. השכבה הראשונה היא מל"טים, התקפות על ידי מרגמות ומסוקים הטסים נמוך. השכבה השנייה היא טילי שיוט, מטוסי סילון מהירים וטילים בליסטיים טקטיים עד לטווח מסוים. בשכבה השלישית ישנו איום של טילים בליסטיים בעלי מסלול גבוה של יותר מ־100 קילומטרים מעל פני הקרקע. בעוד שלשכבה הראשונה והשנייה כבר ביססנו כמה יכולות הגנה המספקות מענה, או כאלה שבקרוב יוכלו לתת את המענה הנדרש, השכבה השלישית נותרה אתגר עבור כל מערכת הגנה אווירית וטילים. ממה שלמדתי נראה שמערכת 'חץ 3' היא חסכונית ובעלת יכולת מוכחת להתמודדות עם הקצה העליון של איום הטילים הבליסטיים. מערכת ההגנה האווירית והטילים המשולבת של נאט"ו יכולה להפיק רווח ותועלת מהצבת מספר קטן של משגרים וחיישנים מסוג ‘חץ 3’”.

לאחרונה, ימים ספורים לאחר פלישת רוסיה לאוקראינה, הכריז הקנצלר אולף שולץ, העומד בראש מפלגת השלטון, המפלגה הסוציאל דמוקרטית (SPD), על הקצאת תוספת של 100 מיליארד יורו לתקציב הביטחון של גרמניה. מאז הגיע לשיאו מספר הלוביסטים והיחצנים של תעשיות הביטחון מכל רחבי העולם, אשר נמצאים בפרלמנט הגרמני.

“באותו נאום של הקנצלר הוא הגדיר את המצב כ‘שינוי עתים‘“, אומר פלקו דרוסמן, חבר פרלמנט מטעם מפלגת SPD וחבר בוועדת הביטחון של הפרלמנט הגרמני. "היינו בהלם כשרוסיה פלשה לאוקראינה, וכרגע מתפתח שיח במדינה לגבי תפקיד הצבא שלנו. לפעמים עשינו לעצמנו הנחות ואמרנו שגרמניה לא יכולה לקחת חלק בשיח הצבאי העולמי בגלל ההיסטוריה שלנו, אבל כרגע אנחנו הולכים להקציב עוד 100 מיליארד יורו לצבא ולשנות מגמה לכיוון העלאת תקציב הביטחון שלנו.

גרמניה צריכה להבין שהצבא הגרמני הוא חלק ממדיניות החוץ שלה. אפילו באפגניסטן לא אמרנו מה בדיוק אנחנו עושים שם. היינו שם כדי להטמיע דמוקרטיה, לבנות בתי ספר, אבל לא להילחם. כשנהרגו חיילים גרמנים בגלל ששינעו אותם בכלים לא ממוגנים, הקצבנו כסף לרכבים ממוגנים, אבל לא למערכות נשק. כעת אנחנו צריכים לחדש את הציוד שלנו שהוא יחסית ישן ולקנות מערכות הגנה מתקדמות“.

השיח על מערכות ההגנה המתקדמות מתנהל כיום בחוגים הפנימיים ביותר של מערכת הביטחון הגרמנית ושל נאט“ו, כשעיקר השאלה היא אם לחכות לפיתוחים עצמאיים של מערכות הגנה בליסטיות של נאט“ו, או לרכוש פיתוחים קיימים, בהם כאמור "חץ 3“, מערכת ההגנה נגד טילים בליסטיים שפותחה על ידי ישראל ואמריקה.

לתפיסתו של דרוסמן, שהיה גם הוא במשלחת במרץ האחרון, נכון יהיה להצטייד במערכת "חץ 3“ הישראלית. "הייתי בישראל כמה פעמים, אם כי הביקור האחרון היה שונה“, הוא מתאר. "הפעם טסנו בהליקופטר לגבול הצפוני וראינו מהאוויר כמה מהמקומות האסטרטגיים של ישראל קרובים לטילים של חיזבאללה. המצב הזה גורם לכך שלישראלים אין זמן לדבר, לחשוב ולראות כיצד להגן על עצמם – הם חייבים לפעול, ולכן יש להם מערכת הגנה בשלוש שכבות שמגינה עליהם באופן מיטבי, בעוד לגרמניה אין מענה כולל. נכון להיום יש לישראל מערכת הגנה נגד טילים שעובדת, והישראלים והאמריקאים הציעו לנו לרכוש אותה. אבל לפני הכל אנחנו צריכים לראות שיש לנו כסף לקנות את המערכת. כדי להעביר לשימוש את 100 מיליארד היורו שהקנצלר מייעד לביטחון שלנו צריך לשנות את החוקה, וזה כרגע הקושי המרכזי: כיצד מעבירים את התקציב ברוב של שני שלישים. בשביל זה נצטרך הסכמה של מפלגת האופוזיציה הגדולה, ה־CDU“.


המשחק הפוליטי

בכל הנוגע לרכישת מערכות הנשק, מה שממלא תפקיד הוא החשש הגרמני שהמלחמה תגיע לגבולות גרמניה או תתפשט למדינות אחרות שגובלות ברוסיה. ייתכן שההתמהמהות הגרמנית בקניית מערכות הנשק נובעת לא רק מבירוקרטיה, אלא גם מהדשדוש הרוסי בשדה הקרב. הכישלון של הבליץ הרוסי גורם לציבור הגרמני להרגיש פחות מאוים.

"הפלישה תפסה אותנו חסרי אונים וללא יכולת הגנה משמעותית“, אומר ראלף שולר, האחראי על סיקור הפרלמנט והקנצלר בעיתון הגרמני “בילד”. "הרגשנו כאומה שאנחנו חסרי יכולת. התחושה הזאת השפיעה באופן מכריע על נאומו של הקנצלר שולץ, שבו הצהיר על ההחלטה להקצאת הסכום האדיר לצורכי ביטחון. בחלוף הזמן ולאור אי־ההצלחה של הרוסים להכריע במהירות את אוקראינה, והעובדה שהאיום בהתפשטות הלחימה למדינות נוספות ירד בהתאמה, חזר השיח התקשורתי והציבורי למקום שבוחן ומשווה כמה בתי חולים וגני ילדים אפשר לבנות בכסף שיגיע לצבא”.

מרכיב נוסף בהתנגדות הטבעית של הגרמנים לרכישת נשק הוא כאמור ההיסטוריה הגרמנית ותפיסת העולם הפציפיסטית שרווחת בקרב רבים מאזרחי המדינה. “כשהחומה נפלה, חשבנו שאנחנו מוקפים בידידים, כך שאנחנו לא צריכים צבא הגנתי יותר”, אומר שולר. “הרי לא נילחם בפולנים, בצרפתים, בהולנדים ובדנים. ביצוע אינטגרציה עם נאט”ו זהו צעד פרקטי, שגם גורם לנו להיות חלק מכוח חזק וגם לחסוך בהקצאת תקציב גדול לצבא. התיאוריה הייתה שאירופה מאוחדת תהיה חזקה יותר מאשר כל מדינה שתעמוד בפני עצמה.

היו כאן גם תהליכים חברתיים שהשפיעו, כמו למשל תנועות חברתיות שלחמו נגד קניית מערכות נשק מתוך הבנה שאם לאף אחד לא יהיה נשק - לא תהיה מלחמה. הרי כבר היינו האגרסיביים שרצו לשלוט בעולם, והתפיסה שרווחה נגד הנשק אמרה שלעולם לא נהיה שוב אגרסיביים, ולהחזיק הרבה נשק ולהיות בעל צבא חזק יכול להביא לאגרסיביות. גם כשגרמניה כבר שלחה צבא לאזורי עימות במסגרת כוח משימה בינלאומי, תפקיד הצבא לא היה להילחם. ניסינו להיות צוותי חילוץ, רפואה, לשמור על המחנה, אבל לא לתקוף.

אפילו במאלי הצרפתים נלחמים, ואנחנו מלמדים חיילים מקומיים תורות לחימה. האינטלקטואלים לא רוצים לזנוח את החיים הישנים, והם לא מקבלים שאנשים נלחמים והורגים אחד את השני. זו תפיסה אידיאולוגית גרמנית שעדיין קיימת בחוגים מסוימים במדינה, אשר משוכנעים שאנשים הם טובים, ושאם לא נשלח את הכוחות שלנו למשימות בעולם, אז העולם יהיה טוב יותר”.

תפיסת העולם הזאת הובילה לכך שב־2011 הופסק גיוס החובה לצבא גרמניה, והוא הפך לצבא מקצועי. יחידות רבות נסגרו, ומספר החיילים, הטנקים והנשק פחת משמעותית. החל מ־2014, מאז שרוסיה סיפחה את חצי האי קרים, הגביר הצבא משמעותית את מאמצי הגיוס אליו.
"עד הפלישה לאוקראינה רוב האנשים חשבו שאנחנו בעולם המערבי מוגנים, ואין מלחמה – רק טיפשים נלחמים”, אומר שולר. “זו חשיבה פרוגרסיבית וכך חשבו רוב הגרמנים. גם היום עדיין הרבה חושבים כך”.

ובכל זאת, כאמור, לדבריו יש תזוזה בדעת הקהל הגרמני, ובעיקר בקרב מקבלי ההחלטות בפרלמנט הגרמני. “המלחמה באוקראינה גרמה לשוק ולהבנה שמול האיום הרוסי אין מענה שיכול להגן או להכות חזרה”, הוא אומר. “מקבלי ההחלטות שואלים את עצמם: מה יקרה אם פוטין שולח עכשיו טיל לעיר גרמנית, מה הם יכולים לעשות? אני מאמין שהתקציב של 100 מיליארד היורו יעבור, וגרמניה תקנה בו ציוד ביטחוני. כרגע השאלה היותר מהותית היא מה גרמניה תרכוש באותו סכום. כאן המשחק הפוליטי יבוא לידי ביטוי”.

גם קרסטן אוונס רואה את המתרחש כיום כנקודת מפנה. “אנחנו כגרמניה צריכים להבין מהם הערכים שלנו כרגע ומה אנחנו מוכנים לעשות כדי להגן עליהם“, הוא אומר.