נניסתו של שטפן זייברט בחודש יולי האחרון לתפקידו כשגריר גרמניה בישראל הפכה לסמלית במיוחד לנוכח ציון 50 שנים לטבח במינכן ו־70 שנה לחתימה על הסכם השילומים ההיסטורי בין גרמניה לישראל. "להיות השגריר בישראל זה כנראה אחד התפקידים הכי מתגמלים וגם הכי מספקים שהשירות הדיפלומטי הגרמני היה יכול להעניק לי", זייברט אומר כעת. "אולי זה ישמע בנאלי, אבל אני באמת חש כבוד להיות כאן. גם מפני שהיחסים בין שתי המדינות הללו הם ייחודיים כל כך וגם כי כשאתה מגיע לכאן כשגריר גרמניה, אתה נושא איתך אחריות".
תפקידו של זייברט קיבל ערך מוסף בימים אלה, על רקע התנצלותו לראשונה של נשיא גרמניה פרנק־ואלטר שטיינמאייר על המחדלים הנוראיים של גרמניה במהלך הטבח שבוצע באולימפיאדת מינכן בידי מחבלים מארגון ספטמבר השחור, וכן על רקע הסכם הפיצויים ההיסטורי שנחתם עם משפחותיהם של החללים.
השיחה בינינו נערכת בחדר הישיבות הגדול של משרדו של השגריר זייברט, ומולנו חלון פנורמי המשקיף אל עבר שכונת יד אליהו בתל אביב. הוא מספר כי עדיין לא הספיק לפרוק את הארגזים של חפציו. לפני תפקידו הנוכחי שימש כדובר ממשלת גרמניה וכמנהל לשכת העיתונות והמידע בממשלתה של אנגלה מרקל.
הוא הגיע לכאן לפני שמונה שבועות, בימים שבהם היחסים בין שתי המדינות היו מתוחים לנוכח מאבק משפחותיהם של חללי מינכן להכרה בהן ולקבלת אחריות מצד גרמניה. מיד עם כניסתו לתפקיד הוא נפגש עם אילנה רומנו ואנקי שפיצר, אלמנותיהם של שניים מקורבנות הטבח, מרים המשקולות יוסף רומנו ז"ל ומאמן הסיף אנדרי שפיצר ז"ל. "ההקשבה להן הייתה חוויה רגשית עבורי, התעוררה בי בושה על הדברים שהמדינה שלי עשתה, או במקרה הזה - לא עשתה", אומר זייברט.
עוד הוא הוסיף כי "כשנפגשנו עם המשפחות במינכן, הבנתי שאומנם הכאב והאובדן עוד ילוו אותן, אבל לפחות התחושה הנוראה הזאת של דחייה בידי השלטונות הגרמניים, שהן חוו במשך עשרות שנים, כבר לא תמשיך ללוות אותן, ואני חושב שזה חשוב".
שלושה כישלונות
זייברט נולד במינכן בשנת 1960. כשאולימפיאדת מינכן נפתחה ב־26 באוגוסט 1972, הוא היה בן 12. אומנם משפחתו כבר עזבה את העיר, אך הוא עקב בהתלהבות רבה אחר המשחקים האולימפיים. "אהבתי ספורט, אני עדיין חובב ספורט גדול, ולכן אני זוכר שצפיתי באולימפיאדה בטלוויזיה, מדי יום, עם אבי המנוח, שגם היה חובב ספורט גדול", הוא מספר. "זה היה אירוע משמח מאוד עבור אוהדי ספורט".
אתה זוכר את הטבח?
"לא, אני לא באמת זוכר. אני זוכר שכולם היו דבוקים לטלוויזיה, אבל שההורים שלי גם ניסו להרחיק אותנו ממנה. אני זוכר שהרגשתי שקרה משהו נורא. מובן שאז לא ידעתי הרבה על טרור פלסטיני, וגם לא הייתה לי הבנה באותם ימים על העולם הפוליטי, אבל הרגשתי שמשהו נורא לחלוטין קרה.
כשזה הסתיים, הרגשתי את העגמומיות בקרב המשפחה שלי, את האימה המוחלטת שתפסה את כולם. אני זוכר שאבי אמר שעכשיו אנחנו לא יכולים לצפות יותר במשחקים כי זאת בושה להמשיך. אז לא צפינו יותר. היום זה בלתי נתפס בעיניי שהם המשיכו עם המשחקים זמן קצר כל כך לאחר הטבח".
בחודש שעבר, ב־5 בספטמבר, בבוקר שטוף שמש במינכן, חמישה עשורים לאחר הטבח באולימפיאדה שהתקיימה שם, נערך טקס זיכרון בכפר האולימפי, מרחק קצר מרחוב קונולי 51, שבו הוחזקו הספורטאים הישראלים כבני ערובה. הגעתן של משפחות הנרצחים לטקס הוטלה בספק עד לרגע האחרון.
אולם, לאחר מאבק ארוך שנים, הן זכו לשמוע את נשיא גרמניה מתנצל בפומבי: "כמי שעומד בראש המדינה הזאת, ובשם הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, אני מבקש את סליחתכם. סליחה על המחדל בשמירה על הספורטאים הישראלים אז, במשחקים האולימפיים במינכן, על כך שחקירת האירועים לא הייתה מספקת ועל כך שדבר כזה היה יכול לקרות ואכן קרה… זו חובתי להכיר באחריותנו כגרמנים כאן והיום, ולמען העתיד".
"הנשיא דיבר על שלושה כישלונות", אומר זייברט כעת. "הכישלונות לפני הפיגוע, כאשר לא כל אמצעי האבטחה ננקטו אל מול האזהרות; השני היה הכישלון לנוכח מה שקרה ביום הפיגוע ובאותו לילה גורלי; והכישלון השלישי הגיע בשנים שלאחר מכן, כאשר לא הקשיבו למשפחות כמו שצריך ולא נמסר להן המידע שביקשו.
זה היה משמעותי כל כך שהספורטאים הישראלים הגיעו למינכן, בייחוד אחרי האולימפיאדה האחרונה שהתקיימה בגרמניה, אבל אז מעלנו באמונם. לא הצלחנו להגן עליהם. גם כשהם כבר היו בידי המחבלים הפלסטינים, לא הצלחנו לשחרר אותם. ואז, בשנים שלאחר מכן, אכזבנו גם את המשפחות".
מה חשבת על התנצלותו של הנשיא?
"הדבר החשוב הוא שהניסוח בפועל של הנשיא היה מעבר להתנצלות. הוא ביקש את סליחת המשפחות, ולדעתי זה היה ראוי. אני, כמובן, יכול לתאר את ההקלה שאני מרגיש לאור ההסכם עם המשפחות. לא הייתי יכול לדמיין את אירוע ההנצחה במינכן בלעדיהן. אני בטוח שעבורן זה היה יום קשה מאוד־מאוד, אבל גם מרגש. כפי שאנקי שפיצר (אלמנתו של אנדרי שפיצר – מ"ב) אמרה בעצמה בנאומה, שלפי דעתי היה חזק מאוד: 'אני יכולה לנוח עכשיו. נורא שזה לקח 50 שנה, אבל עכשיו אני יכולה לנוח'".
במסגרת חידוש היחסים בין המדינות, השגריר הגרמני הראשון לישראל היה רולף פאולס, איש צבא לשעבר שלחם בחזית המזרחית. מינויו עורר לא מעט התנגדות בישראל. טקס הגשת כתב האמנה של פאולס נערך באוגוסט 1965 בירושלים, ולווה בהפגנות אלימות, במסגרת מאבק נגד כינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל לגרמניה המערבית.
השאלה "האם ישנה גרמניה חדשה" ריחפה במרוצת השנים מעל ליחסיהן של גרמניה וישראל, וקיבלה משנה תוקף עם חשיפת המגזין הגרמני "דר שפיגל" בעבר מסמכי ארכיון המצביעים על קשר שקיימה ממשלת גרמניה עם הנהגת ארגון ספטמבר השחור ומתכנני הטבח במינכן בשנת 72'. אולם כיום מנהיגים משני הצדדים מגדירים את הקשר בין המדינות כברית אמיצה.
השגריר זייברט טוען כי להסכם לוקסמבורג, הסכם השילומים שנחתם עם גרמניה בספטמבר 1952, יש חלק גדול בכך. "ההסכם היה שנוי במחלוקת גם בגרמניה, אבל בזכות אומץ לבם הרב של דוד בן־גוריון ואחרים, שהאמינו שגרמניה באמת הפכה למדינה אחרת - הוא נחתם", אומר זייברט. "בלי לוקסמבורג, אי אפשר היה לשוב ולהתקרב וליצור קשרים דיפלומטיים. הוא היה חיוני לחלוטין".
ההתנגדות להסכם בישראל הייתה חריפה מאוד.
"אני יכול להבין את האנשים שבשנת 1952 תהו אם הם צריכים לקחת את הכסף הזה. הם בטח שאלו את עצמם אם זה לא כסף שהגרמנים שילמו כדי לנקות את אשמתם. בטח בהתחשב בעובדה שההסכם נחתם רק שבע שנים לאחר שהפשע הגרוע ביותר בהיסטוריה של המין האנושי התחולל. אבל בסופו של דבר זה קרה בזכות החוכמה והאומץ של בן־גוריון והבהירות המוסרית של קונרד אדנאואר (הקנצלר הראשון של גרמניה המערבית – מ"ב). לאדנאואר היה חזון, הוא הבין שהרפובליקה הפדרלית המערב גרמנית החדשה חייבת להיות ברורה מאוד בנוגע לעבר שלה, שהיא צריכה לשאת באחריות עליו ולבטא את האחריות הזאת בצורה מעשית ומוחשית.
הוא הבין שהדמוקרטיה המערבית הגרמנית החדשה צריכה להיבנות על בסיס שיעורי העבר שנלמדו מגרמניה הנאציונל־סוציאליסטית. בלי הנכונות הזו מצד שניהם, כל זה לא היה קורה".
בגרמנית כונה ההסכם Wiedergutmachung. "הפירוש המילולי של המילה בגרמנית הוא 'לעשות טוב שוב', וכמובן זאת לא המילה הנכונה", אומר זייברט. "את הפשעים, הסבל, האובדן, הזוועה אי אפשר לתקן, אבל אני חושב שאפשר להשיג מינימום של צדק כלפי השורדים. והסכם לוקסמבורג ביטא את זה".
באיזה אופן ההסכם היה שנוי במחלוקת בגרמניה?
"ההצבעה בפועל של הבונדסטאג אז הייתה ברורה מאוד. מתוך 402 חברי פרלמנט, 239 הצביעו בעד ורק 35 הצביעו נגד (86 נמנעו ו־42 לא הצביעו כלל). אבל בשנות ה־50 המוקדמות היו בחברה הגרמנית מי שטענו שגרמניה עדיין סובלת מהרס המלחמה. גרמניה של השנים ההן הייתה מדינה ענייה הרבה יותר בהשוואה להיום, זה היה לפני מה שאנו מכנים 'הנס הכלכלי'.
אז היו כאלה שאמרו שעכשיו עלינו לשמור על עצמנו. תודה לאל שהקולות האלה לא הכריעו את הכף. מובן שאנחנו יודעים שגרמניה גרמה למלחמה הזאת, ובמובן מסוים, נזקי המלחמה הנוראיים בגרמניה היו התשלום עבור מה שאנחנו התחלנו. אבל אני חושב שבאותם ימים היו כאלה שרצו למתוח קו. הם אמרו: זה היה נורא, אבל בואו נמשיך הלאה. ופה החשיבות של אדנאואר ושל הסכם לוקסמבורג.
ההסכם למעשה ביטא את ההבנה שאי אפשר לשרטט קו, שזה לא ייגמר אף פעם. זה חייב להיות חלק מהזיכרון הקולקטיבי שלנו, ועלינו להפיק מכך את הלקחים. עלינו לפתוח פרק חדש מבלי לשכוח את הפרק הקודם. אפילו הילדים שלי, שכמובן לא נושאים אשמה אישית, נושאים בעיניי באחריות. עליהם לדעת מה קרה במדינה שלהם ולהנחיל את הידע הזה לדור הבא, ולא לתת לזה להפוך רק לעובדה היסטורית".
גרמניה המזרחית מעולם לא שילמה למדינת ישראל את חלקה, משום שהיא מעולם לא חתמה על ההסכם. "בשנת 1952 נחתם ההסכם בידי גרמניה המערבית", מסביר זייברט, "ההסכם גם נוהל בידי גרמניה המערבית, בעוד גרמניה המזרחית סירבה לראות עצמה כיורשת החוקית של הרייך השלישי".
לדברי זייברט, בספטמבר 1990, כחודש לפני האיחוד, הצהירו שתי הגרמניות כי הן מתחייבות לפיצוי צודק לקורבנות המשטר הנציונל־סוציאליסטי, והוא יועבר דרך ועידת התביעות. "ההצהרה המשותפת הייתה ההתחלה של העברת מחזורים שנתיים", אומר זייברט. "בכל שנה יש סבבים חדשים של שיחות בין ועידת התביעות למשרד האוצר הפדרלי.
בכל שנה מאז הוגדל מספר הזכאים, ומדי שנה התבצעו תשלומים חדשים. כך, למשל, בשנת 2021 שולמו עוד 658 מיליון דולר כפיצוי ישיר ליותר מ־260 אלף ניצולים ב־83 מדינות. למעשה, 10 מיליארד יורו כבר שולמו דרך הקרנות הללו. אז אני חושב שהוגן לומר כי יש בסיס איתן, מוצק וקבוע לפיצויים שמועברים מגרמניה".
לאחרונה, באירוע לציון 70 שנה לחתימת הסכמי לוקסמבורג, הכריזה ועידת התביעות הגרמנית על תוספת כספים שיועברו לניצולי שואה בסך 1.2 מיליארד דולר. קנצלר גרמניה אולף שולץ הצהיר: "הסכמי לוקסמבורג הובילו לפיצוי כספי בסכום של יותר מ־80 מיליארד יורו שגרמניה שילמה עד סוף שנת 2021".
עמוד התווך
השאלה כיצד נזכור את השואה בעת שמספרם של הניצולים שעודם בחיים הולך וקטן מדי שנה עולה גם בגרמניה. זייברט מתייחס לכך כאל אתגר רב־משמעות, בעיקר על רקע האנטישמיות המתגברת. "האנטישמיות בגרמניה לא נעלמה", הוא אומר. "היא קיימת, כמו בכל מדינה אחרת באירופה. אבל כמובן לנו זה כואב במיוחד, ואנחנו גם יודעים שהעולם מסתכל עלינו, בצדק, בעיניים ביקורתיות מאוד. אז זה אתגר למערכת החינוך.
אבל אנחנו משקיעים הרבה כסף ומאמץ באתרי הנצחה, במרכזי תיעוד. לאחר הטקס במינכן נסענו עם הנשיא הרצוג למחנה הריכוז לשעבר ברגן בלזן. המחנה שבו מתה אנה פרנק וכמובן עשרות אלפים אחרים. לא נותר הרבה לראות בברגן בלזן, אז הדמיון שלך עושה הרבה מהעבודה, אבל יש מרכז תיעוד נהדר ממש לידו. רבע מיליון איש מבקרים בו מדי שנה, וילדים בבתי ספר לומדים ממנו.
הפכנו למדינה הדמוקרטית הטובה הזו שאני יכול להיות גאה בה ולהגן עליה, כי לא נכנענו לפיתוי למתוח קו. אנחנו מרגישים שההיסטוריה הזו היא באחריותנו, ואנחנו מבינים שעלינו להמשיך ולוודא שלעולם לא ניתן לדבר כזה לקרות שוב. עלינו להמשיך לבטא את עמדתנו נגד אנטישמיות, ונגד גזענות בכלל, באופן ברור מאוד".
מה החזון שלך בנוגע ליחסי ישראל וגרמניה?
“אני חושב שישראל וגרמניה נועדו להיות שותפות. אם נמשיך להפיק את הלקחים מהעבר שלנו, בעתיד נראה שיתוף פעולה גרמני וישראלי הדוק יותר, כשני קולות דמוקרטיים עם יכולות חדשניות ענקיות, עם כלכלות חזקות, עם מהנדסים ואנשי הייטק מצוינים. כך נעמוד יחד אל מול האתגרים שניצבים עכשיו בפנינו ובפני העולם כולו".
אתה מתייחס גם למשבר האקלים?
"בדיוק. התחממותו של כדור הארץ תוביל להשלכות נוראיות, שכולנו נרגיש בדרכים שונות. האזור הזה כמובן יושפע מאוד, גרמניה כבר מושפעת מזה. היה לנו קיץ עם טמפרטורות חסרות תקדים, אנחנו שומעים על נהרות שמתייבשים ועל יערות שעולים בלהבות. וזו הרי לא תאונה מוזרה. זה משהו שנראה יותר ויותר, גם במדינה הזאת וגם בקרב שכנותיה. לכן אני חושב שגרמניה וישראל, כידידות וכשתי מדינות דינמיות וחדשניות, יכולות למצוא פתרונות יחד. שיתוף פעולה בתחום האנרגיה יכול להפוך בשנים הקרובות לאחד מעמודי התווך החשובים ביותר במערכת היחסים שלנו".
לדברי זייברט, ב־80 השנים האחרונות גרמניה השתנתה לבלי הכר. "השתנינו בצורה מדהימה בעשורים האחרונים", הוא אומר. "היום אנחנו מדינת הגירה מגוונת מאוד. הגרמנים של היום, בטח בקרב הדור הצעיר, נראים אחרת מאיך שהם נראו כשאני הלכתי לבית הספר לפני 50 שנה. זה מביא איתו הזדמנויות נהדרות וגם אתגרים. אני אופטימיסט, ואני מאמין שזה יהפוך אותנו למדינה עשירה יותר, מכל הבחינות".
יש גם לא מעט ישראלים שהיגרו לגרמניה.
"נכון, אבל לי חשוב במיוחד שיהיו עוד יותר חילופי נוער".
למה?
"כי זה דבר אחד לצפות במדינה מרחוק או לקרוא עליה, אבל זו חוויה אחרת לגמרי לבוא לכאן כגרמני. לחוש את התחושה שמתקבלת כאן מתוך הגיוון במדינה, מתוך העושר של התרבויות השונות שחיות זו לצד זו. כאן אתה מבין עד כמה האיום הביטחוני הוא לא דבר תיאורטי, אלא הוא חלק מחיי היומיום של אנשים".