אירוע הספורט הגדול בעולם, לו חיכינו הרבה זמן, נפתח לאחרונה בקטר. לצד רגעי דרמה ורגעים ספורטיביים מרגשים, המונדיאל סיפק לו כמה וכמה אירועים פוליטיים משמעותיים, וביניהם שתיקתם של שחקני איראן בזמן השמעת ההמנון במשחק מול אנגליה, והתמונה המפורסמת של שחקני גרמניה סותמים את פיהם, כמחאה על ההחלטות השנויות במחלוקת של פיפ"א. לצד זאת, גם הזווית הישראלית סיפקה לא מעט פוליטיקה, וזאת כמובן בכל הקשור לסכסוך הישראלי-פלסטיני.
בואו לשדרג את האנגלית שלכם: לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
כמעט בכל משחק ששודר עד כה במונדיאל, ניתן היה לחזות בעשרות דגלים של הרשות הפלסטינית מפוזרים ברחבי המגרשים, כאשר ניתן לקשר זאת למספר הגבוה של הקבוצות הערביות שהגיעו לתחרות. לצד זאת, גם מאחורי הקלעים, היינו עדים לשנאה היוקדת כלפי ישראל בעולם הערבי, כאשר שדרנים ופרשנים הותקפו באלימות מילולית בכל פעם שהציץ מיקרופון ועליו כיתוב בעברית. ומי לא זוכר את הרגע בו אלי אוחנה שכנע את הנהג הקטארי כי הוא בכלל מפורטוגל, כדי שלא יוריד אותו במקום?
לצד גינויים שונים ואמיצים, כמו העיתונאית הלבנונית מריה מעלוף ששיתפה בחשבון הטוויטר שלה סרטון, ובו אוהד סעודי תוקף מילולית את העיתונאי מואב ורדי והדגישה כי "התנהגות זו אינה מקובלת", בעולם הערבי בכלל, ובתקשורת הפלסטינית בפרט חגגו. התיעודים השונים על היחס הבוטה כנגד הישראלים תפס כותרות רבות בתקשורת.
בסוכנות הידיעות הפלסטינית "שיהאב" שיבחו את ביטויי השנאה לישראל וכתבו כי "למרות הדחייה מצד האומה הערבית והאסלאמית, הציונים לא הפיקו לקחים והמשיכו בניסיונות הכושלים שלהם לשכנע את הרחוב הערבי והאסלאמי לשתף פעולה עם התקשורת הציונית. כאילו הם ביקשו לאלץ את העולם הערבי והאסלאמי לשוחח עמם". באתר הפלסטיני ניתחו את היחס לתקשורת הישראלית בקטר והדגישו כי "היא שירתה באופן חיובי את המטרה הפלסטינית, ואת הנרטיב הפלסטיני".
במקביל, באתר שיבחו את חוסר הרצון לשתף פעולה עם התקשורת הישראלית, ומצאו לה סיבה. לטענתם, "התגובה של האומה הערבית והאסלאמית היא כתוצאה מהכיבוש והעוול שנגרם לעם הפלסטיני. אף לא אחד רצה לשוחח עם התקשורת המזויפת הזאת". עוד ציינו כי "מדובר במשאל אקראי ערבי, אסלאמי ובינלאומי על מעמדה של פלסטין כנושא מרכזי. ומצד שני, אנו מדברים על שערורייה ציונית, שנוצרה על ידי הציוניים, כפי שכתבי התקשורת הציוניים חשפו בעצמם".
בטור אחר שנכתב באתר, כתב העיתונאי אוסאמה סעד כי "העם הפלסטיני שר וצוהל לצלילי המונדיאל, הוא קופץ מרוב שמחה ומוחא כפיים משריקת הפתיחה". סעד חיבר באופן ציורי בין התשוקה הפלסטינית למונדיאל ובין השנאה לישראל ביציעים, והדגיש כי "המונדיאל יסתיים בקרוב, ולצד התשוקה לכדורגל, האוהדים הביעו את הזדהותם עם העם הפלסטיני. כל מי שביקר בקטר, כולל השחקנים והאוהדים, יחזרו למדינות המוצא, והכיבוש יישאר לעמוד, כך הפלסטינים ימשיכו לשמוע את ביטויי האהדה והתמיכה מהמונדיאל בקטר".
גם העיתונאי העזתי מוסטפא חוסני אל-סוואף, כתב כי "הציונים בהלם מהתפרצות הרגשות הערביים והאסלאמיים בקטר, הם מריעים לפלסטין, ומביעים בוז לשדרנים הציוניים ומסרבים לשתף איתם פעולה". אל-סוואף התייחס גם להסכמי אברהם ולהתפשטות הנורמליזציה בין ישראל למדינות המפרץ ולא התרשם מכך. לדבריו, "הקהילה הציונית הבינה שנתניהו הטעה אותם. הוא ביצע נורמליזציה של היחסים עם המשטר, ולא עם העם. המשטר לא עלה באופן דמוקרטי, ולכן ההסכמים נידונו לגווע, וכך הנורמליזציה תיעלם, בדיוק כמו זה שישב על הכיסא ברגע החתימה".
לצד זאת, התקשורת הפלסטינית הדגישה גם את "ההתלהבות" של העיתונאים הזרים כלפי כמות האהדה לפלסטינים במונדיאל הנוכחי. כך למשל, עיתונאי ברזילאי בעיתון "גלובו" כתב כי "בפיפ"א אישרו ל-32 מדינות להשתתף בגביע העולם, אך נראה כי במונדיאל הנוכחי משחקות 33 נבחרות", בהתייחסו לכמות הדגלים הפלסטיניים במגרשים. העיתונאי הדגיש כי "הדגל הפלסטיני נוכח באופן משמעותי בכל המשחקים, מה שהפך אותו לשיחה מרכזית בכל רחבי העולם בתקופה זו", ובתקשורת הפלסטינית ברחו לרכב על ההצלחה ולהצהיר כי "זה מעיד על העניין הרב בעניין הפלסטיני מהקהילה הבינלאומית".
בשורה התחתונה, המונדיאל הנוכחי סיפק ואולי עוד יספק רגעים ספורטיביים גדולים מהחיים, אך מהזווית הישראלית בהחלט יש תחושת חמיצות נוכח היחס הלא אהוד בלשון המעטה. באתרים רבים בעולם הערבי וברשתות החברתיות בשפה הערבית חגגו את היחס המשפיל, כדבריהם, לעיתונאים הישראלים, אך אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, האם אנחנו באמת צריכים להיות מופתעים מכך?
