"יש לי כאן חיים, אבל אני לא יכולה לתכנן שום דבר לעתיד"
אניה אובצ'רנקו, בת 34 מדניפרו. הגיעה ארצה ב–10 במרץ 2022, מתגוררת בבת ים.
"ב־24 בפברואר בבוקר התחלנו לשמוע פיצוצים, אחר כך היו כל הזמן אזעקות. לא ידעתי איפה להתחבא, איך להיות מוגנת. לא הייתה תחושת ביטחון, כל הזמן פחד, כל הזמן את חושבת מה לעשות הלאה. מאוד פחדתי להישאר בבית. הבנתי שאם תפגע בו רקטה, הוא יתמוטט", נזכרת אובצ'רנקו.
"לקחנו כמה בגדים, הגענו לעיר לבוב ברכבת. משם נסענו באוטובוס לקרקוב בפולין. הגענו לישראל בעקבות הזמנה של חברים. אנחנו מכירים אותם מאוקראינה. הם עשו עלייה לפני שש שנים, וכששמעו מה המצב במדינה שלנו, הזמינו אותנו לבוא. מאז אני ובתי, יבה, בת 9 (בתמונה), גרות אצלם בדירה בבת ים", סיפרה.
איך הייתה ההתאקלמות בארץ?
"בהתחלה מאוד רציתי לחזור לאוקראינה, בכלל לא הבנתי איפה אני נמצאת. מה זו המדינה הזאת, מהם המנהגים. היה לי קשה להתרגל, כי פעמים רבות שמעתי באוויר מטוסים ומסוקים שעוברים. הייתה גם הסיטואציה עם עזה, אז גם שמענו רקטות, ונזכרנו איך זה היה באוקראינה, אבל כבר התרגלתי. בישראל אני מרגישה הרבה יותר בטוחה. זה לא מפחיד כמו שהיה באוקראינה", טענה.
אובצ'רנקו המשיכה וסיפרה: "עכשיו כבר התאקלמנו. לפליטים שהגיעו ארצה מאז פרוץ המלחמה יש אישור לעבוד. באוקראינה עבדתי כמתווכת. פה הלכתי ישר לעבוד בניקיון. זו עבודה טובה בשבילי, אבל קשה. אני לא יודעת עברית, אז אין לי אופציה אחרת. בבת ים רבים מדברים רוסית, אז בינתיים אני מסתדרת. הילדה הולכת לבית ספר יסודי קרוב לבית. היא מאוד נהנית, לומדת עברית בבית הספר וגם באונליין".
"ישראל היא מדינה מאוד מקבלת, הרבה אנשים עזרו לנו עם בגדים ודברים שאנחנו צריכות. פגשתי כאן גם חברים, כאלה שהם כמוני, פליטים מאוקראינה, וגם אנשים שהגיעו לכאן מאוקראינה לפני הרבה שנים. אנחנו כבר חבורה. אנחנו נפגשים בכל מיני אירועי תמיכה למען אוקראינה ומנסים לעזור במה שיכולים. אוספים כסף ליתומים ולחיילים ושולחים לשם", הוסיפה.
יש לך כיום משפחה באוקראינה?
"ההורים שלי ואחי נשארו באוקראינה. אמא לא רוצה לעזוב את אוקראינה, בגלל שהיא לא רוצה לעזוב את אחי. הוא בגיל גיוס ולא יכול לצאת מהמדינה. הייתי מאוד שמחה אם אמא הייתה עוזבת ומגיעה לכאן. אני לוקחת מאוד קשה את מה שקורה שם. מה שמראים בטלוויזיה זה דבר אחד, אבל החיים שם במציאות עוד יותר גרועים", סיפרה.
"אין עבודה, המחירים רק עולים, במיוחד קשה לפנסיונרים שהפנסיה שלהם מאוד קטנה. אני לא יודעת איך הם יעברו את החורף בשלום, כל הזמן אין חשמל, אין מים. הם לא יודעים אם יתעוררו מחר או לא. כשאני רואה חדשות, השערות סומרות. אני מדברת עם ההורים בטלפון. אם רואים משהו רע בחדשות, אני מיד מתקשרת אליהם כדי להבין אם מישהו צריך עזרה. הייתי רוצה לבקר את ההורים ולחזור, אבל אני לא יכולה, כי אם אצא - יכול להיות שכבר לא אצליח לחזור", טענה אובצ'רנקו.
איך את מסתדרת פה מבחינה כלכלית?
"בתור אם חד־הורית קשה לי, כי ישראל מדינה מאוד יקרה, הרבה יותר מאוקראינה. אבל אנחנו כבר מתרגלים. אני מבינה שכאן כולם עובדים וכולם משלמים את ההוצאות שלהם. המזל שלי שאני שוכרת חדר בדירה אצל חברים תמורת סכום נמוך".
את מעכלת שעברה שנה מאז פרוץ המלחמה?
"עד עכשיו אני במצב שאני לא מבינה מה קורה. אני רוצה לפתוח את העיניים ולהבין שזה היה חלום בלהות. אבל אני מבינה שזה לא חלום, אלא מציאות. כמה אנשים מתים וסובלים, והכל בגלל פוליטיקה. הייתי רוצה שהמלחמה תסתיים כמה שיותר מהר. אבל אנחנו לא יודעים מתי זה יקרה ומה יהיה אחרי שזה ייגמר".
"כרגע אני אפילו לא יודעת לתאר במילים את המצב הפנימי שלי. יש לי כאן חיים, אבל אני לא יכולה לעשות תוכניות ולתכנן שום דבר לעתיד, כי בסוף המלחמה תסתיים ויגידו לי לחזור הביתה. המולדת שלי היא אוקראינה, לא ישראל. אבל גם בעתיד, כשהמלחמה תסתיים, אי אפשר לדעת איך ייראו החיים באוקראינה. אם תהיה לנו אפשרות להישאר בישראל ולחזור לאוקראינה לביקורים, כמובן שנרצה. בינתיים אנחנו נמצאות פה. כרגע אני מבינה שבשביל הילדה שלי - פה זה הכי טוב", סיכמה.
"לפני חצי שנה רציתי פתאום לחזור לשם, הרגשתי שקשה לי. אבל יש לי כאן בן זוג"
לנה מלינובסקיה, בת 25 מקייב. הגיעה ארצה ב–17 במרץ 2022, מתגוררת בבית שמש.
"ב־24 בפברואר התעוררתי מוקדם בבוקר, פתחתי את הטלפון, קראתי שפרצה מלחמה, הייתי בשוק. יצאתי אל המרפסת, שמעתי אזעקות. לא הרגשתי את הגוף שלי בגלל השוק שקיבלתי. התקשרתי להורים שלי שגרים בעיר קטנה במרכז אוקראינה, אמרתי: 'אמא, התחילה מלחמה'. היא לא האמינה, כי אצלם עוד לא היו אזעקות. העברתי בקייב עוד לילה אחד, אחר כך נסעתי עם חברות ברכבת לפולין. הבנתי שצריך לצאת כמה שיותר מהר. נסעתי לפולין לשלושה שבועות, לא ידעתי מה לעשות, ואז מכר שלי מישראל הזמין אותי לכאן", מספרת מלינובסקיה.
איך עברה השנה האחרונה?
"השנה הזאת עברה מהר. אני בשוק שזה נמשך כבר שנה. היו במהלך התקופה הזו רגעים יותר קלים, רגעים יותר קשים, כמו אצל כל בן אדם. זה קשה כשבמולדת שלך מתרחשים דברים כאלה. אני בוכה ולוקחת ללב. ההורים שלי נשארו באוקראינה, כי אבי ואחי לא יכולים לצאת. אני נמצאת איתם כל הזמן בקשר. בחודש הראשון כל יום צפיתי בחדשות, זה היה חלק משגרת היום שלי, כמו לצחצח שיניים. היום אני כבר רואה את כל החדשות דרך אינסטגרם, רואה מה שהחברים שלי שנשארו שם מעלים".
איך התמודדת עם המצב מבחינה כלכלית?
"בשלושת החודשים הראשונים קיבלתי, כמו שאר האנשים במעמד שלי, כסף עבור מזון. על דיור שילמתי בעצמי. עבדתי ושילמתי. במדינות רבות באירופה עוזרים לפליטים גם מבחינת דיור בהנחות או בדיור חינם, יש תוכניות שונות. כאן זה יותר מסובך מאשר במדינות אחרות, אבל אני מודה על כך שאישרו לי להיות פה ונתנו את ההזדמנות הזאת".
איך את מרגישה בישראל כיום?
"כשהגעתי לכאן, התחלתי לעבוד בגן ילדים. אני גם עוסקת בתחום הריקוד, אז גם התחלתי ללמד ריקוד ואני עושה זאת עד היום. הדברים הסתדרו. הכרתי כאן חברים. היו לי גם כמה מכרים בישראל שהכרתי עוד קודם, לכן הרגשתי כאן בנוח. הכרתי גם בן זוג, שעלה ארצה בגיל 5 מאוקראינה. אנחנו גרים יחד בבית שמש".
"אני מתגעגעת כמובן לאוקראינה, להורים שלי. לפני חצי שנה רציתי פתאום לחזור לשם, הרגשתי שקשה לי. אבל כאמור יש לי כאן בן זוג, אז אני כבר רוצה להיות פה, לחיות איתו. החלום שלי כמובן הוא שלא תהיה מלחמה במדינה שלי, שהכל יהיה בסדר עם ההורים שלי. אני חושבת שזו המשאלה של כל אוקראיני וכל בן אדם אחר שהיה נמצא בסיטואציה כזאת", סיכמה.
"אני חולמת שהמלחמה תסתיים, שיהיה שלום ונוכל לחזור הביתה"
טטיאנה קומן, 28, מצ'רנוביץ. הגיעה ארצה ב–9 במרץ, מתגוררת ברמת גן.
"כשהתחילה המלחמה, מאוד נבהלנו. היו אזעקות, התחבאנו עם הבנות (בת 8 ובת שנה וחצי) במרתף. הילדות מאוד פחדו, כל הזמן בכו. אמא שלי גרה כבר כמה שנים עם בעלה בישראל. היא זו שהזמינה אותנו לבוא לכאן. היה קשה לעזוב את המולדת, אבל הבנו שבישראל יש סיכוי לשרוד, להציל את הילדות. לקחנו איתנו מעט בגדים והגענו לישראל דרך רומניה. אנחנו גרים אצל אמא ברמת גן. כל עוד נמשכת המלחמה אנחנו רוצים להיות פה. באוקראינה יש חשמל רק שעתיים ביום, אין מים. קשה שם עכשיו".
התרגלתם לישראל?
"הבת הגדולה הולכת לבית הספר, היא כבר יודעת טוב עברית, היא מאוד נהנית פה, מאוד אוהבת את בית הספר, את הילדים שמאוד חברותיים כלפיה. גם ההורים של הילדים מאוד נחמדים. הבת שלי לא רוצה לחזור. גם אנחנו כבר התרגלנו לישראל. כאן מאוד טוב, מאוד יפה, אנשים מאוד טובים", סיפרה.
"כבר פגשתי כאן חברים מקומיים, ואני גם קצת מבינה עברית. אפילו למדתי לאהוב חומוס. אני מבינה שיש לנו מזל שהצלחנו לצאת מאוקראינה ושאנחנו כולנו שלמים ויכולים לישון בשקט. אבל כמובן שהלב כואב על מה שנעשה שם. אני מתגעגעת לעיר שלי, כל יום חושבת על מה שקורה שם. חבל שנהרגים כל כך הרבה אנשים, שהמלחמה עדיין נמשכת", הוסיפה קומן.
מה היית רוצה שיקרה?
"אני מרגישה בסדר בישראל, לא קשה לי, אנחנו נמצאים עם אמא, אבל יש געגועים לאוקראינה. בעלי הצטרף אלינו כמה חודשים אחרי פרוץ המלחמה והוא עובד קצת. הייתי צריכה לעבור ניתוח, אז אישרו לו לצאת. אני כל הזמן מודה למדינת ישראל. הייתי רוצה לחזור לאוקראינה כשתסתיים המלחמה. הלב שלנו נשאר שם. גם רוב קרובי המשפחה שלנו נמצאים שם. הכל טוב אצלנו, אבל אני חולמת שהמלחמה תסתיים, שיהיה שלום ונוכל לחזור הביתה. כאן טוב, אבל בבית יותר טוב".