במאי 1944, בקרון רכבת דחוס, הגיע אריה פינסקר, יליד הונגריה, למחנה ההשמדה בירקנאו. אתמול, במסגרת "מצעד החיים", מהאירועים המרכזיים של יום הזיכרון לשואה ולגבורה, צעד פינסקר בן ה־93 על פסי הרכבת מאושוויץ לבירקנאו - ונכנס שוב בשערי המקום הארור שבו איבד את הוריו ושישה משמונת אחיו ואחיותיו.
בעת הצפירה לזכר הנספים: ניצולת שואה נפטרה בביתה בקרית גת
כבר בירידה מהרכבת הוא הופרד ממשפחתו. גורלו בבירקנאו כלל גם ניסויים שעשו עליו ועל אחד מאחיו. "יום למחרת ההגעה, כששאלתי מישהו במחנה מתי אראה את בני משפחתי, האיש ענה לי: 'ילד, אתה לא יודע איפה אתה נמצא? תראה את העשן, הם יצאו מהארובה'", הוא סיפר.
כ־10,000 איש מרחבי העולם השתתפו במצעד החיים, בהם 40 שורדי ושורדות שואה.
פינסקר היה, כאמור, אחד מהם. הוא שרד את הזוועות עם עוד שניים מאחיו. זו הייתה הפעם הראשונה שלו ב"מצעד החיים", אך כאיש עדות כבר ביקר באושוויץ־בירקנאו 74 פעמים. "במשך 40 שנה הדחקתי את מה שאירע. לא יודע מאיפה היו לי הכוחות לשרוד", אמר. "הדחקתי שהיו לי הורים, שהיו לי עוד אחים ואחיות. אחר כך התחלתי לדבר. אני מרגיש שאני חייב לספר את הסיפור שלי, כי עוד מעט לא יהיה מי שיספר".
"מצעד החיים" עמד השנה בסימן "הגבורה היהודית בשואה ורוח האדם", וציין 80 שנה למרד גטו ורשה. בטקס המרגש נשאו דברים נשיא איטליה סרג'ו מטרלה, יו"ר מצעד החיים ד"ר שמואל רוזנמן, שר החינוך יואב קיש והרב ישראל מאיר לאו. שבעה לפידים הודלקו במהלך הטקס: לפידים בסימן המאבק באנטישמיות, בסימן הדור השני והשלישי, בסימן חסידי אומות העולם, בסימן ביטחון העם היהודי והעברת הזיכרון וכן לפיד התקומה.
שורדת השואה שושנה טריסטר שרה ביידיש יחד עם הזמר עברי לידר את השיר "בואי אמא", שיר שמבטא עבורה את געגועיה לאמה ז"ל, שהפיחה בה תקווה בזמן שבו במשך השנתיים האחרונות של המלחמה הסתתרה עם משפחתה בבור שחפרו מתחת לאדמה בחודורוב, פולין.
סא"ל שי אברמסון, החזן הראשי לצה"ל, נשא את תפילת "אל מלא רחמים", והשורד פינסקר קרא קדיש.
השר קיש אמר בטקס: "כאן, בבירקנאו, אני עומד היום כשר החינוך של מדינת ישראל, עם כולכם, משתתפים ב'צעדת החיים'. צעדתי היום מאושוויץ לבירקנאו, צעדתי וזכרתי את אחינו ואחיותינו שעונו, נרצחו ונשרפו חיים, כאן, בגטו ארור זה. אני עומד כאן ומצדיע לניצולי השואה, אלו שזוועות השואה צרובות לנפשם ובשרם לנצח. רבים מהם אינם איתנו עוד".
ד"ר שמואל רוזנמן הוסיף: "ב־1988, על רקע גל עולה של אנטישמיות והכחשת שואה בכל רחבי העולם, נוסד מצעד החיים. התקווה שלנו היא שאתם, הדור הבא, תהיו עדי שואה, תתחייבו להיות נושאי הלפיד של הזיכרון ולהילחם באנטישמיות. שנאה ורוע לא ניצחו אז, ושנאה ורוע לא ינצחו עכשיו".
המצעד עצמו, וגם היממה שקדמה לו, היו מרגשים מאוד עבור השורדים ובני המשפחה שליוו אותם, וגם עבור בני הדור השלישי שהגיעו כדי לייצג את מי שכבר לא יכול להגיע. בין בני הדור השלישי צעדו איל צוקרמן, נכדתם של מפקדי הארגון היהודי הלוחם צביה לובטקין ויצחק (אנטק) צוקרמן, וכן ניר יערי - נכדה של הלוחמת בלה חזן־יערי.
לפיד בסימן הדור השלישי הדליקו איריס וחיים טייב, נכדים לשורדי שואה מאושוויץ־בירקנאו ומתוניסיה. חיים נזכר בסבו שעל שמו הוא קרוי, שנלקח לעבודות פרך וחזר כשהוא עור ועצמות, מוכה וחבול. ואילו איריס הגיעה יממה לפני המצעד לביתן מספר 9 בבירקנאו, שבו שהתה בתקופת השואה סבתה מרים היימן, יחד עם אחותה אווה.
איריס ובני משפחה נוספים רקדו טנגו ליד הביתן, כזיכרון לכך שאף על פי שסבתה ואחותה איבדו במחנה ההשמדה את הוריהן ושתי אחיות - הרי שאחרי שיצאו מבירקנאו הן אהבו לחיות טוב ובשמחה, וזו גם הצוואה שהשאירו אחריהן. אגב, על ידיהן של איריס ואחותה דנה היימן־שדמן מקועקע המספר שקועקע בעבר על ידה של סבתן.
את התחושות בעת הצעידה במחנה ההשמדה היטיבה לתאר הסופרת והמשוררת הלינה בירנבאום, 93, ילידת ורשה, שהייתה בגטו ורשה, והעבירה את המרד בבונקר עד שגורשה למיידנק ומשם לאושוויץ. "חוויתי את הזוועות בכל המחנות, החזקתי את החיים שלי באגרופים ובשיניים. לקראת סוף המלחמה אמרתי לעצמי: 'לא אמות עכשיו'", היא סיפרה. "כיום, כשאני נכנסת בשערי מחנה ההשמדה, אני מרגישה כוח. כוח על כך שאני יכולה לצאת מהשער הזה מתי שאני רוצה, שער שבעבר לא יצאו ממנו, אלא דרך השמיים. זה נותן לי כוח להיכנס למחנה, לומר 'הנה אני כאן, לא פוחדת יותר, הנה אני מספרת מה שהיה'".